1. אני מודה ומתוודה. עד לפני כמה ימים גם אני אכלתי את הלוקש שהאכילו אותי. עד לפני כמה ימים גם אני חשבתי לתומי שפרשת בתי דריינוף בבית אל עוסקת בסיפור פרטי נקודתי קטן. שמדובר בסך הכל בשני בניינים. שאין לזה שום השלכה מעבר לשאלה הלא מאוד חשובה - כמה כסף יפסיד הקבלן על הבתים שבנה שעכשיו ייהרסו.
ביום רביעי קראתי את החלטת שופטי בג״ץ והבנתי שיש פה משהו הרבה יותר גדול. שלא בשני בניינים אנחנו עוסקים כאן אלא בסוגיה גדולה הרבה יותר, עם השפעות רוחב משמעותיות על חלקים חשובים של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
אותם בנייני דריינוף הוקמו על קרקע שהייתה לפני 30 ומשהו שנים קרקע פרטית של פלסטינים, ובסוף שנות ה־70 הוצא לה צו תפיסה לצרכים צבאיים. מדינת ישראל ראתה בהתיישבות ערך ביטחוני חשוב, וצווים כאלה שהוציאה ואדמות כאלה שתפסה אפשרו את הקמתם של לא מעט יישובים. בעתירה שהגיש בתחילת השבוע ארגון יש דין, בשמו של הפלסטיני הטוען לבעלות על הקרקע, דרש האיש לקבל את האדמה בחזרה. ״לקחתם את השטח לצורך בנייה״, הסביר, ״ואם לא בניתם עליו עד עכשיו, אז תחזירו״.
אדמות מהסוג הזה נמצאות בתוך שטחי המתאר של יישובים נוספים ביו״ש: בקריית ארבע, בפסגות ובמקומות אחרים. כל קרקע בתפיסה צבאית, הנמצאת בתוך שטח המתאר של יישוב מסודר ושעדיין לא נבנה עליה דבר משום שהיא מתוכננת להרחבה עתידית, היא קרקע כזו. רק לפני חודשיים הגיש יש דין עתירה דומה על קרקעות הנמצאות בתוך שטח השיפוט של מעלה אדומים. גם שם מדובר בקרקעות שנתפסו לפני 40 שנה. גם שם לא נבנה עליהן דבר עד היום. גם שם תובעים אותן הפלסטינים בחזרה.
שופטי בג״ץ - מרים נאור, אסתר חיות וסלים ג׳ובראן - שמעו את הטענה הזאת של הפלסטינים ולא דחו אותה. יש מקום לדון בה, העירו. וזה אומר שני דברים. האחד, שהמחשבה שעם סיום הריסת בתי דריינוף יהיה אפשר לבנות אותם באופן מסודר מחדש, כאילו לא אירע דבר, בטעות יסודה. השני, חשוב הרבה יותר, שההסכמה של בג״ץ לנהל דיון בסוגיה הזאת אומרת שהרבה מאוד קרקעות הנמצאות בתוך קווי המתאר של היישובים ביו״ש מונחות כעת על השולחן.
בואו נעזוב רגע את המורכבות המשפטית ונדבר תכלס. עובדות. פסק הדין המקורי התבסס על הטענה שלבתי דריינוף אין היתר, ולכן דינם להיהרס. כשהחלו להתקדם הליכי התכנון והובן שההיתר עומד בפתח הסביר בית המשפט שמדובר בספקולציות בלבד. שכמו שההליך יכול להסתיים במתן היתר הוא גם יכול להסתיים בלעדיו, ושעצם העובדה שעניינו של ההיתר נדון בוועדה המתאימה היא לא עילה מספקת כדי לעצור את ההריסה.
אלא מה? לפני כמה ימים הגיע ההיתר המיוחל. זהו, ההליך הושלם. ומהרגע הזה, משהלכה לעולמה העילה להריסת הבתים, כל ההתעקשות להמשיך להרוס וכל השימוש בביטויים משפטיים כמו ״סופיות הדיון״ ו״מעשה בית דין״, ביטויים שבית המשפט מסביר שאינו יכול לחזור בהם אחורה, מלמדים על אמת אחת. בית המשפט מקדש את המסגרת ובז למהות. ״החלטנו״, הוא אומר בשפה של ילדים, ״ואין התחרטויות״.
מי שקורא את החלטת השופטים מבין שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר; שפסק דין דריינוף הוא נייר המתאר מלחמת שליטה, משחק קשה של כיפופי ידיים; שבג״ץ מנסה ללמד את הממשלה מי מנהל כאן את העניינים; שגם כשאינו מוצא שום פגם בהליך קבלת ההחלטות ובאישורים החדשים הוא מורה להרוס את הבתים, רק כי אינו אוהב את הדרך שבה עשתה לו את זה המדינה.
2. מי שמכיר את הנעשה בבתי המשפט בערכאות השונות יודע שכל הקשקושים ששמענו השבוע על שלטון החוק ועל חשיבות השמירה על כללי המשחק הדמוקרטיים הם לא יותר מאוסף של הבלים. שבבית המשפט, ואפשר להוכיח את זה בקלי קלות, יש דין למתנחלים ודין לערבים.
את עיקרי הסיפור הזה כבר הבאתי בעבר, אבל אין רלוונטי ממנו כדי להמחיש כמה חלולים פסקי הדין של הנשיאה נאור ושל הנשיא שקדם לה, אשר גרוניס, וע ד פגמה שניהם יודעים לגלות גמישות של נדיה קומנצ׳י כשהם רוצים לייצר את הפליק פלאק הנכון.
לפני למעלה מ-30 שנה פלשה חבורת בדואים ממשפחות עזזמה וג׳נביב לשטח שליד כביש ירוחם-דימונה, והתיישבה בו. אחרי כמעט עשר שנים של ניסיונות כושלים להוציא אותם משם נמאס למינהל מקרקעי ישראל, והוא הגיש לבית המשפט תביעה לפינוי 82 המשפחות.
הדיון נסחב שנים, השופטת הסבירה שזה בגלל ״הרגישות הרבה של הנושא״, וב־1997 הגיע סוף־סוף פסק הדין. זה היה מסמך חד־משמעי. השופטת קבעה כי בעלות המדינה על הקרקע בלתי שנויה במחלוקת, שהבדואים פלשו אליה בניגוד לחוק, שהם שיקרו על הדוכן כשסיפרו על סבא שלהם שעיבד את האדמה. ״אני מורה לנתבעים, לבני משפחותיהם וכל אשר להם לסלק ידם ואו לפנות המקרקעין, ולהשיבם לתובע (המינהל - ק״ל) ריקים ופנויים מכל אדם, חפץ ובעל חיים״, חרצה השופטת.
אנחנו מדברים על 1997, זוכרים? הבדואים ערערו לבית המשפט המחוזי. בדצמבר 1998 הפסידו גם שם, בדיוק כמו שקרה להם אחר כך עם הבקשה לקבל רשות ערעור לבית המשפט העליון. העליון, אפילו יותר מהערכאות שקדמו לו, גילה סבלנות של בדואי. ב־2007, 17 שנים אחרי תחילת ההליכים, רגע לאחר שדחו את בקשת הבדואים, הסבירו השופטים למה לקח להם כל כך הרבה זמן.
״לא מיהרנו להסיר את הבקשה מסדר יומנו והיא נותרה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בהרכבים שונים משך שנים ארוכות - אולי ארוכות מדי - שבהן נעתרנו פעם אחר פעם לבקשות דחייה״, הטעים בית המשפט, ״והכל מתוך כוונה לתרום בכך להשגת פתרון מוסכם״. ״נוכח מורכבות הסכסוך מבחינה ציבורית ואנושית״, כתבו השופטים, ״ועל מנת לאפשר לצדדים למצות את המגעים להסדר, אנו מוסיפים ומורים כי ביצוע צווי הפינוי יעוכב לפרק זמן נוסף של 18 חודשים״.
רגע, רגע, מה הולך פה? ״מגעים להסדר״? ״השגת פתרון מוסכם״? מה פתאום ״הסדר״ ומה פתאום ״פתרון״? יש פלישה, יש עבירה על החוק, יש בנייה בלתי חוקית, יש פסקי דין בשלוש ערכאות, מה יש להסדיר? וחוץ מזה, מה עם ״סופיות הדיון״ וכל המילים הגבוהות ששמענו השבוע בבג״ץ בית אל?
שניים משלושת השופטים החתומים על הטקסטים הסבלניים האלה הם הנשיאה הנוכחית נאור והנשיא הקודם גרוניס. נאור היא זו שסירבה השבוע לשמוע על היתרי הבנייה שהשיגו המתנחלים ברגע האחרון, בטענה שהחלטות שהתקבלו אי אפשר לחזור ולשנות. גרוני ס הוא זה שחתום על החלטת ההריסה הקודמת של בתי דריינוף. שניהם יחד חתומים, כמה אירוני, גם על ההחלטה מלפני כמה שנים, שלא להעניק למדינה את הארכה שביקשה לפני הרס היישוב מגרון.
מרים נאור. מלחמת שליטה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
״עמדתנו היא כי בשים לב למשך הזמן הארוך, ארוך עד מאוד, שבו נוקבים הצדדים בבקשה להארכת מועד... ולמשך הזמן שבו הייתה העתירה תלויה ועומדת, וכן לאורכה שכבר ניתנה בפסק הדין - אין להיעתר לבקשה״, הסבירו. היו להם, כמו תמיד, נימוקים טובים להחלטה ההיא. ״האינטרס הציבורי באכיפת החוק צריך לבוא לידי ביטוי, וכך גם שלטון החוק וכיבוד החוק. הכל כפופים לחוק והגיעה שעת האמת״. אני לא מעריץ גדול של כל מילה שיוצאת מהפה של ח״כ מוטי יוגב, אבל תגידו לי אתם, אחרי הטקסטים האלה, מי נשמע יותר הזוי, הוא או נשיאת בית המשפט העליון?
רגע, כמעט שכחתי. אתם בטח מתים לדעת איך נגמר הסיפור של הבדואים. אתם בטח שואלים את עצמכם מתי הרסו להם את הבתים ומתי הוציאו אותם מהשטח. קבלו את העדכון: העבריינים כולם יושבים במקומם עד עצם היום הזה, ומדינת ישראל עמלה ממש ברגעים אלה על האישורים האחרונים של תוכניות ההלבנה של ההתנחלות הבלתי־חוקית הענקית הזאת.
אז מה קרה למאות עמודי פסקי הדין של בתי המשפט - שלום, מחוזי ועליון - שהורו להרוס את הבתים ולהוציא את הבדואים מהשטח? תודה ששאלתם. את פסקי הדין הללו קברה אחר כבוד המדינה עצמה בטקס ממלכתי מלא, בבית הקברות הרשמי לפסקי דין שלמדינה אין עניין לקיים. עכשיו ספרו לי על בית משפט העליון שמשמש המגן האחרון לשמירה על הדמוקרטיה ועל השוויון בפני החוק.
והנה עוד תיק של ערבי, שבו מטפלת עמותת רגבים, ושממש במקרה נדון גם הוא בימים אלה בעליון. מדובר בסיפורו של השייח' עבד אגבריה מאום אל־פחם, שבשנת 2003 בנה על קרקע חקלאית בית בן 300 מ' בלי אישור ובלי היתר. ארבע שנים אחר כך, ב־2007, הוצא נגדו צו הריסה, שאותו היה אמור לבצע בעצמו. אגבריה קרא את הצו, הכניס אותו למגירה והמשיך לגור בבית כאילו לא קרה דבר. בשנת 2011 קיבלה המדינה את אישורו של בית המשפט להרוס את הבית. אגבריה, שניסה להילחם ברוע הגזירה, רץ מערכאה לערכאה, העלה טיעונים מטיעונים שונים, ונזרק מכל המדרגות.
יש כאן ״עזות מצח״ מצדו של הבונה, ו״רפיון ידיים״ מצדה של המדינה, כתב בית המשפט. עברו ימים, עברו חודשים, עברו גם שנים, והבית של אגבריה עומד. למה? כי המשטרה מפחדת להתעסק עם ערבים. אגבריה הוא איש מוכר ובמשטרה לא ששים לצאת למלחמות רק כדי לממש חתיכת פסק דין.
צו ההריסה פג באוקטובר 2013 ומאז מבקשת המדינה עוד ועוד ארכות, בתקווה שעם הזמן תגדל משטרת ישראל אומץ לב. לפני שמונה חודשים החליט אפילו פרקליט המדינה שי ניצן להיכנס לסוגיה. אם הצו לא יבוצע עד תחילת מרץ 2015, כתב למפכ״ל יוחנן דנינו, ״יהיה זה בגדר ביזיון לשלטון החוק״. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ארז קמיניץ, הוסיף שהבית רחב הממדים של אגבריה הוא לא פחות מאשר ״מונומנט של פגיעה בשלטון החוק״. השבוע שלח ניצן מכתב גם למפכ״ל המכהן בנצי סאו. ״ביצוע צו ההריסה הנדון הוא מבחנו של שלטון החוק״, התחנן. והמשטרה? מבחינתה, לפחות בינתיים, שמונה שנים אחרי החלטת בית המשפט להרוס, ״אין היתכנות מבצעית לביצוע הצו״.
לפני שבוע, כמה ימים לפני שפסק להרוס את בתי דריינוף, דן בתיק הזה השופט ג'ובראן. את הצורך להרוס את בית אגבריה הוא נימק בנימוק מעניין במיוחד ולפיו ״לא קיים אופק תכנוני להכשרת המבנה״. רגע, רגע, כבוד השופט ג'ובראן, הרי לבתי דריינוף לא רק שהיה אופק תכנוני, האופק הזה התממש עד כדי אישור של ממש. אז למה שם חשבת שזו לא עילה מספקת כדי להשאיר אותם על כנם? יכול להיות שאותם נימוקים בדיוק שיכלו לסייע לאגבריה לא מספיקים כדי לסייע לדריינוף?
התשובה פשוטה. אין כאן באמת שלטון חוק ואין כאן באמת פסיקה אחידה שממנה אפשר להבין מה צריך לעשות כדי להיות אזרח טוב. לכל אזרח נתפרת החליפה שלו. לכל פסק דין נבנית הקונסטרוקציה שלו. ועל רקע זה, כשהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין מפרסם השבוע הודעה שלפיה ״החובה לכבד את החוק ואת פסיקת בית המשפט מוטלת על כולם ללא יוצאי דופן״, ו״אין לאיש - יהיו תפקידו ובכירותו אשר יהיו - שיקול דעת אם לפעול על פי פסק דין״, זה כבר אפילו לא מצחיק.
כי בבניין של וינשטיין יושב עו״ד יריב אבן חיים, הממונה על אכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה. אבן חיים הוא האיש שהכריז במסמך שחיבר ש״אין אפשרות מעשית לאכיפה מלאה של החוק ברחבי הפזורה (הבדואית - ק״ל)״. אבן חיים הוא האיש שהציע לוותר על הריסה של בנייה בדואית חדשה אם ״יש נסיבות המפחיתות את מידת העניין לציבור״. הממונה הזה על האכיפה גם בנה מדרג מרתק המסביר מתי אפשר לא להרוס בנייה בלתי חוקית של בדואים.
לפי המדרג הזה, לדוגמה, בדואי שיש לו ״יכולת להציג תרומה נאה ומיוחדת לחברה ולמדינה״ נמצא במקום בטוח יותר מסתם בדואי שלא תרם כלום לאיש.
לפי נתוני משרד הפנים, בכל שנה נבנים בנגב 1,500-2,000 מבנים בלתי חוקיים חדשים. 40 אלף מבנים בלתי חוקיים יש בנגב בסך הכל, מחוץ ליישובים מוסדרים, לא כולל מבנים בלתי חוקיים רבים בתוך היישובים.
רוצים לדעת איך זה עובד? קחו לדוגמה יישוב כמו אל־סייד, הסמוך לחורה. יודעים איך הוא הוקם? באה מדינת ישראל, ראתה מאות בדואים שבנו בתים בלי היתר ובלי חוק ועשתה מה שאומר החוק. הוציאה להם צווי הריסה. רגע אחרי התברר לה שמסובך לממש את הצווים. ישבו חכמי המדינה שומרת החוק הזאת ומצאו פתרון. סימנו עיגול מסביב לכל הבתים הבלתי-חוקיים והכריזו שמהיום הם יהיו ליישוב חוקי, וייקרא שמו בישראל אל־סייד.
המקומיים, אגב, כל כך התלהבו מהמחשבה שעוד מעט יבנו להם במרכז העיגול הזה גם בתי ספר וקופות חולים וכבישים ותשתיות, שמיד החלו לבנות עוד ועוד בתים חדשים - גם הם בלתי חוקיים - כמה שיותר קרוב למרכז המעגל. לא בג״ץ יהרוס אותם ולא הנשיאה נאור תלמד אותם איפה בונים ואיפה לא.
עכשיו בואו, כל גיבורי פסק דין דריינוף, וספרו לנו איך זה שבנגב יש למעלה מ־5,000 צווים שיפוטיים להריסה נגד בדואים שלא מבוצעים. ספרו לנו איך בסיטואציה פרועה שכזאת יכול אדם הגון לשבת בבית המשפט העליון ולכתוב על הצורך לקיים את החוק.
http://www.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-491542
