אל-אקצא בסכנה

עלילת הדם המודרנית “אל-אקצא בסכנה” ימלאו עוד מעט 100 שנה. ראשיתה בימי “המופתי הגדול”, שותפו של היטלר, חאג’ אמין אל-חוסייני, אך תלמידיו, ובראשם שייח’ ראאד סלאח, “עולים על רבם”. העלילה השקרית הביאה לשפיכות דמים במאורעות תרפ”ט, באינתיפאדה השנייה ובמהומות מנהרת הכותל, והיא מתקבלת היום על ידי מיליונים בעולם המוסלמי כאמת צרופה. ספר חדש של נדב שרגאי, “עלילת אל-אקצא בסכנה. דיוקנו של שקר”, בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב, מפריך את העלילה ומשרטט את דיוקנו של השקר.

בחודש דצמבר של שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כתב מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף משנה מתנועת פת”ח, מכתב ל”נשיאו” יאסר ערפאת, וביקש לדווח לו על “תוכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית”.
“דו”חות צבאיים ואמריקניים שפורסמו לאחרונה…”, מסר אבו סמרא, “מלמדים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית, שבה חברים מדענים מהטכניון בחיפה, ממכון ויצמן ברחובות ומבאר שבע. הוועדה חיברה תוכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעות אצבע, באמצעות יצירת רעידת אדמה מלאכותית, שימוש בגלי קול מתנגשים, שימוש ביצירת ואקום אווירי ויצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. רוב הניסויים”, רשם אבו סמרא בשפה עניינית ויבשה, “נערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדו”חות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות (הארכיאולוגיות). המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני ובין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם”.
ערפאת, שבוי בידי העלילה, שהוא ועמיתיו רקמו והפכו לסוכניה האדוקים, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא הינחה בכתב להעביר את המידע לשורת אישים במזרח ירושלים, ובהם פייסל חוסייני וזיאד אבו זיאד.
התנהלותו של היו”ר ערפאת היתה סימפטומטית לביטויי העלילה לאורך השנים. העלילה, שלידתה בימי המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שותפו של היטלר, גורסת כי התנועה הציונית ומדינת ישראל זוממות וחותרות בפועל להרוס את מסגדי הר הבית, כדי לבנות תחתם את בית המקדש השלישי. העלילה הפכה להיות הנשק האולטימטיבי שבו עושה שימוש כל גורם מוסלמי וערבי שחפץ לאחד את ההמונים ב”מאבק למען ירושלים”, וגם למכשיר שמקדם את מעמדם האישי, המנהיגותי והפוליטי של סוכניה. היא מופצת היום על ידי גורמי קיצון כאיראן, חמאס, חיזבאללה, האחים המוסלמים, אך גם על ידי מי שזוהה עד לאחרונה כמתון יחסית – גורמים בירדן, במצרים וברשות הפלסטינית. המוני מוסלמים ברחבי העולם מקבלים היום את העלילה כאמת צרופה וזאת ללא כל קשר לעובדות ולמציאות בשטח, גם אם אלה מלמדות על ההפך הגמור. מובן שהדברים שופכים שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי ומעצימים אותו ביודעין.
מכתבם של אבו סמרא וערפאת היה אחד הביטויים המתונים יחסית של העלילה. קריקטורות בדמות תמנונים או נחשים עטורי מגיני דוד הלופתים את כיפת הסלע, או חולדות החופרות תחתיו, התפרסמו תדיר בעולם הערבי. ציורי זוועה שבהם נראים יהודים בעלי מבט שטני זוללים גביעי גלידה או עוגות, בדמות מסגד אל-אקצא, העניקו לעלילה גוון מפלצתי נוסף. הופצו גם ידיעות ושמועות שווא על תוכניות ישראליות להפגזת מסגד אל-אקצא בטילים, ומדינת ישראל הואשמה בייזום ובשותפות לפיגועים שתיכננו או שניסו לבצע קיצונים יהודים או נוצרים במסגדי ההר.
ככל שהיתה דמיונית, נפלה העלילה על אוזניים קשובות. היא הפכה לריטואל קבוע כל אימת שישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות סביב הר הבית. למרות שישראל לא חפרה מתחת להר, הדבר לא הפריע למוסלמים לראות בכל פעילות ישראלית באזור העיר העתיקה, אפילו במרחק מאות רבות של מטרים מההר, “סכנה לאל-אקצא”. סוכני העלילה היו רבים ומגוונים והתחרו זה בזה בקיצוניותם. בטקס במסגד אל-חאג’ נמר בשכם הכריזו למשל הדוברים בנוכחות ערפאת כי “העם הפלסטיני לא היסס מעולם מלהגן על ירושלים ולהקריב צעירים ודם זך וטהור בטלביה, בקטמון, בבקעה, במסגד אל-אקצא… ובכל מקום, שכן כולנו נענים לקריאתו של אללה”. אנשי הדת הבכירים הוסיפו משלהם.
על רקע עלילת אל-אקצא בסכנה והקריאות לבוא ולהגן על המסגדים, אפילו תוך הקרבת הנפש והדם, ובהתחשב בשפה ובתכנים האלימים שבהם השתמשו אנשי הדת המוסלמית בהר הבית ומחוצה לו, לא היה זה מפתיע כי מעת לעת נעשה שימוש במסגדי הר הבית לצורכי טרור ממש. למעשה, שאב הטרור לגיטימציה להשתמש בהר ובמסגדיו כבסיס לפעולותיו מתוך נקודת מבט הגורסת כי אותו בסיס “אוים” ו”מאוים” על ידי “אויבי האסלאם”. מכיוון שהפגיעה באויבי האסלאם לגיטימית, לגיטימי לתכנן גם את הפגיעה בהם מתוך “אל-אקצא המאוים”, מתוך “אל-אקצא בסכנה”.

טרור מהר הבית
כמו עלילת אל-אקצא בסכנה, כך גם השימוש במתחם הר הבית לצורכי טרור נולד בתקופתו של המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שהיה חלוץ גם בתחום זה. המופתי שהיה שותף למהלכים שהניעו את המרד הערבי הגדול נגד הבריטים בשנים 1939-1936, הודח על ידי הבריטים מכל תפקידיו. הם ביקשו לעוצרו, אך הוא מצא מקלט במסגדי הר הבית, שבו הוסתר נשק ושבו הסתתרו חברי הכנופיות הערביות. באוקטובר הצליח להשתלשל מחומת ההר באמצעות חבל כשהוא מחופש לאישה ולהימלט מהארץ.
גם במהלך האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה ולאחריהן נעשה שימוש במסגדים ובחצרותיהם למטרות טרור, ולא מעט חוליות ניצלו את קדושת המקום כדי לתכנן בחסותו פיגועים ופעולות טרור. הבולטת שבחוליות אלה ביצעה ב-15 באוקטובר 1986 פיגוע של הטלת רימונים על טירוני חטיבת גבעתי. בפיגוע הזה נהרג דב פורת, אב לחייל, שדקות אחדות קודם לכן נפרד מבנו… גם החוליה שחטפה ורצחה את שוטר מג”ב ניסים טולדאנו בדצמבר 1992 ואת שוטרי התנועה דניאל חזות ומרדכי ישראל במארס 1993 הפכה את ההר ומסגדיו למקום מפגש ותכנון למעשי טרור. ב-2008 נעצרו צעירים שנפגשו במסגד אל-אקצא ותיכננו להקים תשתית של ארגון אל-קאעידה ולבצע פיגועים בישראל.
אחד העצורים אף בחן אפשרות להפיל את מסוקו של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, בעת ביקורו בירושלים. גם חורשי המזימה לירות טיל על איצטדיון טדי בירושלים, באביב 2010, היו קשורים בטבורם להר הבית, ובאוגוסט 2011 נמנע בירושלים פיגוע טרור קשה, כשסעיד קואסמה, מחבל מתאבד שתיכנן להתפוצץ בשכונת פסגת זאב, נלכד כשהוא מסתתר בהר הבית, סמוך למסגד אל-אקצא.
מי שהעצימו את עלילת “אל-אקצא בסכנה” והגביה אותה לעוצמות שקודמיו ומתחריו לא הגיעו אליהן, היו שייח’ ראאד סלאח ותנועתו – התנועה האסלאמית הישראלית. סלאח, אין ספק, היה תלמידו המובהק של המופתי הגדול, שייח’ חאג’ אמין אל-חוסייני, אבי עלילת “אל-אקצא בסכנה”, תלמיד העולה על רבו. הוא עשה שימוש בשפה אלימה ובמסרים קיצוניים נגד מדינת ישראל, היהודים והתנועה הציונית, במסגרת אסיפות ענק שנתיות ומסעות חובקי עולם. סלאח הושפע והיה מקורב לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, עמד בקשר עם ד”ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, ועם השייח’ יוסוף קרדאווי ואף התייצב בראש משלחות של תנועתו, שבאו להיפגש עם שייח’ אחמד יאסין, מייסד חמאס.

הסלמת מאבקים
באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצא, לאחר ביקורו של אריאל שרון, יו”ר האופוזיציה דאז, בהר הבית, החל גל של מאורעות והפגנות אלימות שיזמו ערביי ישראל. ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. במסקנותיהם שירטטו חברי הוועדה, השופטים תיאודור אור והאשם ח’טיב ופרופ’ שמעון שמיר, קווים למעורבותה של התנועה האסלאמית בישראל בסוגיית הר הבית. הם ציינו כי “בפעילותה של התנועה בשטח זה… באו לכלל ביטוי מאפייני האסטרטגיה שלה: הסלמת מאבקים, אקטיביזם מבצעי והתססת הציבור. התנועה העמידה את אל-אקצא בראש מעייניה כנקודת מוקד רגשית לליכוד המוסלמים בישראל סביבה, וכגשר אל החברה הפלסטינית בשטחים ואל עולם האסלאם בכלל”. הוועדה התרשמה כי “אין זה מתקבל על הדעת ששייח’ סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש כפי שטען, וכי אין מנוס מן המסקנה כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי – לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים”.
סלאח לא בחל בשום אמצעי, כדי להפיץ את משנתו. הוא הישווה בין ראש הממשלה באותה עת, אהוד ברק, ובין אברהא אל-אשרם, המצביא האתיופי שעל פי המסורת המוסלמית עלה על העיר מכה במטרה להרוס את אבן הכעבה, ובפועל התייחס למדינת ישראל כאל מדינת אויב.
לימים יחזור סלאח אל ההאשמה שישראל מתכוונת לבנות את בית המקדש במקום מסגד אל-אקצא ויאמר: “איזו חוצפה יש להם לבנות בית תפילה, כשהדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם? הדם שלנו עובר מגנרל טרוריסט אחד לגנרל טרוריסט אחר…”. באותה דרשה חזר סלאח על טענות אנטישמיות חולניות שהועלו בעבר נגד יהודים, ברוח עלילות הדם על היהודים באירופה הנוצרית בימי הביניים: “אנחנו לא אומה שמבוססת על שנאה. לא אנחנו הרשינו לעצמנו פעם לאכול לחם טבול בדם ילדים”.
חלומו של סלאח, יש לדעת, לא התמקד בירושלים ובאל-אקצא בלבד. הללו היו אמנם מרכיב מרכזי במשנתו, אך היוו שלב בלבד בסולם גבוה פי כמה, המוביל ליעד רחוק יותר, שממנו חוששת היום כל אירופה: הקמת החליפות המוסלמית העולמית. המרכיב הזה במשנתו של סלאח עדיין אינו דומיננטי, אבל עם השנים הוא הולך ותופס מקום מרכזי יותר באמונתו ובהתנהלותו. עלילת אל-אקצא בסכנה, מסתבר, אינה רק מכשיר להסתה נגד העם היהודי, המדינה והתנועה הציונית, ואינה אמצעי בלבד להעצמת קדושתה של ירושלים במדרג הקדושה המוסלמי: לטווח ארוך עלילה זו היא גם מכשיר שנועד לגבש את האסלאם העולמי סביב ירושלים כבירת החליפות האסלאמית העולמית המתוכננת.
ואכן, בשנים האחרונות סלאח עסוק בהרחבת פעילותו ופעילות תנועתו. מעיסוק בירושלים בלבד עבר סלאח לעיסוק אינטנסיבי בכלל הנושא הפלסטיני, תוך גילויי תמיכה בתנועת חמאס ובאחדים מעיקריה, עד שלאחרונה תיאר את הפעילות סביב “עניין אל-קודס ומסגד אל-אקצא הכבושים” כעיסוק ש”פתח לתנועה [האסלאמית] את הדלתות ליצירת קשרים בינלאומיים בכל העניינים שהיא מרבה לעסוק בהם”. סלאח, אולי בפעם הראשונה בפומבי, תיאר את “עניין אל-קדס ומסגד אל-אקצא”, לא רק כמהות, אלא גם כמכשיר וכאמצעי.

על הספר ועל השקר
יותר מ-30 שנה שאני עוסק בהר הבית, נושם אותו, חוקר אותו וכותב עליו ועל סביבתו, ומעולם לא הבנתי כיצד דווקא במקום שבו נקטה מדינת היהודים את הוויתור הכמעט בלתי נתפס – הפקדת האתר הקדוש ביותר בעבורה בידי דת מתחרה, הדת המוסלמית, שבעבורה הוא השלישי בחשיבותו בלבד – הצליחו המוסלמים לעוות את המציאות, ולהציג אותנו ברחבי העולם כאיום וכתוקפן.
בדיית עלילת “אל-אקצא בסכנה” מסבירה זאת. העלילה היא פשטנית, נבזית ומסוכנת. היא פשטנית במובן הזה שהיא אינה מבדילה בין תוכניות או מחשבות של קיצונים יהודים ונוצרים בקשר להר הבית ומסגדיו, ובין הזיקה הטבעית, ההיסטורית, הדתית והרגשית של העם היהודי ומדינת ישראל למקום הקדוש ביותר ליהדות. היא נבזית במובן הזה שהיא מתעלמת מהוויתור העצום שהדת היהודית נקטה כלפי הדת המוסלמית בהר הבית, והיא מסוכנת מכיוון שהמוני מוסלמים מוסתים ברחבי העולם מקבלים אותה בעיניים עצומות.
העלילה כה הזויה ומופרכת, עד שהעיסוק בה נראה לכאורה מיותר, אבל מרגע שהביאה בעקבותיה שפך דם ואלימות – ממאורעות תרפ”ט ועד האינתיפאדה השנייה – חובה לעסוק בה שהרי שקריותה אינה מובנת מאליה.
במסגרת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, דגמתי שמונה אתרים סביב הר הבית שבהם ישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות. לגבי כל אחד מהאתרים הללו עלתה הטענה שהפעילות הישראלית בהם מסכנת את אל-אקצא, ובכולם הוכח ברמה העובדתית הבסיסית ביותר, שההאשמה משוללת יסוד ושקרית.
לעיתים היה מדובר באבסורד של ממש. כשישראל שיקמה את בית כנסת “החורבה,” אותו הירדנים פוצצו ב-1948, טענו הערבים שאל-אקצא בסכנה. בית כנסת החורבה, למי שאינו מכיר את פני השטח, נמצא במרחק 400 מ’ מהר הבית, ומפלס הרצפה שלו גבוה 50-בכ מ’ ממפלס הרצפה של המסגדים.
גם אמת המים החשמונאית, שפריצת פתח היציאה ממנה לכיוון הוויה דולורוזה שימשה עילה לפרוץ מהומות מנהרת הכותל, נבנתה מאות שנים לפני שהוקם מסגד אל-אקצא, ואינה עוברת מתחת להר הבית. אפילו התמונות של “החפירות מתחת להר הבית”, שהמוסלמים הפיצו בשנים האחרונות, התגלו כהונאה. מדובר בתמונות מהחפירות מתחת לבית הכנסת “אוהל יצחק” ברחוב הגיא, כ-60 מ’ ממערב להר.
אני יודע שבעבור רבים מהעולם המוסלמי הספר המחקרי הזה קשה למדי לעיכול, בייחוד הפרקים המגלים שדווקא עבודתם בחלק הדרום-מזרחי של הר הבית סיכנה את יציבות כותלי ההר (הדרומי והמזרחי), אבל אני מקווה שיימצא לפחות כלי תקשורת ערבי אחד, אמיץ, שיפרסם את הדברים ויפקח את עיני הציבור במדינות ערב, שבשנים האחרונות הפך כלי משחק ביד מסיתיו.
המאמר פורסם לראשונה ב - ישראל היום 


Please Read 
Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015

נאומים ככתבות בישראל שנאבדו מהתשקורת השמאלנית

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנאום בכנסת, על העבר הנאצי של המופתי חאג' אמין אל חוסייני 

זה היה ב - 24.1.12 בישיבת כנסת מיוחדת לרגל יום השואה הבין-לאומי. 

פרופסור עזמי בשארה לועג להצגת הפלשתינים כצאצאי הכנענים 

עזמי בשארה הארור חושף את התרמית של הערבים
There is no palestine

מורשת רבין לקשיי הבנה בתשקורת
רבין מעל הדוכן: ירושלים איננה עניין למו"מ!
במהלך ישיבת הכנסת, ‎21 בספטמבר ‎1993 (פרוטוקול)

• "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום." ~ מתוך נאום בפני תלמידי תיכון, 1995
• "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל. הממשלה נחושה בדעתה, כי ירושלים אינה נושא למיקוח." ~ בהודעתו בכנסת, 15 במאי 1995 
• "מדינה פלסטינית בכל סוג שלה, זה אומר שמדינת ישראל תחיה יום יום עומדת על משמרה." ~ בראיון לשלום ירושלמי, מעריב, 1993
• "גבולות מדינת ישראל במסגרת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." ~ מתוך נאומו בכנסת במועד אישרורו של הסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים, 5 באוקטובר 1995. מתוך דברי הכנסת, ישיבה שע"ו, 5 באוקטובר 1995, חוברת מ"ה (מקור)
• "ישות שהיא פחות ממדינה." ~ על הרשות הפלסטינית (מקור)
• "מדינה פלסטינית בין ישראל לירדן תהיה סרטן בלב המזרח התיכון." ~ בראיון ל"ניוזוויק", 1975
• "מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל." ~ 1974
• "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינאית; לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכו' וכו' וכו'. כל הדיבורים... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום." ~ על איום הטילים, 1994

ערוץ הכנסת - דברי ההסתה של המופתי, 22.1.12



אדולף היטלר נפגש עם המופתי אמין אל חוסייני

1. 1. סיור  בפלסטינה שנת 1695
2. 2. השנה 1695 - הארץ היתה ריקה ברובה , שוממה , ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים , עכו , צפת , יפו , טבריה ועזה .  רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים , היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים . 
3. 4.מכונת זמן , זו התחושה המקננת בי כשאני נמצא בחנות הספרים העתיקים של מר הובר בבודפסט . הובר למד להכיר את שגיונותי , ולאחר ברכת השלום וכוס המיים המינרליים ( מר הובר הוא טבעוני - צמחוני ) מוביל אותי במדרגות למרתף הענק והמאוורר , לאגף ה '' יהודי ''. האגף היהודי הוא חדר ובו ספרים עתיקים בנושאים שנראים למר הובר יהודים . בין הספרים ישנם כאלה שאינם שווים את כריכת העור שלהם אולם לעיתים נדירות אפשר למצוא שם אוצרות תרבות של ממש . הרבה מאוד הם ספרי קודש ישנים שנגנבו אולי ממרתפי הגניזה שבבתי הכנסת , כרכי תלמוד , תנ '' ך , משניות , שולחן ערוך , סידורים ישנים נוסח אשכנז . אני נוהג לפתחם כדי לראות מי הבעלים , מי הנער שקיבל את הספר לבר המצווה לפני מאתיים שנה , ולמי העניק אותו בערוב ימיו . סקרנות . הרבה מהספרים כתובים בגרמנית , והם ספרי הגות על היהדות שנכתבו בכלל בידי נוצרים או יהודים מתבוללים . לפעמים מוצאים איזה כרך תלמוד שנכתב בכתב יד , אלה יקרים מאוד , מאות אלפי אירו ומונחים בארון זכוכית מאוּורר . הובר יודע את ערכם . ולפעמים ישנן מציאות כמו הספר Palestina של Hadriani relandi מקורי בשמו ה '' מקצועי '', palaestina ex monumentis veteribus illustrata ,   המו '' ל הוא , Trajecti Batavorum : Ex Libraria G . Brodelet, 1714 . 
4. 6. ניתן למצוא כמה ספרים מקוריים כאלה במספר מקומות בעולם ואף באוניברסיטת חיפה . אפשר לראות כאן את המקומות בהם הספר נמצא וגם אפשר למצוא פרטים על המחבר ועוד . המחבר רילאנדי , איש אשכולות של ממש , גיאוגרף , קרטוגרף ופילולוג ידע על בוריין עברית , ערבית ויוונית עתיקה , בנוסף לשפות האירופאיות . שפת הספר היא לטינית . בשנת 1695 הוא נשלח לסיור בארץ ישראל או בשמה דאז פלסטינה . במסעו הוא סקר כ -‏2500 מקומות יישוב המוזכרים בתנ '' ך או במשנה . שיטת המחקר שלו היתה מעניינת . ראשית , מיפה את ארץ ישראל . שנית , רילאנדי זיהה את כל אחד מהמקומות המוזכרים במשנה או בתלמוד עם מקור שמו . אם מקור השם יהודי , הביא את הפסוק המתאים בכתבי הקודש . אם מקור השם רומי או יווני הביא ביוונית או בלטינית את ההקשר . שלישית הוא אף ערך סקר ומפקד אוכלוסין לכל מקום יישוב . המסקנות הבולטות הן :  
5. 8. 1695 העיר הפלסטינית לוד עם 45 תושבים נוצרים : בשנת 1695 כולם ידעו שהמורשת היא יהודית :        
6. אף ישוב בארץ ישראל אינו בעל מקור שם ערבי . שמות היישובים הם ברובם ממקור עברי , או יווני או לטיני - רומי . עד היום , למעשה , אף ישוב ערבי ( להוציא רמלה ) אינו נושא שם ערבי מקורי . רוב שמות היישובים הם ממקור עברי או יווני ששובש לערבית חסרת משמעות . אין שום משמעות בערבית לשמות עכו , חיפה , יפו , נבלוס , עזה או ג ' נין ושמות ערים כמו רמאללה , אל - חליל ואל - קודס חסרים שורשים היסטוריים או פילולוגיים ערביים . בשנת 1696, שנת הסיור , רמאללה , למשל , נקראה בתא ' לה ( בית אל ), חברון נקראה חברון ומערת המכפלה נקרא על ידי הערבים אל חליל ( כינוי לאברהם אבינו ).
7. 10. הארץ היתה ריקה ברובה , שוממה , ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים , עכו , צפת , יפו , טבריה ועזה . רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים , היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים . יוצאת מהכלל נבלוס , היא שכם שבה ישבו כ -‏120 איש ממשפחת נאטשה המוסלמית וכ -‏70 איש שומרונים . בנצרת , בירת הגליל , היו כ -‏700 איש – כולם נוצרים . בירושלים כ -‏5000 איש , רובם יהודים ומיעוטם נוצרים . המעניין הוא שאת המוסלמים מזכיר רינאלדי כשבטים בדואים נודדים , שהגיעו כפועלים עונתיים כדי לשמש ככח עזר בחקלאות או בבנין . בעזה , למשל , היו כ -‏550 איש ; חמישים אחוז מהם יהודים והשאר נוצרים . היהודים עסקו בחקלאות משגשגת של כרמים , זיתים וחיטה ( גוש קטיף ) והנוצרים עסקו במסחר ובהובלת התוצרת . בטבריה ובצפת היה ישוב יהודי , אולם לא מוזכרים העיסוקים להוציא דייג בכנרת , מקצוע טברייני מסורתי . עיר כמו אום אל - פאחם למשל , היתה כפר בן 10 משפחות , כולן נוצריות , כחמישים נפש , וכן כנסייה מרונית קטנה ( משפחת שחאדה ).
8. 11.הספר סותר לחלוטין תיאוריות פוסט-מודרניסטיות על ''מורשת פלסטינית'' או עם פלסטיני, ומאשש ומחזק את השייכות של ארץ ישראל ליהודים ואת חוסר שייכותה המוחלט לערבים, ששדדו אפילו את השם הלטיני פלסטינה וניכסו אותו לעצמם. 

מוצאם של ערביי ארץ-ישראל

אומרים לנו שה"עם הפלשתינאי" "חי על אדמתו" מזה "אלף ושלוש מאות שנה" - ועוד "ברציפות"... אכן - "רציפות" של שקרים. לא יזיק לקרוא קצת אמת.
המיתוס שאותו מטפחת התעמולה הערבית, הוא רציפות הנוכחות הערבית בארץ-ישראל, מזה 1,300 שנה, לעומת חבורת קולוניאליסטים מהתנועה הציונית – שנחתו עליהם משום מקום – על-מנת לגזול את אדמתם, שעליה ישבו הערבים בשלווה ובנחת.

האמת היא הפוכה לחלוטין.
מאז כיבוש הארץ על-ידי הערבים המוסלמים, בשנת 636 לספירה, התחלפו שליטי הארץ ללא הרף: בשנת 750 השתלטו על הארץ אנשי שושלת בית עבאס; בשנת 969 עברה הארץ לשושלת הפאטימית ממצרים; במאה ה-11 עברה הארץ אל הטורקים הסלג'וקים, שוב אל הפאטימים, ואז אל הצלבנים
(1,099); בין השנים 1,100 ל-1,517 – עברה הארץ לסירוגין מהצלבנים למוסלמים בראשות צלאח-א-דין; שוב אל הצלבנים, ואז אל הטורקים החריזמים (1,244); הטטארים שהחריבו את הארץ (1,260); הממלוכים המצריים, ששלטו בארץ עד לפלישת המונגולים בראשות ג'ינג'יס ח'אן, שהחריבו גם הם את הארץ. רק בשנת 1,517, עם הכיבוש העותומאני, הושבה היציבות לארץ, אך גם זאת לא לזמן רב: במיוחד ראוי לציין את ההשתלטות הזמנית של השייח' דאהר אל-עומר על הגליל באמצע המאה ה-18, ואת כיבושה הזמני של הארץ בידי איבראהים פחה המצרי באמצע המאה ה-19.
גלי הכיבושים והמלחמות שעברו על ארץ-ישראל, אסונות הטבע ותנאי-המחיה הקשים, וכמו-כן גם פשיטות הביזה של שבטי הבדואים מן המדבר – אינם משאירים שום מקום לטענה בדבר רציפות של יישוב ערבי או אחר בארץ-ישראל: השתנות התנאים הביאה עמה גלי הגירה פנימה והחוצה, והתבוללות והתערבות של יסודות אתניים שונים. ישנם יסודות מעטים יחסית, שיש באפשרותם להוכיח רציפות יישובית בארץ-ישראל, אך כאן מדובר לא רק בערבים – אלא גם ביהודים.
ערב ההתיישבות הציונית, שנפתחה עם ייסוד פתח-תקווה ב-1878 – היתה הארץ נטושה, חרבה ועזובה כמעט כליל. אוכלוסייתה היתה דלילה – בחלקה אוכלוסיית נוודים. תיירים מפורסמים שביקרו באותה העת בארץ – העידו, כל אחד בנפרד, על מצב זה:

ב-1867 סייר הסופר האמריקני מרק טוויין בארץ-ישראל, וכך הוא מסכם את מצבה:
ארץ-ישראל עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את הונה{.. }ארץ-ישראל שוממה ומכוערת{...} זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב{1}
ערב הופעת הציונות המודרנית, כתב הקרטוגרף האנגלי ארתור פנרין סטנלי:
לא תהיה זו הפרזה לומר שבמרחק של מילין על גבי מילין לא רואים ביהודה אות חיים{...}{2}
ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים[{}. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז - ועד ערב הופעת הציונות, היה כ-30%.
לעומת זאת, בשנים 1947-1870 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%! (לעומת גידול מקביל של כ-105% במדינה שכנה כמצרים).{4}
כיצד ניתן להסביר גידול עצום שכזה? ובכן, ישנם הטוענים כי מקור הגידול הוא בריבוי הטבעי, שכן המודרניזציה בסוף ימי התורכים, וכמובן השלטון הבריטי – הביאו לשיפור הרפואה, וכך להפחתת התמותה והארכת תוחלת החיים.
עם זאת, אין זה טיעון סביר, בהתחשב בכך שבמצרים השכנה, בה שלטו הבריטים כבר מסוף המאה ה-19 – חל גידול איטי באופן בולט – לעומת הגידול בארץ-ישראל (המערבית!).
הסיבה האמיתית היא גלי הגירה ערבית אל תוך הארץ, שהתעצמו ככל שהתפתחו אפשרויות הפרנסה והמחיה בארץ. תושבים ערבים מכל רחבי המזרח התיכון זרמו ארצה, הן מקרוב, כגון סוריה, לבנון ועבר-הירדן, ועד לסודאן, מרוקו ואף רחוק יותר. עד היום ניתן למצוא חמולות רבות שמוצאן מחוץ-לארץ, כגון מוגרבי=מגרב=צפון-אפריקה; שאמי=שאם(=סוריה); מצרי=מצרים וכו'.

את תופעת ההגירה הערבית לארץ-ישראל בדורות האחרונים, מסכם המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה:
הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל היתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי {אמצע המאה ה-19}. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת{...} רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן.{5}
במהלך סוף התקופה העותומאנית ולכל אורך תקופת המנדט, נמשכה ההגירה ביתר שאת, בעיקר עקב הפיתוח והמודרניזציה של השלטון הבריטי וההתיישבות היהודית החדשה. לשם המחשה, ניתן להביא שתי דוגמאות. האחת היא המושבה ראשון-לציון, שהוקמה ב-1882: תוך 7 שנים בלבד, הסתופפו סביב 40 המשפחות היהודיות במושבה – כ-400(!) משפחות ערביות, שהן כ-2,000 תושבים.{6} דוגמא שניה היא הגידול העצום שחל בעיר חיפה, שגדלה ב-80% בתקופה קצרה מאוד: 1944-1931. 75% מהערבים שהיגרו לחיפה, הגיעו מ-300 כפרים שונים ברחבי ארץ-ישראל המערבית בלבד,{7} וזאת בטרם הובאו החשבון המהגרים מן הצפון, בעיקר מלבנון. הבריטים, שנהגו קמצנות מפליגה בכל הנוגע לעליה יהודית לארץ-ישראל; הקפידו על קוצו של יוד, שמא חלילה "ייפגע כושר הקליטה הכלכלי של הארץ" – והגיעו לשפל עמוק עד כדי מלחמת-חורמה בספינות מלאות פליטים מאירופה – שנשלחו היישר אל התופת הנאצית. לעומת זאת, נהגו אותם הבריטים להביא עמם פועלים ערבים לשם בניית תשתיות, ומעולם לא הקפידו על רישום ו"סרטיפיקאטים" לערבים הזורמים ארצה, וכמובן שלא העלו על דעתם שמא הגידול העצום באוכלוסיה הערבית, יפגע חלילה ב"כושר הקליטה הכלכלי של הארץ". מסמכים שנחשפו לאחר 40 ו-50 שנה – מגלים כי הפקידות הבריטית היתה מודעת בהחלט לתופעה – ולא מנעה אותה. הזרימה היתה כה בולטת, עד כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה שר בכיר וראש הממשלה במשך שנים רבות בבריטניה, ציין בתדהמת-מה:
{...}הערבים לא די שאינם נרדפים אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים.{8}

או כפי שהצהיר נשיא ארצות-הברית דאז, פרנקלין רוזוולט:

הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה{9}
ואכן, על-פי מפקד האוכלוסין שנערך על-ידי הבריטים ב-1931, התברר שבמחוז ירושלים בלבד, מקומות הולדתם של התושבים המוסלמים הוא מעשרות ארצות ברחבי תבל, נוסף על ארץ-ישראל (על שתי גדות הירדן): הם נולדו במקומות כגון סוריה, קפריסין ותימן, ועד לספרד, אלבניה ואוסטרליה, ועוד. בליל מגוון זה של מהגרים, יש לזכור – מורכב מבני הדור הראשון במחוז ירושלים בלבד, וזאת מבלי לקחת בחשבון מחוזות אחרים, או את ילידי הארץ שהוריהם או הורי-הוריהם היגרו בעצמם מן החורן, ממצרים, או מכל מקום אחר. מצב דומה מתגלה בבדיקת הלשונות בשימוש רגיל - אלו מגיעות ללמעלה מעשרים: הסתבר שמוסלמים בארץ-ישראל של שנת 1931, היו דוברים ביום-יום מלבד ערבית - גם אלבנית, אפגאנית, צ'רקסית, פרסית, ואף פורטוגזית, תורכית ועוד.{10}
מצב עניינים זה, מוצא אישור מדעי על-ידי חקירתו של המזרחן ד"ר שלמה אריה בן-אלקנה (ז"ל), שסקר למעלה מ-800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית, בין השנים 1943-1947 וכן 1949-1963, והעלה בממצאיו שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. כדוגמא הביא בן-אלקנה את הכפר הגדול (היום עיר) אום אל-פאחם, שאותו חקר בשנת 1943: מתוך 2,800 התושבים, היו 1,400 ממוצא מצרי; כ-900 מחצי האי ערב, ו-500 מעבר-הירדן המזרחי.{11}

לפיכך, יהיה זה בלתי-הגיוני ובלתי סביר בעליל, להמשיך ולטעון לקיומו של "עם ערבי היושב על אדמתו" מזה "אלפי שנים".

                                




                                                     קצת דמוגרפיה של א"י מ-1800 עד 1922

1800 -               275,000 תושבים כאשר 246,000 מהם מוסלמים

1845 - 1800      300,000 תושבים

1850 - 1865      350,000 - 360,000 תושבים  85% מוסלמים,  11% נוצרים  4% יהודים

1870 - 1872      350,000 תושבי קבע ו-25,000 בדואים, סה"כ 370,000 - 380,000 תושבים.

1880 - 1882      460,000 תושבים כאשר 25,000 מהם יהודים  40,000 בדואים. לפחות 425,000 ערבים תושבי קבע.

1890 -               557,000 תושבים 40,000 יהודים  וכ50,000 נוצרים. 

1900-                570,000 תושבים.

1914 -               689,000   94,000 יהודים ,50,000 נוצרים והשאר מוסלמים

1915 -               689,000 תושבים מהם 85,000 יהודים, 590,000 ערבים והשאר לא ערבים.

1919 -               515,000 מוסלמים, 50,000 נוצרים וכ-60,000 יהודים.

1922 -               617,000 מוסלמים (כולל 10,000 תושבי עמק החולה -בין 7000 - 8000 שנולדו בשלהי 1922
                                       והתיקון של הלמ"ס של כ-34,400 ערבים).

מקורות:
הלמ"ס - מחקרו של פרופ' ר. בקי
אינציקלופדיה יודאיקה - כרך 9, ארץ ישראל
פרופ' יהושע בן אריה
אלכסנדר שולך - אוכלוסיית א"י מ-1850 עד 1882

Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015

Jews in Israel are White European Colonialists 

נדב שרגאי מתארח בתוכנית "קפה הפוך" עם עמנואל הלפרין בערוץ הכנסת (18.06.212) בנושא עלילת אל-אקצא 

 Son of Hamas Terrorist Compares Islam to the Nazi's

נאום רה"מ נתניהו בכנס חזון 2020 לישראל של מרכז בגין-סאדאת באונ' בר אילן 

אני רוצה להודות לנשיא אוניברסיטת בר אילן הנכנס, ידידי דני הרשקוביץ, איש אשכולות. דני היה שר מדע וטכנולוגיה מעולה בממשלתי הקודמת והיום בעקבות החלטה מעולה שלכם הוא נשיא אוניברסיטה חשובה זו ודני, אני בטוח שאתה מתמודד היטב עם החידה איך לאזן תקציבים בנוסף לדברים האחרים שתצטרך לפתור אותם. אני מברך את פרופסור קווה ואת הנהלת אוניברסיטת בר אילן ואת ידידי פרופסור משה ארנס, שר הביטחון לשעבר של ישראל. אני מבקש גם לברך את מקבלי אותות ההוקרה, ידידיי טומי הכט, מוזי ורטהיים וסול קושיצקי. הם ראויים לכל הכבוד שאתם מרעיפים עליהם. קראתי לאחרונה ספר בן מאה עמודים של היסטוריון אמריקני מופלא שהלך לעולמו לפני קרוב לחמישים שנה, שמו ויל דוראנט, הוא כתב הרבה ספרים, גם כתב אחד עשר כרכים על תולדות הציוויליזציה ובסוף ימיו הוא כתב ספר בן מאה עמודים, "לקחי ההיסטוריה", כדאי לקרוא אותו. כל שורה חצובה בסלע האמת ואני אתן לכם את החדשות הרעות ואת החדשות הטובות. החדשות הרעות, כשאתה גומר לקרוא את הספר הזה אתה מבין שבהיסטוריה המספרים הגדולים קובעים. הם חשובים. אבל הנה החדשות הטובות. בעמוד 17, אם אינני טועה, הוא מציין שייתכן שיש יוצאים מן הכלל לכלל הזה שבאמצעות גיבוש של כוח תרבותי, כך הוא קורא לזה, יכולים לגבור על הסיכויים. הוא נותן את מדינת ישראל כדוגמה ליוצא מן הכלל זה. אני חושב שהוכחנו, כפי שאמרת דני, בששים וחמש שנות קיום המדינה שכנראה אנחנו יוצאים מן הכלל, אך אנו צריכים להמשיך להיות יוצאים מן הכלל. גם על ידי שמירה על היסודות הרוחניים שלנו. לפני שבועיים מצאו מדליון זהב ליד הכותל. הוא מתוארך, לפי הארכיאולוגים, לתחילת המאה השביעית ועל המדליון הזה יש מנורה, הסמל הלאומי שלנו. בצד אחד ספר תורה ובצד השני שופר. הנה כל התורה על מדליון אחד וזה כמובן לאחר אלפיים שנה של קיום יהודי בארץ ישראל והקיום הזה נמשך עוד מעט, קרוב ל - 4,000 שנה. כנראה שיש משהו מיוחד בחריגות הזאת שלנו, בשילוב המיוחד שלנו בין מורשת עבר ובין תפיסת העתיד במלוא העוצמה שלנו והכישרון ואפילו הייתי אומר הגאוניות שמצויים בעמנו. אין ספק שהאוניברסיטה הזאת היא חלק מהמאמץ הלאומי והבינלאומי שלנו לשמר את המורשת ולשלבה כמובן עם העתיד. אני מודה לכם על ההזמנה לדבר כאן, עשרים שנה לאחר הקמת מרכז בגין-סאדאת. הרבה דברים קרו לנו בשנים הללו. במישור המדיני חתמנו חוזה שלום עם ירדן. במשך כל הזמן הזה, עשרים שנה בדיוק, אנחנו מצויים במו"מ עם הפלסטינים. מנסים להשיג הסדר שלום וחרף תהפוכות הזמן, במהלך שני העשורים הללו, הצלחנו לשמור על הסכם השלום עם מצרים. זה לא דבר של מה בכך. אולם ללא ספק ההתפתחויות המשמעותיות ביותר במזרח התיכון בכל התקופה הזו הן אלה של השנים האחרונות והן מאפילות על כל השאר בראייה המרחבית, שתיים מהן: הטלטלה ההיסטורית שמתרחשת בעולם הערבי ונמצאת בעיצומה - רחוקה מסיום, אם יש דבר כזה בכלל סיום, וכמובן מאמציה המתמשכים של איראן לפתח נשק גרעיני. מטרתה של איראן היא להשתלט על כל המזרח התיכון ואף מעבר לו ואף להשמיד את מדינת ישראל. זו אינה ספקולציה, זוהי המטרה. ישראל וארה"ב רואות עין בעין את הצורך למנוע מאיראן מלהתחמש בנשק גרעיני. נשיא איראן אמר באו"ם לפני ימים אחדים שאיראן מעוניינת בגרעין רק למטרות אזרחיות. כך הוא אמר. אני לא מאמין לו, אבל מי שרוצה לבחון את דבריו צריך לשאול את המשטר האיראני שאלה פשוטה - אם אתם רק רוצים אנרגיה גרעינית לצרכי שלום, מדוע אתם מתעקשים על צנטריפוגות להעשרת אורניום ועל כורי פלוטוניום? הרי אלה אינם נדרשים כלל להפקת אנרגיה גרעינית לצרכי שלום. אין שום צורך בהם, אבל אלה המרכיבים החיוניים לייצור חומר בקיע לנשק גרעיני. צריך להבין זאת, הם אינם נדרשים כלל לצרכי שלום. שבע עשרה מדינות, מהמובילות בעולם, קנדה, מקסיקו, ספרד, שווייץ, שבדיה, אינדונזיה - עם רבע מיליארד בני אדם ועוד מדינות רבות אחרות, מפיקות אנרגיה גרעינית בלי צנטריפוגות, בלי כורי פלוטוניום. רק מי שרוצה להכין חומר בקיע לפצצות גרעין מתעקש על מרכיבים אלה. לא סתם מתעקש, מוכן להביא סבל רב לעמו, כי הדבר כרוך בהתנגשות עם הסנקציות, עם תכתיבים של מועצת הביטחון. בשביל מה הם עושים את זה? אולי כי חסרה להם אנרגיה? יש להם אנרגיה בגז ובנפט, אני בכוונה מציין גז טבעי משום שזה זמין מידית להפעלת התעשייה ולהפעלת הכל. יש להם כל כך הרבה משאבים שהם יכולים לספק את הצרכים של חלקים ניכרים מהעולם במשך שנים ארוכות עם מה שיש להם, בוודאי של מדינתם. לכן העמדה שצריכה להיות לקהילה הבינלאומית מול איראן היא זו - אנחנו מוכנים להגיע לפתרון דיפלומטי, אבל רק כזה שמפרק מאיראן את יכולותיה לפתח נשק גרעיני. פירוש הדבר, אין צנטריפוגות והעשרת אורניום, אין כור פלוטוניום. וכל עוד איראן לא התפרקה מן הצנטריפוגות ומן הכורים לפלוטוניום, אין להרפות כהוא זה מן הסנקציות. להפך, צריך להוסיף עליהן. האמת פשוטה, היא חדה, היא חותכת כתער דרך הערפל שמנסים לפזר כאן. אם פניהם לשלום - יסכימו, אם פניהם אינם לשלום - לא יסכימו. אבל אולי הנוסחה צריכה להיות מתומצתת ב: יפרקו - יקבלו, לא יפרקו - לא יקבלו, וזה מאבק קשה כי הנטייה האנושית לקוות, להאמין, לנסות - אנחנו מוכנים לנסות, אבל לא בניסוי פתוח ללא קריטריונים, בוודאי ללא ראייה מפוכחת ומפוקחת. במקביל לניסיון לבלום את ההתחמשות של איראן ולשמר את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, אנחנו מעוניינים להביא לקץ הסכסוך עם הפלסטינים. השגת שלום אמת וביטחון, ביטחון ממשי, לא ביטחון על הנייר, ביטחון ממשי בשטח - לנו, לילדינו, לנכדינו. זוהי משאת נפשם של כל אזרחי ישראל. כדי להביא לקץ הסכסוך, צריך להבין מה הוא שורש הסכסוך. אני מעלה את זה משום שבעיני כל הדיונים בנושא של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, שלפחות דבר אחד הושג לגביו וזה שמי שחשב שזה לב הסכסוך במזרח התיכון, טוב זה כבר קשה לומר בלי להישמע מגוחך. זה לא לב הסכסוך, לא במה שקורה בלוב, או בתוניסיה או באלג'יריה, או במצרים, או בתימן, או בסוריה, או בעיראק וכן הלאה וכן הלאה. אבל במשך שנים אמרו לנו שלב הסכסוך במזרח התיכון זה הנושא הפלסטיני ואיך אומרים? הפרה הקדושה הזאת היא אחת מהקורבנות של המהפכה הערבית. אך באותה מידה, ישנה פרה קדושה שנייה. כששואלים רבים מה הוא אותו שורש הסכסוך, הרי אם אתה רוצה לתת פתרון, אתה רוצה לתת מרפא לבעיה מסוימת, אתה צריך קודם כל לעשות דיאגנוזה נכונה של המחלה. ובכן, כששואלים מה הוא שורש הסכסוך, יש בדרך כלל תשובה מוכנה - הכיבוש, השטחים, ההתנחלויות וכדומה, זה אותו הדבר. ההשתלטות של "ישראל של השטחים", במירכאות, שטחי יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים, ההתנחלויות, זה מה שמקיים את הסכסוך, זה מה שיצר במידה רבה את הסכסוך. ואני שואל, האמנם? הסכסוך מבחינתי, אם אני צריך לבחור תהליך שבו הוא התחיל באופן מעשי, הייתי קובע את התאריך הזה בשנת 1921 ביום שבו התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. בהתקפה הזאת נהרגו כמה וכמה יהודים, ביניהם הסופר הידוע י.ח. ברנר. ההתקפה הזאת כוונה נגד העלייה היהודית. סבי הגיע ליפו לאותו בית שנה לפני כן וכך גם רבים אחרים. ההתקפה הזאת כמובן לא הייתה על שטחים ולא הייתה על התנחלויות, היא הייתה נגד עלייתם של יהודים לארץ ישראל. ואחר כך באו התקפות נוספות, ב-1929 חוסל באכזריות אין קץ היישוב היהודי העתיק בחברון, הוא היה שם כמעט ללא הפסקה במשך קרוב ל-4,000 שנה. ואחר כך ב-36' ו-39' הפרעות, מה שהם קוראים המאורעות. התקפות חוזרות ושיטתיות נגד היישוב היהודי בארץ. אחר כך באה תוכנית החלוקה ב-1947 ועלתה הצעה למדינה ערבית, לא אמרו מדינה פלסטינית, אמרו מדינה ערבית ומדינה יהודית. היהודים הסכימו, הערבים סירבו. משום שהנושא לא היה אז ואני אומר לכם גם איננו היום- שאלת המדינה הפלסטינית - הנושא היה ונשאר לצערי המדינה היהודית. כלומר, עד 67', כמובן גם אז באה אותה טבעת חנק כעבור 19 שנה, טבעת חנק סביבנו, המטרה לעקור אותנו, לכבות את פתיל חיינו. על מה זה היה? גם אז לא היו שטחים, לא היה כיבוש, אלא אם כן תל אביב היא כבושה ויפו היא כבושה ולא היו התנחלויות במשך 46 שנים, מ-1921 עד 1967, זה כמעט חצי מאה שנים. השתלח בנו ציבור ערבי בלי שום קשר להתנחלויות, בלי שום קשר למה שמוצג כלבו ההיסטורי של הסכסוך. אני אומר את הדברים האלה משום שאפשר לומר - טוב אז זה הסתיים אז, אבל אחר כך הכל השתנה. אחר כך התפתחו האירועים כפי שהתפתחו, יצאנו מעזה, עד הסנטימטר האחרון, עקרנו ישובים ונמשכת ההתקפה נגדנו, כ-10,000 טילים נורו עלינו משטחה של עזה, מהשטחים שפינינו. וכשאנחנו שואלים את אותם משגרים ואלה שעומדים מאחוריהם: מדוע אתם יורים על היהודים, הם אומרים: כדי לשחרר את פלסטין. ומה היא אותה פלסטין? יהודה ושומרון? לא. כמובן, גם זה. אבל הם אומרים: באר שבע ואשקלון, מג'דל ועכו ויפו. טוב אלה אומרים החמאס והג'יהאד האיסלאמי אבל הגורמים היותר מתונים ביהודה ושומרון, הרשות הפלסטינית, הם אינם עוסקים בטרור, זה נכון וזה הבדל חשוב. הם אינם עוסקים בטרור, אבל כשהם מתבקשים להגיד: נו, אז אתם מכירים? לא ביהודה ושומרון, לא בגדה המערבית, אתם מוכנים להכיר במדינה היהודית סוף סוף? הם אומרים: אנחנו מוכנים להכיר בעם הישראלי, אנחנו מוכנים להכיר בישראל. אני אומר, זאת לא השאלה שאני שואל, האם אתם מוכנים להכיר במדינה היהודית, מדינת הלאום של העם היהודי והתשובה עד לרגע זה היא לא. למה לא? אני בנאומי כאן לפני ארבע שנים אמרתי שהפתרון הוא מדינה פלסטינית מפורזת, על הפירוז זה ברור לכם לאור הניסיון שלנו, פירוז אמיתי ומתמשך ולזה יש סידורי ביטחון מאוד ברורים ולא כוחות בינלאומיים. אבל מדינה יהודית, שתכירו במדינה היהודית. למה אינכם מוכנים להכיר במדינה היהודית? אנחנו מוכנים להכיר במדינת הלאום שלכם, זה מחיר גדול מאוד, היא תופסת שטחים, שטחי מולדת שלנו, זה לא דבר של מה בכך, אני אומר את זה גם כאן, זה דבר קשה מאוד, כמובן. אבל גם אתם תצטרכו לעשות שורה של ויתורים והוויתור הראשון הוא לוותר על חלום זכות השיבה, אנחנו לא נסתפק בזה שתכירו בעם הישראלי או באיזו מדינה דו לאומית שאחר כך תציפו אותה בפליטים. זאת מדינת הלאום של העם היהודי. יהודים אם רוצים עולים לכאן. ערבים פלסטינים אם ירצו ילכו לשם. תכירו במדינה היהודית. כל עוד לא יעשו זאת, לא ייכון שלום, רק שיכירו בזכותנו לחיות כאן במדינה ריבונית משלנו, מדינת הלאום שלנו - רק אז יתאפשר השלום. אני מדגיש את זה כאן, זה תנאי הכרחי, יש עוד תנאים חשובים לסיום המו"מ - לא לקיומו אלא לסיומו, אבל אני מזכיר את זה משום שהתהליך המדיני בינינו לבין הפלסטינים כרוך בפתרון של בעיות סבוכות. הוא יוכתר בהצלחה רק אם הוא יושתת על יסודות של אמת, האמת של ההווה והאמת ההיסטורית ולצערי האמת נמצאת תחת מתקפה מתמדת מצד אויבנו ויריבנו. הם מנסים לקעקע את הקשר שלנו, קשר עתיק יומין של עמנו לארץ ישראל וכן את העובדות הבסיסיות של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים במאה העשרים. הנה למשל שמעתי לפני ימים אחדים את נציג איראן, מגמגם בחצי פה על פשעי הנאצים, קשה להם להגיד שואה, אבל מיד הוא מוסיף בנחרצות את הקביעה שאסור לתת לציונים לנצל את פשעי הנאצים, כלומר את השואה, כדי לפגוע בפלסטינים. נציגי איראן חוזרים על הגרסה הידועה שהשואה התרחשה בלי קשר לשאלה הפלסטינית ואחר כך באו מנהיגי הציונות ועשו שימוש בשואה כדי לדחוק את הפלסטינים. ובכן, מה הן העובדות לאשורן? המנהיג הבלתי מעורער של התנועה הלאומית הפלסטינית במחצית הראשונה של המאה העשרים היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי היה הרוח החיה מאחורי אותן ההתקפות שתיארתי, מ-1921 ביפו ועד מלחמת העולם השנייה. כל זה ידוע, אבל הנה כמה עובדות לגבי פעילותו של המופתי שהן פחות ידועות: ב-28 בנובמבר 1941, המופתי טס לברלין ונפגש עם היטלר, הוא הביע בפני היטלר את נכונותו לשתף פעולה עם גרמניה בכל דרך. זה מה שהוא עשה - הן בגיוס לוחמים מוסלמים לשורות ה-S.S בבלקנים והן בשידורי תעמולה עבור הנאצים. הנה למשל דוגמה אופיינית לשידור תעמולה של המופתי משנת 1942. ציטוט: "אם אנגליה תנוצח ובני בריתה יובסו, תיפתר פתרון סופי גם שאלת היהודים שמבחינתו היא הסכנה הגדולה ביותר". בין השנים 1942-1944 הוא פעל מבסיסו בברלין והשתדל למנוע הצלת יהודים, הצלת יהודים מהונגריה, מגרמניה, מבולגריה, מקרואטיה, שלמרות השתעבדותן, בפועל השתעבדו להיטלר, הן הניחו ליהודים להימלט לארץ ישראל ולמקומות אחרים. המופתי מחה שהנאצים לא הקצו די משאבים למנוע את בריחתם של פליטים יהודים מן הבלקן. בעדותו במשפטי נירנברג ב - 6.8.1947 סיפר הפקיד הגרמני, וילהלם מלכרס, "המופתי השמיע מחאות בכל מקום, בלשכת שר החוץ ושר המדינה ובמפקדות נוספות של ה – S.S. ב - 13.5.1943 למשל הגיש המופתי מכתב לשר החוץ הנאצי, ריבנטרוב, ובו מחה על הבנות שגרמניה עשתה שאפשרו את הגירוש של 4,000 ילדים יהודים מבולגריה. הוא ביקש לראות את "...כולם…", זה ציטוט, "את כולם מחוסלים". הסגן של אייכמן, דיטר ויסליצני, נתן במשפטי נירנברג את העדות המצמררת הבאה: "המופתי מילא תפקיד בהחלטה להשמיד את יהודי אירופה. אסור להתעלם מחשיבות תפקידו. המופתי חזר והציע לרשויות שעמן עמד בקשרים, בראש ובראשונה להיטלר, לריבנטרוב ולהימלר, להשמיד את יהודי אירופה. הוא ראה בכך פתרון הולם לשאלה הפלסטינית". ויסליצני אף העיד עדות שמיעה על מעורבותו הישירה של המופתי בפתרון הסופי. ציטוט: "המופתי היה אחד מיוזמיה של ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה והיה שותף ויועץ של אייכמן והיטלר לביצוע תכנית זאת. הוא היה אחד מידידיו הטובים ביותר של אייכמן ובלי הרף האיץ בו להחיש את פעולת ההשמדה. "במו אוזניי", כך הוא אומר, "במו אוזניי שמעתי אותו מספר שביקר בעילום שם בתאי הגזים של אוושויץ בחברת אייכמן". גבירותיי ורבותיי, בניגוד למה שאומרים לנו נציגי איראן והאחרים, מנהיגי הציונות לא השתמשו בשואה כדי להרוס את התנועה הלאומית הפלסטינית, נהפוך הוא, המנהיג הבכיר של הפלסטינים באותה עת, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, הוא זה שהטיף ופעל לביצוע השואה כדי להרוס את התנועה הציונית. וזה כמעט הצליח. יהדות אירופה אמנם חוסלה, בין היתר בגלל מאמציו של המופתי, אבל הציונות לא חוסלה ומדינת ישראל קמה. אני מציין את זה כאן משום שהשורשים האלה, את השורשים האלה, את היבלית הארסית הזאת, זה מה שיש לעקור. המופתי הוא עדיין דמות נערצת בתנועה הלאומית הפלסטינית. כנסו לאתרים, כנסו לבתי הספר, כנסו לספרי הלימוד. זוהי היבלית שצריך לעקור אותה, זה שורש הסכסוך, זה מה שמקיים אותו ושורש הסכסוך היה ונשאר מה שחוזר ועולה במשך למעלה מתשעים שנה, ההתנגדות העמוקה בקרב גרעין קשה אצל הפלסטינים לזכותו של העם היהודים למדינה משלו בארץ ישראל. כדי שהתהליך מצויים בו יהיה משמעותי, כדי שיהיה לו סיכוי אמיתי להצליח, הכרחי שנשמע סוף סוף מההנהגה הפלסטינית שהיא מכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, היא מדינת ישראל. אני מאוד מקווה שכך יהיה כדי שנוכל להתקדם לפתרון אמיתי של הסכסוך. ישנם עוד נושאים רבים אחרים שנצטרך כמובן לפתור במהלך המו"מ. בראש ובראשונה מתן מענה אמיתי ובר-קיימא לצורכי הביטחון של ישראל באזור הבלתי יציב והמסוכן שבו אנחנו חיים, כי הרי גם אם נשיג את ההכרה הזאת, אחרי דורות של הסתה שעדיין נמשכת, אין לנו ביטחון שההכרה הזאת תחלחל מטה לתוך נבכי החברה הפלסטינית, לתוך כל רבדיה ועל כן אנחנו צריכים סידורי ביטחון מאוד מוצקים כדי שנוכל להגן על השלום או להגן על עצמנו במידה והשלום יפרם. זו גישה ריאלית, אחראית, שמוכנה ללכת קדימה אך לא בעיוורון. זה מזכיר נושא אחר גם כן. אני חושב שתנאי הכרחי להגעה לפתרון אמת היה ונשאר בהיר כשמש, סילוק הסירוב להכיר בזכותם של היהודים למדינת לאום משלהם בארץ אבותיהם ומכאן גם המפתח החשוב ביותר לפתרון הסכסוך, הכרה בזכות הזו. אני מאמין בכוחו של עם ישראל ואני מאמין בכוחה של מדינת ישראל. מה שעשינו כאן ב-65 שנים זה אכן פלא. אנחנו מציינים היום 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אוכלוסיית ישראל גדלה ב-40 השנים הללו פי שניים וחצי. התוצר הישראלי, התל"ג שלנו, גדל פי 25. זה כאילו לקחתם 25 כלכלות של מדינת ישראל והעמדתם אותן זו ליד זו. ההישגים שלנו בכל התחומים - בקליטה, בעלייה, בטכנולוגיה, במדע, בשחרור הכלכלה, בפתיחת הנגב והגליל, בעיר הסייבר שאנחנו מקימים בבאר שבע, בעיר הביו-טכנולוגיה שתקום עכשיו בצפת, קמה עכשיו לנגד עינינו. אלה דברים כבירים. אנחנו לא חיכינו לשכנינו כדי לפתח את מדינתנו, אנחנו ממשיכים, יש קשר בין השניים - ככל שנעצים את כוחנו, ככל שנבצר את מדינתנו, ככל שנבנה את כלכלתנו, ככל שנחזק את החברה שלנו, ככל שנהיה חזקים - יש סיכוי שהשינוי הזה יתחולל גם אצל שכנינו. אסור לנו לוותר עליו, הוא הכרחי להבטחת עתידנו ולהבטחת שלומנו. תודה רבה לכם.

דוד בן גוריון - אבי "המחנה הציוני" לגילגוליו השונים

מצעד הקלישאות
עשרים שנה לרצח רבין, והקלישאות הקבועות חוזרות לסיבוב נוסף. די, מספיק. להלן חלק מהן:
1. יגאל עמיר לא רצח את תהליך השלום. רוב הציבור תמך באוסלו. הטרור גרם להתנגדות, שבחלקה הייתה לגיטימית ובחלקה הסתה מתועבת.
2. יגאל עמיר לא פגע במחנה השלום. להפך. מפלגת העבודה הייתה על הקרשים לפני הרצח. היא נסקה למעלה בגלל הרצח, ונפלה שוב בגלל שהטרור התחדש גם בימי פרס. לא בגלל עמיר.
3. לא נכון ש"לא למדנו כלום מהרצח". רוב הימין הפך להרבה יותר מרוסן. החוליגנים שמתבלטים ברשתות החברתיות לא עברו אף פעם את אחוז החסימה.
4. חלק מהשמאל, לעומת זאת, הלך והקצין. הוא לא פועל למען השלום. הוא פועל נגד ישראל, והופך אותה למדינה נאצית.
5. ובנוגע לעקיצה של דליה רבין כלפי נתניהו: טרור אינו תוצאה של קיפאון מדיני. טרור היה גם בתקופה שבה יצחק רבין ז"ל עשה כל מאמץ, באומץ, להשיג שלום.
ובלי שום קשר - הצבעתי לרבין ז"ל. אח"כ לפרס. הייתי מצביע להם שוב, מסיבות שהבהרתי במאמרים אחרים (לא רוצה מדינה דו-לאומית. רוצה מדינה יהודית!). אבל נמאס, פשוט נמאס, מההונאה העצמית של אלה שנדמה להם שהם יורשי מורשת רבין. 

לא אסלח לפלסטינים לעולם

חיים שור (75) מי שהיה מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך העיתון "על המשמר", יוצא בהתקפה קשה על הפלסטינים בפרט והערבים בכלל.  ממקימי מה שנחזה להיות " המחנה הציוני" "הנאומים של נביל שעת היו שווים כקליפת השום" המשפט הזה אינו מקרי. בשנים האחרונות רואה שור בן ה­75 את האידאלים שנשא כל חייו מתפוררים בזה אחר זה: השומר הצעיר, הקיבוץ, הסוציאליזם, השמאל, אחוות העמים. החודשים האחרונים הביאו התפכחות מכאיבה נוספת. שור, שהיה אחד הצעירים הבולטים של מפ"ם וכיהן כמזכיר הקיבוץ הארצי, כעורך "על המשמר" ועורך "ניו אאוטלוק", ירחון שמאלני באנגלית שקרא להידברות עם אש"ף, להקמת מדינה פלסטינית ולנסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים, מרגיש מרומה."הפלסטינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל", הוא אומר. "הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם. וכשיוסי ביילין אומר שהוא הגיע כבר לנוסחה משותפת איתם על זכות השיבה, אז חנו של יוסי ביילין יורד פלאים בעיני, כי אם הוא עדיין לא מבין מה שקורה פה, אז הוא לא באמת איש שמאל. כי איש שמאל אמיתי זה אדם שצריך לראות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיה רוצה לראות אותה. הפלסטינים לא בשלים כיום לשלום, ותפקידי כשמאל לראות את האמת. שמאל זו לא רמאות".­ באיזה מובן הפלסטינים רימו אותך באופן אישי? "נפגשתי בלי סוף עם פלסטינים. אם יעשו משאל ויחפשו את העשרה ישראלים שנפגשו הכי הרבה עם פלסטינים, אני משוכנע שאהיה ביניהם. יותר מאשר שמעון פרס, יותר מאשר יוסי ביילין, יותר מאשר רון פונדק. הפלסטינים תמיד, בכל השיחות, אמרו שנמצא את המכנה המשותף בנושא זכות השיבה, ולא היו דברים מעולם".­ כלומר?"הם לא התכוונו לזה. כל דבריהם היו חלק מתוכנית השלבים. אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. אנחנו ארגנו כנס של ישראלים ופלסטינים בוושינגטון ב­87', ומשרד המדינה האמריקאי לא רצה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקאי. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקאים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם".­ וזו היתה טעות?"לא רק שזו היתה טעות, אלא ששנתיים­שלוש אחרי זה אני רואה שנביל שעת מופיע בפני הציבור שלו בעזה ומסביר שזו טקטיקה. שאנחנו נשיג קודם את זה, ואחר כך נשיג את זה, ואחר כך נשיג את זה, עד שנכבוש את כל ארץ ישראל. אותו נביל שעת, ש היה חבר הכי טוב שלי באמריקה ובא לחבק אותי ולנשק אותי אחרי שנאמתי נאום בעד השלום, מתברר לי שכל הנאומים שלו היו שווים כקליפת השום. הוא לא התכוון לזה".­ חוסר האמון הזה הוא מהפך לאיש שמאל כמוך."יש דבר אחד שלא ייקחו ממני לעולם, וזאת האמת שלי. וכשאני רואה שחברים שלי במפלגה, גם צעירים ממני, נוסעים לחלות את פניו של יאסר ערפאת בעזה, זה מקומם אותי. אני לא יכול לשאת את זה. הוא הרי ארכי שקרן, ארכי רוצח. כל השנים אמרתי ששלום עושים עם אויבים, אבל בתנאי שהאויבים רוצים שלום. אם הם ממשיכים להיות אויבים עד כדי הרג, אני לא הולך אליהם כחבר. אני חושב שלא יוסי שריד, ולא יוסי ביילין, ולא אבו וילן, ולא ענת מאור, יש להם מה לחפש אצל יאסר ערפאת. אם בכלל, רק הממשלה צריכה לנהל איתו מגעים".­ כשאמרת "רימו אותי", התכוונת לכולם?"אני מדבר על שכבה שרימתה אותי ולא עושה פה חשבון אישי. זה שנביל שעת הוא מין אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. זה שזיאד אבו זיאד הוא אופורטוניסט כזה, זה ברור לי. האם חנה סניורה הוא כזה? זה לא ברור לי. האם הפרופסורים האלה שהכרתי באמריקה הם כאלה? אני לא יודע. אם הם חולקים על י אסר עראפת, אני לא שמעתי אותם".­ הימין מאשים את השמאל הישראלי שרימיתם את העם, שהובלתם איזה גל משיחי של שלום. אתה מקבל עליך את האשמה?"במידה מסוימת כן. כי אנחנו כל כך רצינו שיהיה שלום, שהפכנו את משאלות הלב למציאות אמיתית. ולא יהיה שלום לא בעוד שנה ולא בעוד חמש שנים. אני לא זונח את השלום, אבל אני גם לא זונח את העם שלי ואת הזכות שלי לחיות. אבל באותו להט שבו אני מדבר נגד הפלסטינים, אני מדבר נגדם".­ נגד הימין?"נגד ההתנחלויות שיורידו את כולנו ביגון שאולה. מה פתאום תוקעים להם את אריאל בלב השטחים שלהם? אנחנו היינו מוכנים לשאת את זה שהם יקימו אריאל שלהם במקום נתניה? אני קודם כל חייב להיות בסדר. חייב שהמצפון שלי יהיה נקי. מה שמגיע לי, גם אם הם לא רוצים לתת לי, אני לוקח. אבל לא יותר ממה שמגיע לי."כואב לי כשפוגעים במתנחלים. כאב לי הלב על גלעד זר, בחור צעיר, מסור, נאמן לתפקיד שלו. אבל אני לא יכול להתעלם מהשאלה מה הוא מחפש שמה. כל העולם הבין שבשביל לפתור את בעיית פלסטינה צריך לחלק את הארץ. אין דרך אחרת. אז מה המתנחלים חושבים? שאנחנו ניקח גם את מה שהפלסטינים קיבלו? סך ה כל הם קיבלו 22 אחוז. אנחנו ניקח את זה בכוח?". מהשמים". http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/157/537.html

האבידות הישראליות בששת שנות מה שמכונה ברשות הפלסטינית "התנגדות בדרכי שלום".

הסתה לפיגועי דקירה: כרזה של פתח הקוראת לדקור ישראלים בירושלים (חשבון הטוויטר של משרד הגיוס והארגון של פתח, 4 באוקטובר 2015). פיגועי הדקירה, שבוצעו בירושלים וברחבי ישראל ע"י מחבלים בודדים נטולי עבר ביטחוני הפכו לדפוס הפעולה המרכזי בגל הפיגועים האחרון.

כללי

1.        בחודש האחרון אנו עדים לגל חמור של "טרור עממי", במסגרת מערכה המכונה ע"י הרשות הפלסטינית ופתח "ההתנגדות העממית". גל הפיגועים האחרון, המתבצע בעיקר ע"י מחבלים בודדים, הולך ומתעצם תוך שהוא מזין את עצמו ומתבטא בעיקר בריבוי פיגועי דקירה בערים ובישובים בישראל (שקיבלו מימד "מדבק"). עוצמתם של גלי האלימות והטרור, שעימם מתמודדת ישראל בששת שנות "ההתנגדות העממית", מושפעת מהתפתחויות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מאירועים פנים-פלסטינים, מהסתה בלתי פוסקת העושה שימוש בסיסמא השקרית לפיה מסגד אלאקצא בסכנה ומתחושות תסכול וכעס השוררים בקרב בני הדור הפלסטיני הצעיר, המובילים את פעולות האלימות והטרור נגד ישראל.

2.        גל הטרור והאלימות הנוכחי הפוקד את ישראל חמור בתוצאותיו (שמונה הרוגים ישראלים^[1],   כ-29 הרוגים פלסטינים) ובכמה ממאפייניו: פיגועי טרור רצופים בערים בישראל, שילוב "פיגועים צבאיים" יחד עם "פיגועים עממיים", שיבוש חיי היום-יום בירושלים ובריכוזי אוכלוסייה נוספים בישראל וההקרנה השלילית, שיש לגל הפיגועים על ערביי ישראל. גל הטרור הנוכחי מצוי בעיצומו (נכון ל-15 באוקטובר 2015) וישראל מנסה לתת לו מענה אפקטיבי במגוון מהלכים ביטחוניים וחקיקתיים. בשלב זה קשה להעריך מה תהיינה תוצאות מהלכיה של ישראל והאם גל הטרור הנוכחי יימשך, ואף יחריף, או שמא תחול בו דעיכה זמנית, עד לגל הטרור הבא (כפי שאירע בגלי אלימות וטרור קודמים בששת השנים האחרונות^[2]).

3.        הרשות הפלסטינית ופתח, שאימצו לפני כשש שנים את מדיניות "ההתנגדות העממית", שביםומעלים את טענת הכזב - גם במהלך גל הטרור האחרון - כי המדובר בהתנגדות עממית בלתי אלימה המתבצעת בדרכי שלום^[3]. אבו מאזן ובכירי הרשות שבים ומצהירים, כי הם אינם מעוניינים באנתיפאדה מזוינת חדשה, כפי שמטיפים חמאס וארגוני הטרור האחרים, וכי הפלסטינים הם אלו הנתונים להתקפות בלתי פוסקות מצידה של ישראל. אולם הם שבים ומדגישים, כי "המאבק העממי" הפלסטיני ימשך כפי שהצהיר אבו מאזן לאחרונה^[4]. ברם, בחינת תוצאותיה של "ההתנגדות בדרכי שלום" בששת השנים האחרונות מראה, כי במסגרתה מופעלים באופן שיטתי אלימות וטרור, אשר גרמו עד כה למותם של 48 ישראלים, בעיקר אזרחים. במספר ההרוגים נכללים שמונה ישראלים, שנהרגו בגל הטרור הנוכחי.

4.        פיגועי "הטרור העממי" כוללים ידויי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה, פיגועי דקירה ופיגועי דריסה. לצידם מתבצעים "פיגועים צבאיים" (פיגועי ירי, הרג, חטיפת ורציחת ישראלים). ה"פיגועים הצבאיים" אינם נכללים בתפיסת ה"התנגדות העממית" אולם הם נלווים לטרור העממי, שואבים עידוד ממנו, וגרמו בששת השנים האחרונות למרבית ההרוגים הישראלים. בחינת הפיגועים בהם נהרגו ישראלים בששת השנים האחרונות מראה, כי 31 מתוך 48 הרוגים (כ-65%) נהרגו ב"פיגועים צבאיים", אשר רמת הקטלניות שלהם גבוהה למרות שמספרם היחסי נמוך (בגל הטרור אחרון נהרגו שני אזרחים בפיגוע ירי משולב בפיגוע דקירה, שבוצע באוטובוס בירושלים). הרשות הפלסטינית, המעניקה גיבוי מדיני והסברתי וסיוע מעשי למבצעי "ההתנגדות העממית", נמנעה בדרך כלל מגינוי ברור וחד-משמעי של "פיגועים צבאיים", למרות שהללו אינם מהווים חלק מתפיסת "ההתנגדות העממית" שלה.

הרוגי גל הטרור האחרון

5.        בגל הפיגועים האחרון נהרגו שמונה אזרחים ישראליים מפיגועי דקירה, דריסה ידויי אבנים וירי. להלן פירוט האירועים:

א.       ב-14 בספטמבר 2015 , בליל ראש השנה, נהרג אלכסנדר לבלוביץ'. הוא איבד שליטה על כלי הרכב בו נהג סמוך לארמון הנציב בירושלים לאחר שיודו אבנים לעברו. 

אלכסנדר לבלוביץ' ז"ל (פייסבוק)

ב.       ב-1 באוקטובר 2015 נורו יריות מכלי רכב נוסע לעבר מכונית בה נסעה משפחה, זוג הורים וארבעה ילדים בכביש בין אלון מורה לאיתמר סמוך לכפר הפלסטיני בית פוריכ. מהיריות נהרגו שני בני הזוג נעמה ואיתם הנקין ז"ל.ארבעת ילדיהם ניצלו.

נעמה ואיתם הנקין ז"ל

ג.       ב-3 באוקטובר 2015  -  הגיע מחבל לרחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים. המחבל שלף סכין ודקר שלושה בני משפחה ואדם נוסף. נחמיה לביא ואהרון בניטה נהרגו כתוצאה מהדקירות.

מימין: נחמיה לביא ז"ל (צילום באדיבות המשפחה) משמאל: אהרון בנט ז"ל (בחדרי חדרים, 3 באוקטובר 2015)

ד.       ב-13 באוקטובר 2015 -אלון גובברג בן 51 מירושלים נהרג בפיגוע דקירה באוטובוס בשכונת ארמון הנציב בירושלים.

ה.      ב-13 באוקטובר 2015 -חיים חביב בן 78 מירושלים נהרג בפיגוע דקירה באוטובוס בשכונת ארמון הנציב בירושלים.

.        ב-13 באוקטובר 2015 -ישעיהו עקיבא קרישבסקי בן 59 מירושלים נהרג בפיגוע דריסה ברחוב מלכי ישראל בירושלים .

מימין: חיים חביב ז"ל חיים חביב (תמונה באדיבות המשפחה). משמאל: ישעיהו קרישבסקי ז"ל (אתר כל הזמן, 13 באוקטובר 2015)

נספחים

6.        הנספחים למסמך זה מנתחיםאת פיגועי הטרור בהם נהרגו 48 הישראלים בחתכים שונים ובוחנים את רמת הקטלניות של דפוסי הפיגועים המתבצעים במסגרת "הטרור והעממי" ו"הפיגועים הצבאיים":

א.       נספח א': ניתוח האירועים בהם נהרגו ישראלים בששת שנות "ההתנגדות העממית".

ב.       נספח ב': השוואת מספר ההרוגים הישראלים בתקופת "ההתנגדות העממית" למספרם בתקופות האינתיפאדה הראשונה והשנייה.

^[1]בנוסף לכך נפצעו בגל הטרור האחרון 92 ישראלים מהם עשרה באורח קשה, 15 באורח בינוני ו-67 באורח קל. כמו כן, הוגדרו 26 ישראלים כנפגעי חרדה (ynet, 14 באוקטובר 2015). מהצד הפלסטיני נפצעו להערכתנו כמה מאות פלסטינים.
^[2]סיכום ביניים של מאפייני גל הטרור הנוכחי ראו חדשות הטרור והסכסוך הישראלי-פלסטיני, 13 באוקטובר 2015.
^[3]"ההתנגדות העממית" מכונה על ידם מקאומה סלמיה (התנגדות בדרכי שלום) או מקואמה ע'יר מסלחה (התנגדות בלתי חמושה).
^[4]אבו מאזן המשיך בהצגה כוזבת זאת גם במהלך גל הטרור והאלימות האחרון. כך למשל הוא התבטא בטקס חנוכה של בניין חברת קבלנות בראמאללה, כי "אנו לא משתמשים באלימות או בכוח. אנו מאמינים בשלום ובהתנגדות העממית. זוהי זכותנו וחובה שנמשיך בה כל עוד ישנה תוקפנות, אנו לא תוקפים אף אחד ולא רוצים שמישהו יתקוף אותנו... אנו מחזקים את ידי אחינו שמגנים על אלאקצא... אנו רוצים שלום וידינו תמיד מושטות לשלום למרות כל הסבל העובר עלינו..." (ופא, 8 באוקטובר 2015). בנאום, שנשא אבו מאזן ב-14 באוקטובר 2015, הוא חזר על הטענה השגורה, כי הפלסטינים הם אלו הנתונים ל"תוקפנות" ולטרור מצידם של ממשלת ישראל והמנתחלים. הוא ציין, כי הפלסטינים ימשיכו ב"מאבק העממי הלגיטימי, המתמקד בזכות הפלסטינית להגנה עצמית, על בסיס יסודות עממיים ולא אלימים" (הטלוויזיה הפלסטינית, 14 באוקטובר 2015)

http://www.terrorism-info.org.il/he/article/20887


Israeli women killed by Palestinians in Israel