נאומים ככתבות בישראל שנאבדו מהתשקורת השמאלנית

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנאום בכנסת, על העבר הנאצי של המופתי חאג' אמין אל חוסייני 

זה היה ב - 24.1.12 בישיבת כנסת מיוחדת לרגל יום השואה הבין-לאומי. 

פרופסור עזמי בשארה לועג להצגת הפלשתינים כצאצאי הכנענים 

עזמי בשארה הארור חושף את התרמית של הערבים
There is no palestine

מורשת רבין לקשיי הבנה בתשקורת
רבין מעל הדוכן: ירושלים איננה עניין למו"מ!
במהלך ישיבת הכנסת, ‎21 בספטמבר ‎1993 (פרוטוקול)

• "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום." ~ מתוך נאום בפני תלמידי תיכון, 1995
• "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל. הממשלה נחושה בדעתה, כי ירושלים אינה נושא למיקוח." ~ בהודעתו בכנסת, 15 במאי 1995 
• "מדינה פלסטינית בכל סוג שלה, זה אומר שמדינת ישראל תחיה יום יום עומדת על משמרה." ~ בראיון לשלום ירושלמי, מעריב, 1993
• "גבולות מדינת ישראל במסגרת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." ~ מתוך נאומו בכנסת במועד אישרורו של הסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים, 5 באוקטובר 1995. מתוך דברי הכנסת, ישיבה שע"ו, 5 באוקטובר 1995, חוברת מ"ה (מקור)
• "ישות שהיא פחות ממדינה." ~ על הרשות הפלסטינית (מקור)
• "מדינה פלסטינית בין ישראל לירדן תהיה סרטן בלב המזרח התיכון." ~ בראיון ל"ניוזוויק", 1975
• "מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל." ~ 1974
• "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינאית; לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכו' וכו' וכו'. כל הדיבורים... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום." ~ על איום הטילים, 1994

ערוץ הכנסת - דברי ההסתה של המופתי, 22.1.12



אדולף היטלר נפגש עם המופתי אמין אל חוסייני

1. 1. סיור  בפלסטינה שנת 1695
2. 2. השנה 1695 - הארץ היתה ריקה ברובה , שוממה , ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים , עכו , צפת , יפו , טבריה ועזה .  רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים , היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים . 
3. 4.מכונת זמן , זו התחושה המקננת בי כשאני נמצא בחנות הספרים העתיקים של מר הובר בבודפסט . הובר למד להכיר את שגיונותי , ולאחר ברכת השלום וכוס המיים המינרליים ( מר הובר הוא טבעוני - צמחוני ) מוביל אותי במדרגות למרתף הענק והמאוורר , לאגף ה '' יהודי ''. האגף היהודי הוא חדר ובו ספרים עתיקים בנושאים שנראים למר הובר יהודים . בין הספרים ישנם כאלה שאינם שווים את כריכת העור שלהם אולם לעיתים נדירות אפשר למצוא שם אוצרות תרבות של ממש . הרבה מאוד הם ספרי קודש ישנים שנגנבו אולי ממרתפי הגניזה שבבתי הכנסת , כרכי תלמוד , תנ '' ך , משניות , שולחן ערוך , סידורים ישנים נוסח אשכנז . אני נוהג לפתחם כדי לראות מי הבעלים , מי הנער שקיבל את הספר לבר המצווה לפני מאתיים שנה , ולמי העניק אותו בערוב ימיו . סקרנות . הרבה מהספרים כתובים בגרמנית , והם ספרי הגות על היהדות שנכתבו בכלל בידי נוצרים או יהודים מתבוללים . לפעמים מוצאים איזה כרך תלמוד שנכתב בכתב יד , אלה יקרים מאוד , מאות אלפי אירו ומונחים בארון זכוכית מאוּורר . הובר יודע את ערכם . ולפעמים ישנן מציאות כמו הספר Palestina של Hadriani relandi מקורי בשמו ה '' מקצועי '', palaestina ex monumentis veteribus illustrata ,   המו '' ל הוא , Trajecti Batavorum : Ex Libraria G . Brodelet, 1714 . 
4. 6. ניתן למצוא כמה ספרים מקוריים כאלה במספר מקומות בעולם ואף באוניברסיטת חיפה . אפשר לראות כאן את המקומות בהם הספר נמצא וגם אפשר למצוא פרטים על המחבר ועוד . המחבר רילאנדי , איש אשכולות של ממש , גיאוגרף , קרטוגרף ופילולוג ידע על בוריין עברית , ערבית ויוונית עתיקה , בנוסף לשפות האירופאיות . שפת הספר היא לטינית . בשנת 1695 הוא נשלח לסיור בארץ ישראל או בשמה דאז פלסטינה . במסעו הוא סקר כ -‏2500 מקומות יישוב המוזכרים בתנ '' ך או במשנה . שיטת המחקר שלו היתה מעניינת . ראשית , מיפה את ארץ ישראל . שנית , רילאנדי זיהה את כל אחד מהמקומות המוזכרים במשנה או בתלמוד עם מקור שמו . אם מקור השם יהודי , הביא את הפסוק המתאים בכתבי הקודש . אם מקור השם רומי או יווני הביא ביוונית או בלטינית את ההקשר . שלישית הוא אף ערך סקר ומפקד אוכלוסין לכל מקום יישוב . המסקנות הבולטות הן :  
5. 8. 1695 העיר הפלסטינית לוד עם 45 תושבים נוצרים : בשנת 1695 כולם ידעו שהמורשת היא יהודית :        
6. אף ישוב בארץ ישראל אינו בעל מקור שם ערבי . שמות היישובים הם ברובם ממקור עברי , או יווני או לטיני - רומי . עד היום , למעשה , אף ישוב ערבי ( להוציא רמלה ) אינו נושא שם ערבי מקורי . רוב שמות היישובים הם ממקור עברי או יווני ששובש לערבית חסרת משמעות . אין שום משמעות בערבית לשמות עכו , חיפה , יפו , נבלוס , עזה או ג ' נין ושמות ערים כמו רמאללה , אל - חליל ואל - קודס חסרים שורשים היסטוריים או פילולוגיים ערביים . בשנת 1696, שנת הסיור , רמאללה , למשל , נקראה בתא ' לה ( בית אל ), חברון נקראה חברון ומערת המכפלה נקרא על ידי הערבים אל חליל ( כינוי לאברהם אבינו ).
7. 10. הארץ היתה ריקה ברובה , שוממה , ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים , עכו , צפת , יפו , טבריה ועזה . רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים , היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים . יוצאת מהכלל נבלוס , היא שכם שבה ישבו כ -‏120 איש ממשפחת נאטשה המוסלמית וכ -‏70 איש שומרונים . בנצרת , בירת הגליל , היו כ -‏700 איש – כולם נוצרים . בירושלים כ -‏5000 איש , רובם יהודים ומיעוטם נוצרים . המעניין הוא שאת המוסלמים מזכיר רינאלדי כשבטים בדואים נודדים , שהגיעו כפועלים עונתיים כדי לשמש ככח עזר בחקלאות או בבנין . בעזה , למשל , היו כ -‏550 איש ; חמישים אחוז מהם יהודים והשאר נוצרים . היהודים עסקו בחקלאות משגשגת של כרמים , זיתים וחיטה ( גוש קטיף ) והנוצרים עסקו במסחר ובהובלת התוצרת . בטבריה ובצפת היה ישוב יהודי , אולם לא מוזכרים העיסוקים להוציא דייג בכנרת , מקצוע טברייני מסורתי . עיר כמו אום אל - פאחם למשל , היתה כפר בן 10 משפחות , כולן נוצריות , כחמישים נפש , וכן כנסייה מרונית קטנה ( משפחת שחאדה ).
8. 11.הספר סותר לחלוטין תיאוריות פוסט-מודרניסטיות על ''מורשת פלסטינית'' או עם פלסטיני, ומאשש ומחזק את השייכות של ארץ ישראל ליהודים ואת חוסר שייכותה המוחלט לערבים, ששדדו אפילו את השם הלטיני פלסטינה וניכסו אותו לעצמם. 

מוצאם של ערביי ארץ-ישראל

אומרים לנו שה"עם הפלשתינאי" "חי על אדמתו" מזה "אלף ושלוש מאות שנה" - ועוד "ברציפות"... אכן - "רציפות" של שקרים. לא יזיק לקרוא קצת אמת.
המיתוס שאותו מטפחת התעמולה הערבית, הוא רציפות הנוכחות הערבית בארץ-ישראל, מזה 1,300 שנה, לעומת חבורת קולוניאליסטים מהתנועה הציונית – שנחתו עליהם משום מקום – על-מנת לגזול את אדמתם, שעליה ישבו הערבים בשלווה ובנחת.

האמת היא הפוכה לחלוטין.
מאז כיבוש הארץ על-ידי הערבים המוסלמים, בשנת 636 לספירה, התחלפו שליטי הארץ ללא הרף: בשנת 750 השתלטו על הארץ אנשי שושלת בית עבאס; בשנת 969 עברה הארץ לשושלת הפאטימית ממצרים; במאה ה-11 עברה הארץ אל הטורקים הסלג'וקים, שוב אל הפאטימים, ואז אל הצלבנים
(1,099); בין השנים 1,100 ל-1,517 – עברה הארץ לסירוגין מהצלבנים למוסלמים בראשות צלאח-א-דין; שוב אל הצלבנים, ואז אל הטורקים החריזמים (1,244); הטטארים שהחריבו את הארץ (1,260); הממלוכים המצריים, ששלטו בארץ עד לפלישת המונגולים בראשות ג'ינג'יס ח'אן, שהחריבו גם הם את הארץ. רק בשנת 1,517, עם הכיבוש העותומאני, הושבה היציבות לארץ, אך גם זאת לא לזמן רב: במיוחד ראוי לציין את ההשתלטות הזמנית של השייח' דאהר אל-עומר על הגליל באמצע המאה ה-18, ואת כיבושה הזמני של הארץ בידי איבראהים פחה המצרי באמצע המאה ה-19.
גלי הכיבושים והמלחמות שעברו על ארץ-ישראל, אסונות הטבע ותנאי-המחיה הקשים, וכמו-כן גם פשיטות הביזה של שבטי הבדואים מן המדבר – אינם משאירים שום מקום לטענה בדבר רציפות של יישוב ערבי או אחר בארץ-ישראל: השתנות התנאים הביאה עמה גלי הגירה פנימה והחוצה, והתבוללות והתערבות של יסודות אתניים שונים. ישנם יסודות מעטים יחסית, שיש באפשרותם להוכיח רציפות יישובית בארץ-ישראל, אך כאן מדובר לא רק בערבים – אלא גם ביהודים.
ערב ההתיישבות הציונית, שנפתחה עם ייסוד פתח-תקווה ב-1878 – היתה הארץ נטושה, חרבה ועזובה כמעט כליל. אוכלוסייתה היתה דלילה – בחלקה אוכלוסיית נוודים. תיירים מפורסמים שביקרו באותה העת בארץ – העידו, כל אחד בנפרד, על מצב זה:

ב-1867 סייר הסופר האמריקני מרק טוויין בארץ-ישראל, וכך הוא מסכם את מצבה:
ארץ-ישראל עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את הונה{.. }ארץ-ישראל שוממה ומכוערת{...} זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב{1}
ערב הופעת הציונות המודרנית, כתב הקרטוגרף האנגלי ארתור פנרין סטנלי:
לא תהיה זו הפרזה לומר שבמרחק של מילין על גבי מילין לא רואים ביהודה אות חיים{...}{2}
ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים[{}. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז - ועד ערב הופעת הציונות, היה כ-30%.
לעומת זאת, בשנים 1947-1870 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%! (לעומת גידול מקביל של כ-105% במדינה שכנה כמצרים).{4}
כיצד ניתן להסביר גידול עצום שכזה? ובכן, ישנם הטוענים כי מקור הגידול הוא בריבוי הטבעי, שכן המודרניזציה בסוף ימי התורכים, וכמובן השלטון הבריטי – הביאו לשיפור הרפואה, וכך להפחתת התמותה והארכת תוחלת החיים.
עם זאת, אין זה טיעון סביר, בהתחשב בכך שבמצרים השכנה, בה שלטו הבריטים כבר מסוף המאה ה-19 – חל גידול איטי באופן בולט – לעומת הגידול בארץ-ישראל (המערבית!).
הסיבה האמיתית היא גלי הגירה ערבית אל תוך הארץ, שהתעצמו ככל שהתפתחו אפשרויות הפרנסה והמחיה בארץ. תושבים ערבים מכל רחבי המזרח התיכון זרמו ארצה, הן מקרוב, כגון סוריה, לבנון ועבר-הירדן, ועד לסודאן, מרוקו ואף רחוק יותר. עד היום ניתן למצוא חמולות רבות שמוצאן מחוץ-לארץ, כגון מוגרבי=מגרב=צפון-אפריקה; שאמי=שאם(=סוריה); מצרי=מצרים וכו'.

את תופעת ההגירה הערבית לארץ-ישראל בדורות האחרונים, מסכם המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה:
הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל היתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי {אמצע המאה ה-19}. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת{...} רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן.{5}
במהלך סוף התקופה העותומאנית ולכל אורך תקופת המנדט, נמשכה ההגירה ביתר שאת, בעיקר עקב הפיתוח והמודרניזציה של השלטון הבריטי וההתיישבות היהודית החדשה. לשם המחשה, ניתן להביא שתי דוגמאות. האחת היא המושבה ראשון-לציון, שהוקמה ב-1882: תוך 7 שנים בלבד, הסתופפו סביב 40 המשפחות היהודיות במושבה – כ-400(!) משפחות ערביות, שהן כ-2,000 תושבים.{6} דוגמא שניה היא הגידול העצום שחל בעיר חיפה, שגדלה ב-80% בתקופה קצרה מאוד: 1944-1931. 75% מהערבים שהיגרו לחיפה, הגיעו מ-300 כפרים שונים ברחבי ארץ-ישראל המערבית בלבד,{7} וזאת בטרם הובאו החשבון המהגרים מן הצפון, בעיקר מלבנון. הבריטים, שנהגו קמצנות מפליגה בכל הנוגע לעליה יהודית לארץ-ישראל; הקפידו על קוצו של יוד, שמא חלילה "ייפגע כושר הקליטה הכלכלי של הארץ" – והגיעו לשפל עמוק עד כדי מלחמת-חורמה בספינות מלאות פליטים מאירופה – שנשלחו היישר אל התופת הנאצית. לעומת זאת, נהגו אותם הבריטים להביא עמם פועלים ערבים לשם בניית תשתיות, ומעולם לא הקפידו על רישום ו"סרטיפיקאטים" לערבים הזורמים ארצה, וכמובן שלא העלו על דעתם שמא הגידול העצום באוכלוסיה הערבית, יפגע חלילה ב"כושר הקליטה הכלכלי של הארץ". מסמכים שנחשפו לאחר 40 ו-50 שנה – מגלים כי הפקידות הבריטית היתה מודעת בהחלט לתופעה – ולא מנעה אותה. הזרימה היתה כה בולטת, עד כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה שר בכיר וראש הממשלה במשך שנים רבות בבריטניה, ציין בתדהמת-מה:
{...}הערבים לא די שאינם נרדפים אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים.{8}

או כפי שהצהיר נשיא ארצות-הברית דאז, פרנקלין רוזוולט:

הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה{9}
ואכן, על-פי מפקד האוכלוסין שנערך על-ידי הבריטים ב-1931, התברר שבמחוז ירושלים בלבד, מקומות הולדתם של התושבים המוסלמים הוא מעשרות ארצות ברחבי תבל, נוסף על ארץ-ישראל (על שתי גדות הירדן): הם נולדו במקומות כגון סוריה, קפריסין ותימן, ועד לספרד, אלבניה ואוסטרליה, ועוד. בליל מגוון זה של מהגרים, יש לזכור – מורכב מבני הדור הראשון במחוז ירושלים בלבד, וזאת מבלי לקחת בחשבון מחוזות אחרים, או את ילידי הארץ שהוריהם או הורי-הוריהם היגרו בעצמם מן החורן, ממצרים, או מכל מקום אחר. מצב דומה מתגלה בבדיקת הלשונות בשימוש רגיל - אלו מגיעות ללמעלה מעשרים: הסתבר שמוסלמים בארץ-ישראל של שנת 1931, היו דוברים ביום-יום מלבד ערבית - גם אלבנית, אפגאנית, צ'רקסית, פרסית, ואף פורטוגזית, תורכית ועוד.{10}
מצב עניינים זה, מוצא אישור מדעי על-ידי חקירתו של המזרחן ד"ר שלמה אריה בן-אלקנה (ז"ל), שסקר למעלה מ-800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית, בין השנים 1943-1947 וכן 1949-1963, והעלה בממצאיו שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. כדוגמא הביא בן-אלקנה את הכפר הגדול (היום עיר) אום אל-פאחם, שאותו חקר בשנת 1943: מתוך 2,800 התושבים, היו 1,400 ממוצא מצרי; כ-900 מחצי האי ערב, ו-500 מעבר-הירדן המזרחי.{11}

לפיכך, יהיה זה בלתי-הגיוני ובלתי סביר בעליל, להמשיך ולטעון לקיומו של "עם ערבי היושב על אדמתו" מזה "אלפי שנים".

                                




                                                     קצת דמוגרפיה של א"י מ-1800 עד 1922

1800 -               275,000 תושבים כאשר 246,000 מהם מוסלמים

1845 - 1800      300,000 תושבים

1850 - 1865      350,000 - 360,000 תושבים  85% מוסלמים,  11% נוצרים  4% יהודים

1870 - 1872      350,000 תושבי קבע ו-25,000 בדואים, סה"כ 370,000 - 380,000 תושבים.

1880 - 1882      460,000 תושבים כאשר 25,000 מהם יהודים  40,000 בדואים. לפחות 425,000 ערבים תושבי קבע.

1890 -               557,000 תושבים 40,000 יהודים  וכ50,000 נוצרים. 

1900-                570,000 תושבים.

1914 -               689,000   94,000 יהודים ,50,000 נוצרים והשאר מוסלמים

1915 -               689,000 תושבים מהם 85,000 יהודים, 590,000 ערבים והשאר לא ערבים.

1919 -               515,000 מוסלמים, 50,000 נוצרים וכ-60,000 יהודים.

1922 -               617,000 מוסלמים (כולל 10,000 תושבי עמק החולה -בין 7000 - 8000 שנולדו בשלהי 1922
                                       והתיקון של הלמ"ס של כ-34,400 ערבים).

מקורות:
הלמ"ס - מחקרו של פרופ' ר. בקי
אינציקלופדיה יודאיקה - כרך 9, ארץ ישראל
פרופ' יהושע בן אריה
אלכסנדר שולך - אוכלוסיית א"י מ-1850 עד 1882

Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015

Jews in Israel are White European Colonialists 

נדב שרגאי מתארח בתוכנית "קפה הפוך" עם עמנואל הלפרין בערוץ הכנסת (18.06.212) בנושא עלילת אל-אקצא 

 Son of Hamas Terrorist Compares Islam to the Nazi's

נאום רה"מ נתניהו בכנס חזון 2020 לישראל של מרכז בגין-סאדאת באונ' בר אילן 

אני רוצה להודות לנשיא אוניברסיטת בר אילן הנכנס, ידידי דני הרשקוביץ, איש אשכולות. דני היה שר מדע וטכנולוגיה מעולה בממשלתי הקודמת והיום בעקבות החלטה מעולה שלכם הוא נשיא אוניברסיטה חשובה זו ודני, אני בטוח שאתה מתמודד היטב עם החידה איך לאזן תקציבים בנוסף לדברים האחרים שתצטרך לפתור אותם. אני מברך את פרופסור קווה ואת הנהלת אוניברסיטת בר אילן ואת ידידי פרופסור משה ארנס, שר הביטחון לשעבר של ישראל. אני מבקש גם לברך את מקבלי אותות ההוקרה, ידידיי טומי הכט, מוזי ורטהיים וסול קושיצקי. הם ראויים לכל הכבוד שאתם מרעיפים עליהם. קראתי לאחרונה ספר בן מאה עמודים של היסטוריון אמריקני מופלא שהלך לעולמו לפני קרוב לחמישים שנה, שמו ויל דוראנט, הוא כתב הרבה ספרים, גם כתב אחד עשר כרכים על תולדות הציוויליזציה ובסוף ימיו הוא כתב ספר בן מאה עמודים, "לקחי ההיסטוריה", כדאי לקרוא אותו. כל שורה חצובה בסלע האמת ואני אתן לכם את החדשות הרעות ואת החדשות הטובות. החדשות הרעות, כשאתה גומר לקרוא את הספר הזה אתה מבין שבהיסטוריה המספרים הגדולים קובעים. הם חשובים. אבל הנה החדשות הטובות. בעמוד 17, אם אינני טועה, הוא מציין שייתכן שיש יוצאים מן הכלל לכלל הזה שבאמצעות גיבוש של כוח תרבותי, כך הוא קורא לזה, יכולים לגבור על הסיכויים. הוא נותן את מדינת ישראל כדוגמה ליוצא מן הכלל זה. אני חושב שהוכחנו, כפי שאמרת דני, בששים וחמש שנות קיום המדינה שכנראה אנחנו יוצאים מן הכלל, אך אנו צריכים להמשיך להיות יוצאים מן הכלל. גם על ידי שמירה על היסודות הרוחניים שלנו. לפני שבועיים מצאו מדליון זהב ליד הכותל. הוא מתוארך, לפי הארכיאולוגים, לתחילת המאה השביעית ועל המדליון הזה יש מנורה, הסמל הלאומי שלנו. בצד אחד ספר תורה ובצד השני שופר. הנה כל התורה על מדליון אחד וזה כמובן לאחר אלפיים שנה של קיום יהודי בארץ ישראל והקיום הזה נמשך עוד מעט, קרוב ל - 4,000 שנה. כנראה שיש משהו מיוחד בחריגות הזאת שלנו, בשילוב המיוחד שלנו בין מורשת עבר ובין תפיסת העתיד במלוא העוצמה שלנו והכישרון ואפילו הייתי אומר הגאוניות שמצויים בעמנו. אין ספק שהאוניברסיטה הזאת היא חלק מהמאמץ הלאומי והבינלאומי שלנו לשמר את המורשת ולשלבה כמובן עם העתיד. אני מודה לכם על ההזמנה לדבר כאן, עשרים שנה לאחר הקמת מרכז בגין-סאדאת. הרבה דברים קרו לנו בשנים הללו. במישור המדיני חתמנו חוזה שלום עם ירדן. במשך כל הזמן הזה, עשרים שנה בדיוק, אנחנו מצויים במו"מ עם הפלסטינים. מנסים להשיג הסדר שלום וחרף תהפוכות הזמן, במהלך שני העשורים הללו, הצלחנו לשמור על הסכם השלום עם מצרים. זה לא דבר של מה בכך. אולם ללא ספק ההתפתחויות המשמעותיות ביותר במזרח התיכון בכל התקופה הזו הן אלה של השנים האחרונות והן מאפילות על כל השאר בראייה המרחבית, שתיים מהן: הטלטלה ההיסטורית שמתרחשת בעולם הערבי ונמצאת בעיצומה - רחוקה מסיום, אם יש דבר כזה בכלל סיום, וכמובן מאמציה המתמשכים של איראן לפתח נשק גרעיני. מטרתה של איראן היא להשתלט על כל המזרח התיכון ואף מעבר לו ואף להשמיד את מדינת ישראל. זו אינה ספקולציה, זוהי המטרה. ישראל וארה"ב רואות עין בעין את הצורך למנוע מאיראן מלהתחמש בנשק גרעיני. נשיא איראן אמר באו"ם לפני ימים אחדים שאיראן מעוניינת בגרעין רק למטרות אזרחיות. כך הוא אמר. אני לא מאמין לו, אבל מי שרוצה לבחון את דבריו צריך לשאול את המשטר האיראני שאלה פשוטה - אם אתם רק רוצים אנרגיה גרעינית לצרכי שלום, מדוע אתם מתעקשים על צנטריפוגות להעשרת אורניום ועל כורי פלוטוניום? הרי אלה אינם נדרשים כלל להפקת אנרגיה גרעינית לצרכי שלום. אין שום צורך בהם, אבל אלה המרכיבים החיוניים לייצור חומר בקיע לנשק גרעיני. צריך להבין זאת, הם אינם נדרשים כלל לצרכי שלום. שבע עשרה מדינות, מהמובילות בעולם, קנדה, מקסיקו, ספרד, שווייץ, שבדיה, אינדונזיה - עם רבע מיליארד בני אדם ועוד מדינות רבות אחרות, מפיקות אנרגיה גרעינית בלי צנטריפוגות, בלי כורי פלוטוניום. רק מי שרוצה להכין חומר בקיע לפצצות גרעין מתעקש על מרכיבים אלה. לא סתם מתעקש, מוכן להביא סבל רב לעמו, כי הדבר כרוך בהתנגשות עם הסנקציות, עם תכתיבים של מועצת הביטחון. בשביל מה הם עושים את זה? אולי כי חסרה להם אנרגיה? יש להם אנרגיה בגז ובנפט, אני בכוונה מציין גז טבעי משום שזה זמין מידית להפעלת התעשייה ולהפעלת הכל. יש להם כל כך הרבה משאבים שהם יכולים לספק את הצרכים של חלקים ניכרים מהעולם במשך שנים ארוכות עם מה שיש להם, בוודאי של מדינתם. לכן העמדה שצריכה להיות לקהילה הבינלאומית מול איראן היא זו - אנחנו מוכנים להגיע לפתרון דיפלומטי, אבל רק כזה שמפרק מאיראן את יכולותיה לפתח נשק גרעיני. פירוש הדבר, אין צנטריפוגות והעשרת אורניום, אין כור פלוטוניום. וכל עוד איראן לא התפרקה מן הצנטריפוגות ומן הכורים לפלוטוניום, אין להרפות כהוא זה מן הסנקציות. להפך, צריך להוסיף עליהן. האמת פשוטה, היא חדה, היא חותכת כתער דרך הערפל שמנסים לפזר כאן. אם פניהם לשלום - יסכימו, אם פניהם אינם לשלום - לא יסכימו. אבל אולי הנוסחה צריכה להיות מתומצתת ב: יפרקו - יקבלו, לא יפרקו - לא יקבלו, וזה מאבק קשה כי הנטייה האנושית לקוות, להאמין, לנסות - אנחנו מוכנים לנסות, אבל לא בניסוי פתוח ללא קריטריונים, בוודאי ללא ראייה מפוכחת ומפוקחת. במקביל לניסיון לבלום את ההתחמשות של איראן ולשמר את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, אנחנו מעוניינים להביא לקץ הסכסוך עם הפלסטינים. השגת שלום אמת וביטחון, ביטחון ממשי, לא ביטחון על הנייר, ביטחון ממשי בשטח - לנו, לילדינו, לנכדינו. זוהי משאת נפשם של כל אזרחי ישראל. כדי להביא לקץ הסכסוך, צריך להבין מה הוא שורש הסכסוך. אני מעלה את זה משום שבעיני כל הדיונים בנושא של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, שלפחות דבר אחד הושג לגביו וזה שמי שחשב שזה לב הסכסוך במזרח התיכון, טוב זה כבר קשה לומר בלי להישמע מגוחך. זה לא לב הסכסוך, לא במה שקורה בלוב, או בתוניסיה או באלג'יריה, או במצרים, או בתימן, או בסוריה, או בעיראק וכן הלאה וכן הלאה. אבל במשך שנים אמרו לנו שלב הסכסוך במזרח התיכון זה הנושא הפלסטיני ואיך אומרים? הפרה הקדושה הזאת היא אחת מהקורבנות של המהפכה הערבית. אך באותה מידה, ישנה פרה קדושה שנייה. כששואלים רבים מה הוא אותו שורש הסכסוך, הרי אם אתה רוצה לתת פתרון, אתה רוצה לתת מרפא לבעיה מסוימת, אתה צריך קודם כל לעשות דיאגנוזה נכונה של המחלה. ובכן, כששואלים מה הוא שורש הסכסוך, יש בדרך כלל תשובה מוכנה - הכיבוש, השטחים, ההתנחלויות וכדומה, זה אותו הדבר. ההשתלטות של "ישראל של השטחים", במירכאות, שטחי יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים, ההתנחלויות, זה מה שמקיים את הסכסוך, זה מה שיצר במידה רבה את הסכסוך. ואני שואל, האמנם? הסכסוך מבחינתי, אם אני צריך לבחור תהליך שבו הוא התחיל באופן מעשי, הייתי קובע את התאריך הזה בשנת 1921 ביום שבו התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. בהתקפה הזאת נהרגו כמה וכמה יהודים, ביניהם הסופר הידוע י.ח. ברנר. ההתקפה הזאת כוונה נגד העלייה היהודית. סבי הגיע ליפו לאותו בית שנה לפני כן וכך גם רבים אחרים. ההתקפה הזאת כמובן לא הייתה על שטחים ולא הייתה על התנחלויות, היא הייתה נגד עלייתם של יהודים לארץ ישראל. ואחר כך באו התקפות נוספות, ב-1929 חוסל באכזריות אין קץ היישוב היהודי העתיק בחברון, הוא היה שם כמעט ללא הפסקה במשך קרוב ל-4,000 שנה. ואחר כך ב-36' ו-39' הפרעות, מה שהם קוראים המאורעות. התקפות חוזרות ושיטתיות נגד היישוב היהודי בארץ. אחר כך באה תוכנית החלוקה ב-1947 ועלתה הצעה למדינה ערבית, לא אמרו מדינה פלסטינית, אמרו מדינה ערבית ומדינה יהודית. היהודים הסכימו, הערבים סירבו. משום שהנושא לא היה אז ואני אומר לכם גם איננו היום- שאלת המדינה הפלסטינית - הנושא היה ונשאר לצערי המדינה היהודית. כלומר, עד 67', כמובן גם אז באה אותה טבעת חנק כעבור 19 שנה, טבעת חנק סביבנו, המטרה לעקור אותנו, לכבות את פתיל חיינו. על מה זה היה? גם אז לא היו שטחים, לא היה כיבוש, אלא אם כן תל אביב היא כבושה ויפו היא כבושה ולא היו התנחלויות במשך 46 שנים, מ-1921 עד 1967, זה כמעט חצי מאה שנים. השתלח בנו ציבור ערבי בלי שום קשר להתנחלויות, בלי שום קשר למה שמוצג כלבו ההיסטורי של הסכסוך. אני אומר את הדברים האלה משום שאפשר לומר - טוב אז זה הסתיים אז, אבל אחר כך הכל השתנה. אחר כך התפתחו האירועים כפי שהתפתחו, יצאנו מעזה, עד הסנטימטר האחרון, עקרנו ישובים ונמשכת ההתקפה נגדנו, כ-10,000 טילים נורו עלינו משטחה של עזה, מהשטחים שפינינו. וכשאנחנו שואלים את אותם משגרים ואלה שעומדים מאחוריהם: מדוע אתם יורים על היהודים, הם אומרים: כדי לשחרר את פלסטין. ומה היא אותה פלסטין? יהודה ושומרון? לא. כמובן, גם זה. אבל הם אומרים: באר שבע ואשקלון, מג'דל ועכו ויפו. טוב אלה אומרים החמאס והג'יהאד האיסלאמי אבל הגורמים היותר מתונים ביהודה ושומרון, הרשות הפלסטינית, הם אינם עוסקים בטרור, זה נכון וזה הבדל חשוב. הם אינם עוסקים בטרור, אבל כשהם מתבקשים להגיד: נו, אז אתם מכירים? לא ביהודה ושומרון, לא בגדה המערבית, אתם מוכנים להכיר במדינה היהודית סוף סוף? הם אומרים: אנחנו מוכנים להכיר בעם הישראלי, אנחנו מוכנים להכיר בישראל. אני אומר, זאת לא השאלה שאני שואל, האם אתם מוכנים להכיר במדינה היהודית, מדינת הלאום של העם היהודי והתשובה עד לרגע זה היא לא. למה לא? אני בנאומי כאן לפני ארבע שנים אמרתי שהפתרון הוא מדינה פלסטינית מפורזת, על הפירוז זה ברור לכם לאור הניסיון שלנו, פירוז אמיתי ומתמשך ולזה יש סידורי ביטחון מאוד ברורים ולא כוחות בינלאומיים. אבל מדינה יהודית, שתכירו במדינה היהודית. למה אינכם מוכנים להכיר במדינה היהודית? אנחנו מוכנים להכיר במדינת הלאום שלכם, זה מחיר גדול מאוד, היא תופסת שטחים, שטחי מולדת שלנו, זה לא דבר של מה בכך, אני אומר את זה גם כאן, זה דבר קשה מאוד, כמובן. אבל גם אתם תצטרכו לעשות שורה של ויתורים והוויתור הראשון הוא לוותר על חלום זכות השיבה, אנחנו לא נסתפק בזה שתכירו בעם הישראלי או באיזו מדינה דו לאומית שאחר כך תציפו אותה בפליטים. זאת מדינת הלאום של העם היהודי. יהודים אם רוצים עולים לכאן. ערבים פלסטינים אם ירצו ילכו לשם. תכירו במדינה היהודית. כל עוד לא יעשו זאת, לא ייכון שלום, רק שיכירו בזכותנו לחיות כאן במדינה ריבונית משלנו, מדינת הלאום שלנו - רק אז יתאפשר השלום. אני מדגיש את זה כאן, זה תנאי הכרחי, יש עוד תנאים חשובים לסיום המו"מ - לא לקיומו אלא לסיומו, אבל אני מזכיר את זה משום שהתהליך המדיני בינינו לבין הפלסטינים כרוך בפתרון של בעיות סבוכות. הוא יוכתר בהצלחה רק אם הוא יושתת על יסודות של אמת, האמת של ההווה והאמת ההיסטורית ולצערי האמת נמצאת תחת מתקפה מתמדת מצד אויבנו ויריבנו. הם מנסים לקעקע את הקשר שלנו, קשר עתיק יומין של עמנו לארץ ישראל וכן את העובדות הבסיסיות של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים במאה העשרים. הנה למשל שמעתי לפני ימים אחדים את נציג איראן, מגמגם בחצי פה על פשעי הנאצים, קשה להם להגיד שואה, אבל מיד הוא מוסיף בנחרצות את הקביעה שאסור לתת לציונים לנצל את פשעי הנאצים, כלומר את השואה, כדי לפגוע בפלסטינים. נציגי איראן חוזרים על הגרסה הידועה שהשואה התרחשה בלי קשר לשאלה הפלסטינית ואחר כך באו מנהיגי הציונות ועשו שימוש בשואה כדי לדחוק את הפלסטינים. ובכן, מה הן העובדות לאשורן? המנהיג הבלתי מעורער של התנועה הלאומית הפלסטינית במחצית הראשונה של המאה העשרים היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי היה הרוח החיה מאחורי אותן ההתקפות שתיארתי, מ-1921 ביפו ועד מלחמת העולם השנייה. כל זה ידוע, אבל הנה כמה עובדות לגבי פעילותו של המופתי שהן פחות ידועות: ב-28 בנובמבר 1941, המופתי טס לברלין ונפגש עם היטלר, הוא הביע בפני היטלר את נכונותו לשתף פעולה עם גרמניה בכל דרך. זה מה שהוא עשה - הן בגיוס לוחמים מוסלמים לשורות ה-S.S בבלקנים והן בשידורי תעמולה עבור הנאצים. הנה למשל דוגמה אופיינית לשידור תעמולה של המופתי משנת 1942. ציטוט: "אם אנגליה תנוצח ובני בריתה יובסו, תיפתר פתרון סופי גם שאלת היהודים שמבחינתו היא הסכנה הגדולה ביותר". בין השנים 1942-1944 הוא פעל מבסיסו בברלין והשתדל למנוע הצלת יהודים, הצלת יהודים מהונגריה, מגרמניה, מבולגריה, מקרואטיה, שלמרות השתעבדותן, בפועל השתעבדו להיטלר, הן הניחו ליהודים להימלט לארץ ישראל ולמקומות אחרים. המופתי מחה שהנאצים לא הקצו די משאבים למנוע את בריחתם של פליטים יהודים מן הבלקן. בעדותו במשפטי נירנברג ב - 6.8.1947 סיפר הפקיד הגרמני, וילהלם מלכרס, "המופתי השמיע מחאות בכל מקום, בלשכת שר החוץ ושר המדינה ובמפקדות נוספות של ה – S.S. ב - 13.5.1943 למשל הגיש המופתי מכתב לשר החוץ הנאצי, ריבנטרוב, ובו מחה על הבנות שגרמניה עשתה שאפשרו את הגירוש של 4,000 ילדים יהודים מבולגריה. הוא ביקש לראות את "...כולם…", זה ציטוט, "את כולם מחוסלים". הסגן של אייכמן, דיטר ויסליצני, נתן במשפטי נירנברג את העדות המצמררת הבאה: "המופתי מילא תפקיד בהחלטה להשמיד את יהודי אירופה. אסור להתעלם מחשיבות תפקידו. המופתי חזר והציע לרשויות שעמן עמד בקשרים, בראש ובראשונה להיטלר, לריבנטרוב ולהימלר, להשמיד את יהודי אירופה. הוא ראה בכך פתרון הולם לשאלה הפלסטינית". ויסליצני אף העיד עדות שמיעה על מעורבותו הישירה של המופתי בפתרון הסופי. ציטוט: "המופתי היה אחד מיוזמיה של ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה והיה שותף ויועץ של אייכמן והיטלר לביצוע תכנית זאת. הוא היה אחד מידידיו הטובים ביותר של אייכמן ובלי הרף האיץ בו להחיש את פעולת ההשמדה. "במו אוזניי", כך הוא אומר, "במו אוזניי שמעתי אותו מספר שביקר בעילום שם בתאי הגזים של אוושויץ בחברת אייכמן". גבירותיי ורבותיי, בניגוד למה שאומרים לנו נציגי איראן והאחרים, מנהיגי הציונות לא השתמשו בשואה כדי להרוס את התנועה הלאומית הפלסטינית, נהפוך הוא, המנהיג הבכיר של הפלסטינים באותה עת, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, הוא זה שהטיף ופעל לביצוע השואה כדי להרוס את התנועה הציונית. וזה כמעט הצליח. יהדות אירופה אמנם חוסלה, בין היתר בגלל מאמציו של המופתי, אבל הציונות לא חוסלה ומדינת ישראל קמה. אני מציין את זה כאן משום שהשורשים האלה, את השורשים האלה, את היבלית הארסית הזאת, זה מה שיש לעקור. המופתי הוא עדיין דמות נערצת בתנועה הלאומית הפלסטינית. כנסו לאתרים, כנסו לבתי הספר, כנסו לספרי הלימוד. זוהי היבלית שצריך לעקור אותה, זה שורש הסכסוך, זה מה שמקיים אותו ושורש הסכסוך היה ונשאר מה שחוזר ועולה במשך למעלה מתשעים שנה, ההתנגדות העמוקה בקרב גרעין קשה אצל הפלסטינים לזכותו של העם היהודים למדינה משלו בארץ ישראל. כדי שהתהליך מצויים בו יהיה משמעותי, כדי שיהיה לו סיכוי אמיתי להצליח, הכרחי שנשמע סוף סוף מההנהגה הפלסטינית שהיא מכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, היא מדינת ישראל. אני מאוד מקווה שכך יהיה כדי שנוכל להתקדם לפתרון אמיתי של הסכסוך. ישנם עוד נושאים רבים אחרים שנצטרך כמובן לפתור במהלך המו"מ. בראש ובראשונה מתן מענה אמיתי ובר-קיימא לצורכי הביטחון של ישראל באזור הבלתי יציב והמסוכן שבו אנחנו חיים, כי הרי גם אם נשיג את ההכרה הזאת, אחרי דורות של הסתה שעדיין נמשכת, אין לנו ביטחון שההכרה הזאת תחלחל מטה לתוך נבכי החברה הפלסטינית, לתוך כל רבדיה ועל כן אנחנו צריכים סידורי ביטחון מאוד מוצקים כדי שנוכל להגן על השלום או להגן על עצמנו במידה והשלום יפרם. זו גישה ריאלית, אחראית, שמוכנה ללכת קדימה אך לא בעיוורון. זה מזכיר נושא אחר גם כן. אני חושב שתנאי הכרחי להגעה לפתרון אמת היה ונשאר בהיר כשמש, סילוק הסירוב להכיר בזכותם של היהודים למדינת לאום משלהם בארץ אבותיהם ומכאן גם המפתח החשוב ביותר לפתרון הסכסוך, הכרה בזכות הזו. אני מאמין בכוחו של עם ישראל ואני מאמין בכוחה של מדינת ישראל. מה שעשינו כאן ב-65 שנים זה אכן פלא. אנחנו מציינים היום 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אוכלוסיית ישראל גדלה ב-40 השנים הללו פי שניים וחצי. התוצר הישראלי, התל"ג שלנו, גדל פי 25. זה כאילו לקחתם 25 כלכלות של מדינת ישראל והעמדתם אותן זו ליד זו. ההישגים שלנו בכל התחומים - בקליטה, בעלייה, בטכנולוגיה, במדע, בשחרור הכלכלה, בפתיחת הנגב והגליל, בעיר הסייבר שאנחנו מקימים בבאר שבע, בעיר הביו-טכנולוגיה שתקום עכשיו בצפת, קמה עכשיו לנגד עינינו. אלה דברים כבירים. אנחנו לא חיכינו לשכנינו כדי לפתח את מדינתנו, אנחנו ממשיכים, יש קשר בין השניים - ככל שנעצים את כוחנו, ככל שנבצר את מדינתנו, ככל שנבנה את כלכלתנו, ככל שנחזק את החברה שלנו, ככל שנהיה חזקים - יש סיכוי שהשינוי הזה יתחולל גם אצל שכנינו. אסור לנו לוותר עליו, הוא הכרחי להבטחת עתידנו ולהבטחת שלומנו. תודה רבה לכם.

דוד בן גוריון - אבי "המחנה הציוני" לגילגוליו השונים

מצעד הקלישאות
עשרים שנה לרצח רבין, והקלישאות הקבועות חוזרות לסיבוב נוסף. די, מספיק. להלן חלק מהן:
1. יגאל עמיר לא רצח את תהליך השלום. רוב הציבור תמך באוסלו. הטרור גרם להתנגדות, שבחלקה הייתה לגיטימית ובחלקה הסתה מתועבת.
2. יגאל עמיר לא פגע במחנה השלום. להפך. מפלגת העבודה הייתה על הקרשים לפני הרצח. היא נסקה למעלה בגלל הרצח, ונפלה שוב בגלל שהטרור התחדש גם בימי פרס. לא בגלל עמיר.
3. לא נכון ש"לא למדנו כלום מהרצח". רוב הימין הפך להרבה יותר מרוסן. החוליגנים שמתבלטים ברשתות החברתיות לא עברו אף פעם את אחוז החסימה.
4. חלק מהשמאל, לעומת זאת, הלך והקצין. הוא לא פועל למען השלום. הוא פועל נגד ישראל, והופך אותה למדינה נאצית.
5. ובנוגע לעקיצה של דליה רבין כלפי נתניהו: טרור אינו תוצאה של קיפאון מדיני. טרור היה גם בתקופה שבה יצחק רבין ז"ל עשה כל מאמץ, באומץ, להשיג שלום.
ובלי שום קשר - הצבעתי לרבין ז"ל. אח"כ לפרס. הייתי מצביע להם שוב, מסיבות שהבהרתי במאמרים אחרים (לא רוצה מדינה דו-לאומית. רוצה מדינה יהודית!). אבל נמאס, פשוט נמאס, מההונאה העצמית של אלה שנדמה להם שהם יורשי מורשת רבין.