נאומים ככתבות בישראל שנאבדו מהתשקורת השמאלנית

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנאום בכנסת, על העבר הנאצי של המופתי חאג' אמין אל חוסייני 

זה היה ב - 24.1.12 בישיבת כנסת מיוחדת לרגל יום השואה הבין-לאומי. 

פרופסור עזמי בשארה לועג להצגת הפלשתינים כצאצאי הכנענים 

עזמי בשארה הארור חושף את התרמית של הערבים
There is no palestine

מורשת רבין לקשיי הבנה בתשקורת
רבין מעל הדוכן: ירושלים איננה עניין למו"מ!
במהלך ישיבת הכנסת, ‎21 בספטמבר ‎1993 (פרוטוקול)

• "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה הבה נוותר על השלום." ~ מתוך נאום בפני תלמידי תיכון, 1995
• "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל. הממשלה נחושה בדעתה, כי ירושלים אינה נושא למיקוח." ~ בהודעתו בכנסת, 15 במאי 1995 
• "מדינה פלסטינית בכל סוג שלה, זה אומר שמדינת ישראל תחיה יום יום עומדת על משמרה." ~ בראיון לשלום ירושלמי, מעריב, 1993
• "גבולות מדינת ישראל במסגרת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967." ~ מתוך נאומו בכנסת במועד אישרורו של הסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים, 5 באוקטובר 1995. מתוך דברי הכנסת, ישיבה שע"ו, 5 באוקטובר 1995, חוברת מ"ה (מקור)
• "ישות שהיא פחות ממדינה." ~ על הרשות הפלסטינית (מקור)
• "מדינה פלסטינית בין ישראל לירדן תהיה סרטן בלב המזרח התיכון." ~ בראיון ל"ניוזוויק", 1975
• "מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל." ~ 1974
• "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלשתינאית; לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכו' וכו' וכו'. כל הדיבורים... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום." ~ על איום הטילים, 1994

ערוץ הכנסת - דברי ההסתה של המופתי, 22.1.12



אדולף היטלר נפגש עם המופתי אמין אל חוסייני

1. 1. סיור  בפלסטינה שנת 1695
2. 2. השנה 1695 - הארץ היתה ריקה ברובה , שוממה , ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים , עכו , צפת , יפו , טבריה ועזה .  רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים , היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים . 
3. 4.מכונת זמן , זו התחושה המקננת בי כשאני נמצא בחנות הספרים העתיקים של מר הובר בבודפסט . הובר למד להכיר את שגיונותי , ולאחר ברכת השלום וכוס המיים המינרליים ( מר הובר הוא טבעוני - צמחוני ) מוביל אותי במדרגות למרתף הענק והמאוורר , לאגף ה '' יהודי ''. האגף היהודי הוא חדר ובו ספרים עתיקים בנושאים שנראים למר הובר יהודים . בין הספרים ישנם כאלה שאינם שווים את כריכת העור שלהם אולם לעיתים נדירות אפשר למצוא שם אוצרות תרבות של ממש . הרבה מאוד הם ספרי קודש ישנים שנגנבו אולי ממרתפי הגניזה שבבתי הכנסת , כרכי תלמוד , תנ '' ך , משניות , שולחן ערוך , סידורים ישנים נוסח אשכנז . אני נוהג לפתחם כדי לראות מי הבעלים , מי הנער שקיבל את הספר לבר המצווה לפני מאתיים שנה , ולמי העניק אותו בערוב ימיו . סקרנות . הרבה מהספרים כתובים בגרמנית , והם ספרי הגות על היהדות שנכתבו בכלל בידי נוצרים או יהודים מתבוללים . לפעמים מוצאים איזה כרך תלמוד שנכתב בכתב יד , אלה יקרים מאוד , מאות אלפי אירו ומונחים בארון זכוכית מאוּורר . הובר יודע את ערכם . ולפעמים ישנן מציאות כמו הספר Palestina של Hadriani relandi מקורי בשמו ה '' מקצועי '', palaestina ex monumentis veteribus illustrata ,   המו '' ל הוא , Trajecti Batavorum : Ex Libraria G . Brodelet, 1714 . 
4. 6. ניתן למצוא כמה ספרים מקוריים כאלה במספר מקומות בעולם ואף באוניברסיטת חיפה . אפשר לראות כאן את המקומות בהם הספר נמצא וגם אפשר למצוא פרטים על המחבר ועוד . המחבר רילאנדי , איש אשכולות של ממש , גיאוגרף , קרטוגרף ופילולוג ידע על בוריין עברית , ערבית ויוונית עתיקה , בנוסף לשפות האירופאיות . שפת הספר היא לטינית . בשנת 1695 הוא נשלח לסיור בארץ ישראל או בשמה דאז פלסטינה . במסעו הוא סקר כ -‏2500 מקומות יישוב המוזכרים בתנ '' ך או במשנה . שיטת המחקר שלו היתה מעניינת . ראשית , מיפה את ארץ ישראל . שנית , רילאנדי זיהה את כל אחד מהמקומות המוזכרים במשנה או בתלמוד עם מקור שמו . אם מקור השם יהודי , הביא את הפסוק המתאים בכתבי הקודש . אם מקור השם רומי או יווני הביא ביוונית או בלטינית את ההקשר . שלישית הוא אף ערך סקר ומפקד אוכלוסין לכל מקום יישוב . המסקנות הבולטות הן :  
5. 8. 1695 העיר הפלסטינית לוד עם 45 תושבים נוצרים : בשנת 1695 כולם ידעו שהמורשת היא יהודית :        
6. אף ישוב בארץ ישראל אינו בעל מקור שם ערבי . שמות היישובים הם ברובם ממקור עברי , או יווני או לטיני - רומי . עד היום , למעשה , אף ישוב ערבי ( להוציא רמלה ) אינו נושא שם ערבי מקורי . רוב שמות היישובים הם ממקור עברי או יווני ששובש לערבית חסרת משמעות . אין שום משמעות בערבית לשמות עכו , חיפה , יפו , נבלוס , עזה או ג ' נין ושמות ערים כמו רמאללה , אל - חליל ואל - קודס חסרים שורשים היסטוריים או פילולוגיים ערביים . בשנת 1696, שנת הסיור , רמאללה , למשל , נקראה בתא ' לה ( בית אל ), חברון נקראה חברון ומערת המכפלה נקרא על ידי הערבים אל חליל ( כינוי לאברהם אבינו ).
7. 10. הארץ היתה ריקה ברובה , שוממה , ותושביה היו מועטים והתרכזו בערים ירושלים , עכו , צפת , יפו , טבריה ועזה . רוב התושבים בערים היו יהודים והאחרים היו נוצרים , היו מעט מאוד מוסלמים שבדרך כלל היו בדואים . יוצאת מהכלל נבלוס , היא שכם שבה ישבו כ -‏120 איש ממשפחת נאטשה המוסלמית וכ -‏70 איש שומרונים . בנצרת , בירת הגליל , היו כ -‏700 איש – כולם נוצרים . בירושלים כ -‏5000 איש , רובם יהודים ומיעוטם נוצרים . המעניין הוא שאת המוסלמים מזכיר רינאלדי כשבטים בדואים נודדים , שהגיעו כפועלים עונתיים כדי לשמש ככח עזר בחקלאות או בבנין . בעזה , למשל , היו כ -‏550 איש ; חמישים אחוז מהם יהודים והשאר נוצרים . היהודים עסקו בחקלאות משגשגת של כרמים , זיתים וחיטה ( גוש קטיף ) והנוצרים עסקו במסחר ובהובלת התוצרת . בטבריה ובצפת היה ישוב יהודי , אולם לא מוזכרים העיסוקים להוציא דייג בכנרת , מקצוע טברייני מסורתי . עיר כמו אום אל - פאחם למשל , היתה כפר בן 10 משפחות , כולן נוצריות , כחמישים נפש , וכן כנסייה מרונית קטנה ( משפחת שחאדה ).
8. 11.הספר סותר לחלוטין תיאוריות פוסט-מודרניסטיות על ''מורשת פלסטינית'' או עם פלסטיני, ומאשש ומחזק את השייכות של ארץ ישראל ליהודים ואת חוסר שייכותה המוחלט לערבים, ששדדו אפילו את השם הלטיני פלסטינה וניכסו אותו לעצמם. 

מוצאם של ערביי ארץ-ישראל

אומרים לנו שה"עם הפלשתינאי" "חי על אדמתו" מזה "אלף ושלוש מאות שנה" - ועוד "ברציפות"... אכן - "רציפות" של שקרים. לא יזיק לקרוא קצת אמת.
המיתוס שאותו מטפחת התעמולה הערבית, הוא רציפות הנוכחות הערבית בארץ-ישראל, מזה 1,300 שנה, לעומת חבורת קולוניאליסטים מהתנועה הציונית – שנחתו עליהם משום מקום – על-מנת לגזול את אדמתם, שעליה ישבו הערבים בשלווה ובנחת.

האמת היא הפוכה לחלוטין.
מאז כיבוש הארץ על-ידי הערבים המוסלמים, בשנת 636 לספירה, התחלפו שליטי הארץ ללא הרף: בשנת 750 השתלטו על הארץ אנשי שושלת בית עבאס; בשנת 969 עברה הארץ לשושלת הפאטימית ממצרים; במאה ה-11 עברה הארץ אל הטורקים הסלג'וקים, שוב אל הפאטימים, ואז אל הצלבנים
(1,099); בין השנים 1,100 ל-1,517 – עברה הארץ לסירוגין מהצלבנים למוסלמים בראשות צלאח-א-דין; שוב אל הצלבנים, ואז אל הטורקים החריזמים (1,244); הטטארים שהחריבו את הארץ (1,260); הממלוכים המצריים, ששלטו בארץ עד לפלישת המונגולים בראשות ג'ינג'יס ח'אן, שהחריבו גם הם את הארץ. רק בשנת 1,517, עם הכיבוש העותומאני, הושבה היציבות לארץ, אך גם זאת לא לזמן רב: במיוחד ראוי לציין את ההשתלטות הזמנית של השייח' דאהר אל-עומר על הגליל באמצע המאה ה-18, ואת כיבושה הזמני של הארץ בידי איבראהים פחה המצרי באמצע המאה ה-19.
גלי הכיבושים והמלחמות שעברו על ארץ-ישראל, אסונות הטבע ותנאי-המחיה הקשים, וכמו-כן גם פשיטות הביזה של שבטי הבדואים מן המדבר – אינם משאירים שום מקום לטענה בדבר רציפות של יישוב ערבי או אחר בארץ-ישראל: השתנות התנאים הביאה עמה גלי הגירה פנימה והחוצה, והתבוללות והתערבות של יסודות אתניים שונים. ישנם יסודות מעטים יחסית, שיש באפשרותם להוכיח רציפות יישובית בארץ-ישראל, אך כאן מדובר לא רק בערבים – אלא גם ביהודים.
ערב ההתיישבות הציונית, שנפתחה עם ייסוד פתח-תקווה ב-1878 – היתה הארץ נטושה, חרבה ועזובה כמעט כליל. אוכלוסייתה היתה דלילה – בחלקה אוכלוסיית נוודים. תיירים מפורסמים שביקרו באותה העת בארץ – העידו, כל אחד בנפרד, על מצב זה:

ב-1867 סייר הסופר האמריקני מרק טוויין בארץ-ישראל, וכך הוא מסכם את מצבה:
ארץ-ישראל עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את הונה{.. }ארץ-ישראל שוממה ומכוערת{...} זוהי ארץ שיממון, חוסר תוחלת ושברון לב{1}
ערב הופעת הציונות המודרנית, כתב הקרטוגרף האנגלי ארתור פנרין סטנלי:
לא תהיה זו הפרזה לומר שבמרחק של מילין על גבי מילין לא רואים ביהודה אות חיים{...}{2}
ברבע הראשון של המאה ה-19, היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים ונוצרים[{}. הגידול באוכלוסיה הערבית מאז - ועד ערב הופעת הציונות, היה כ-30%.
לעומת זאת, בשנים 1947-1870 – גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%! (לעומת גידול מקביל של כ-105% במדינה שכנה כמצרים).{4}
כיצד ניתן להסביר גידול עצום שכזה? ובכן, ישנם הטוענים כי מקור הגידול הוא בריבוי הטבעי, שכן המודרניזציה בסוף ימי התורכים, וכמובן השלטון הבריטי – הביאו לשיפור הרפואה, וכך להפחתת התמותה והארכת תוחלת החיים.
עם זאת, אין זה טיעון סביר, בהתחשב בכך שבמצרים השכנה, בה שלטו הבריטים כבר מסוף המאה ה-19 – חל גידול איטי באופן בולט – לעומת הגידול בארץ-ישראל (המערבית!).
הסיבה האמיתית היא גלי הגירה ערבית אל תוך הארץ, שהתעצמו ככל שהתפתחו אפשרויות הפרנסה והמחיה בארץ. תושבים ערבים מכל רחבי המזרח התיכון זרמו ארצה, הן מקרוב, כגון סוריה, לבנון ועבר-הירדן, ועד לסודאן, מרוקו ואף רחוק יותר. עד היום ניתן למצוא חמולות רבות שמוצאן מחוץ-לארץ, כגון מוגרבי=מגרב=צפון-אפריקה; שאמי=שאם(=סוריה); מצרי=מצרים וכו'.

את תופעת ההגירה הערבית לארץ-ישראל בדורות האחרונים, מסכם המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה:
הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל היתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי {אמצע המאה ה-19}. ביניהם היו ערב אל-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון תורכמנים, חוראנים, בושנאקים (בני בוסניה), וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעאמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם וכן באזור חברון. עם זאת{...} רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן.{5}
במהלך סוף התקופה העותומאנית ולכל אורך תקופת המנדט, נמשכה ההגירה ביתר שאת, בעיקר עקב הפיתוח והמודרניזציה של השלטון הבריטי וההתיישבות היהודית החדשה. לשם המחשה, ניתן להביא שתי דוגמאות. האחת היא המושבה ראשון-לציון, שהוקמה ב-1882: תוך 7 שנים בלבד, הסתופפו סביב 40 המשפחות היהודיות במושבה – כ-400(!) משפחות ערביות, שהן כ-2,000 תושבים.{6} דוגמא שניה היא הגידול העצום שחל בעיר חיפה, שגדלה ב-80% בתקופה קצרה מאוד: 1944-1931. 75% מהערבים שהיגרו לחיפה, הגיעו מ-300 כפרים שונים ברחבי ארץ-ישראל המערבית בלבד,{7} וזאת בטרם הובאו החשבון המהגרים מן הצפון, בעיקר מלבנון. הבריטים, שנהגו קמצנות מפליגה בכל הנוגע לעליה יהודית לארץ-ישראל; הקפידו על קוצו של יוד, שמא חלילה "ייפגע כושר הקליטה הכלכלי של הארץ" – והגיעו לשפל עמוק עד כדי מלחמת-חורמה בספינות מלאות פליטים מאירופה – שנשלחו היישר אל התופת הנאצית. לעומת זאת, נהגו אותם הבריטים להביא עמם פועלים ערבים לשם בניית תשתיות, ומעולם לא הקפידו על רישום ו"סרטיפיקאטים" לערבים הזורמים ארצה, וכמובן שלא העלו על דעתם שמא הגידול העצום באוכלוסיה הערבית, יפגע חלילה ב"כושר הקליטה הכלכלי של הארץ". מסמכים שנחשפו לאחר 40 ו-50 שנה – מגלים כי הפקידות הבריטית היתה מודעת בהחלט לתופעה – ולא מנעה אותה. הזרימה היתה כה בולטת, עד כי וינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה שר בכיר וראש הממשלה במשך שנים רבות בבריטניה, ציין בתדהמת-מה:
{...}הערבים לא די שאינם נרדפים אלא שהצטופפו בארץ והתרבו בה עד שגדל מניינם למעלה מכל שיעור שבו יכלה אפילו יהדות העולם כולו להגדיל בה את מנין היהודים.{8}

או כפי שהצהיר נשיא ארצות-הברית דאז, פרנקלין רוזוולט:

הגירת הערבים לפלשתינה מאז 1921 עלתה במידה רבה על הגירת היהודים בכל התקופה האחרונה{9}
ואכן, על-פי מפקד האוכלוסין שנערך על-ידי הבריטים ב-1931, התברר שבמחוז ירושלים בלבד, מקומות הולדתם של התושבים המוסלמים הוא מעשרות ארצות ברחבי תבל, נוסף על ארץ-ישראל (על שתי גדות הירדן): הם נולדו במקומות כגון סוריה, קפריסין ותימן, ועד לספרד, אלבניה ואוסטרליה, ועוד. בליל מגוון זה של מהגרים, יש לזכור – מורכב מבני הדור הראשון במחוז ירושלים בלבד, וזאת מבלי לקחת בחשבון מחוזות אחרים, או את ילידי הארץ שהוריהם או הורי-הוריהם היגרו בעצמם מן החורן, ממצרים, או מכל מקום אחר. מצב דומה מתגלה בבדיקת הלשונות בשימוש רגיל - אלו מגיעות ללמעלה מעשרים: הסתבר שמוסלמים בארץ-ישראל של שנת 1931, היו דוברים ביום-יום מלבד ערבית - גם אלבנית, אפגאנית, צ'רקסית, פרסית, ואף פורטוגזית, תורכית ועוד.{10}
מצב עניינים זה, מוצא אישור מדעי על-ידי חקירתו של המזרחן ד"ר שלמה אריה בן-אלקנה (ז"ל), שסקר למעלה מ-800 כפרים ערביים ברחבי ארץ-ישראל המערבית, בין השנים 1943-1947 וכן 1949-1963, והעלה בממצאיו שרובם המכריע של התושבים הם ממוצא זר. כדוגמא הביא בן-אלקנה את הכפר הגדול (היום עיר) אום אל-פאחם, שאותו חקר בשנת 1943: מתוך 2,800 התושבים, היו 1,400 ממוצא מצרי; כ-900 מחצי האי ערב, ו-500 מעבר-הירדן המזרחי.{11}

לפיכך, יהיה זה בלתי-הגיוני ובלתי סביר בעליל, להמשיך ולטעון לקיומו של "עם ערבי היושב על אדמתו" מזה "אלפי שנים".

                                




                                                     קצת דמוגרפיה של א"י מ-1800 עד 1922

1800 -               275,000 תושבים כאשר 246,000 מהם מוסלמים

1845 - 1800      300,000 תושבים

1850 - 1865      350,000 - 360,000 תושבים  85% מוסלמים,  11% נוצרים  4% יהודים

1870 - 1872      350,000 תושבי קבע ו-25,000 בדואים, סה"כ 370,000 - 380,000 תושבים.

1880 - 1882      460,000 תושבים כאשר 25,000 מהם יהודים  40,000 בדואים. לפחות 425,000 ערבים תושבי קבע.

1890 -               557,000 תושבים 40,000 יהודים  וכ50,000 נוצרים. 

1900-                570,000 תושבים.

1914 -               689,000   94,000 יהודים ,50,000 נוצרים והשאר מוסלמים

1915 -               689,000 תושבים מהם 85,000 יהודים, 590,000 ערבים והשאר לא ערבים.

1919 -               515,000 מוסלמים, 50,000 נוצרים וכ-60,000 יהודים.

1922 -               617,000 מוסלמים (כולל 10,000 תושבי עמק החולה -בין 7000 - 8000 שנולדו בשלהי 1922
                                       והתיקון של הלמ"ס של כ-34,400 ערבים).

מקורות:
הלמ"ס - מחקרו של פרופ' ר. בקי
אינציקלופדיה יודאיקה - כרך 9, ארץ ישראל
פרופ' יהושע בן אריה
אלכסנדר שולך - אוכלוסיית א"י מ-1850 עד 1882

Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015

Jews in Israel are White European Colonialists 

נדב שרגאי מתארח בתוכנית "קפה הפוך" עם עמנואל הלפרין בערוץ הכנסת (18.06.212) בנושא עלילת אל-אקצא 

 Son of Hamas Terrorist Compares Islam to the Nazi's

נאום רה"מ נתניהו בכנס חזון 2020 לישראל של מרכז בגין-סאדאת באונ' בר אילן 

אני רוצה להודות לנשיא אוניברסיטת בר אילן הנכנס, ידידי דני הרשקוביץ, איש אשכולות. דני היה שר מדע וטכנולוגיה מעולה בממשלתי הקודמת והיום בעקבות החלטה מעולה שלכם הוא נשיא אוניברסיטה חשובה זו ודני, אני בטוח שאתה מתמודד היטב עם החידה איך לאזן תקציבים בנוסף לדברים האחרים שתצטרך לפתור אותם. אני מברך את פרופסור קווה ואת הנהלת אוניברסיטת בר אילן ואת ידידי פרופסור משה ארנס, שר הביטחון לשעבר של ישראל. אני מבקש גם לברך את מקבלי אותות ההוקרה, ידידיי טומי הכט, מוזי ורטהיים וסול קושיצקי. הם ראויים לכל הכבוד שאתם מרעיפים עליהם. קראתי לאחרונה ספר בן מאה עמודים של היסטוריון אמריקני מופלא שהלך לעולמו לפני קרוב לחמישים שנה, שמו ויל דוראנט, הוא כתב הרבה ספרים, גם כתב אחד עשר כרכים על תולדות הציוויליזציה ובסוף ימיו הוא כתב ספר בן מאה עמודים, "לקחי ההיסטוריה", כדאי לקרוא אותו. כל שורה חצובה בסלע האמת ואני אתן לכם את החדשות הרעות ואת החדשות הטובות. החדשות הרעות, כשאתה גומר לקרוא את הספר הזה אתה מבין שבהיסטוריה המספרים הגדולים קובעים. הם חשובים. אבל הנה החדשות הטובות. בעמוד 17, אם אינני טועה, הוא מציין שייתכן שיש יוצאים מן הכלל לכלל הזה שבאמצעות גיבוש של כוח תרבותי, כך הוא קורא לזה, יכולים לגבור על הסיכויים. הוא נותן את מדינת ישראל כדוגמה ליוצא מן הכלל זה. אני חושב שהוכחנו, כפי שאמרת דני, בששים וחמש שנות קיום המדינה שכנראה אנחנו יוצאים מן הכלל, אך אנו צריכים להמשיך להיות יוצאים מן הכלל. גם על ידי שמירה על היסודות הרוחניים שלנו. לפני שבועיים מצאו מדליון זהב ליד הכותל. הוא מתוארך, לפי הארכיאולוגים, לתחילת המאה השביעית ועל המדליון הזה יש מנורה, הסמל הלאומי שלנו. בצד אחד ספר תורה ובצד השני שופר. הנה כל התורה על מדליון אחד וזה כמובן לאחר אלפיים שנה של קיום יהודי בארץ ישראל והקיום הזה נמשך עוד מעט, קרוב ל - 4,000 שנה. כנראה שיש משהו מיוחד בחריגות הזאת שלנו, בשילוב המיוחד שלנו בין מורשת עבר ובין תפיסת העתיד במלוא העוצמה שלנו והכישרון ואפילו הייתי אומר הגאוניות שמצויים בעמנו. אין ספק שהאוניברסיטה הזאת היא חלק מהמאמץ הלאומי והבינלאומי שלנו לשמר את המורשת ולשלבה כמובן עם העתיד. אני מודה לכם על ההזמנה לדבר כאן, עשרים שנה לאחר הקמת מרכז בגין-סאדאת. הרבה דברים קרו לנו בשנים הללו. במישור המדיני חתמנו חוזה שלום עם ירדן. במשך כל הזמן הזה, עשרים שנה בדיוק, אנחנו מצויים במו"מ עם הפלסטינים. מנסים להשיג הסדר שלום וחרף תהפוכות הזמן, במהלך שני העשורים הללו, הצלחנו לשמור על הסכם השלום עם מצרים. זה לא דבר של מה בכך. אולם ללא ספק ההתפתחויות המשמעותיות ביותר במזרח התיכון בכל התקופה הזו הן אלה של השנים האחרונות והן מאפילות על כל השאר בראייה המרחבית, שתיים מהן: הטלטלה ההיסטורית שמתרחשת בעולם הערבי ונמצאת בעיצומה - רחוקה מסיום, אם יש דבר כזה בכלל סיום, וכמובן מאמציה המתמשכים של איראן לפתח נשק גרעיני. מטרתה של איראן היא להשתלט על כל המזרח התיכון ואף מעבר לו ואף להשמיד את מדינת ישראל. זו אינה ספקולציה, זוהי המטרה. ישראל וארה"ב רואות עין בעין את הצורך למנוע מאיראן מלהתחמש בנשק גרעיני. נשיא איראן אמר באו"ם לפני ימים אחדים שאיראן מעוניינת בגרעין רק למטרות אזרחיות. כך הוא אמר. אני לא מאמין לו, אבל מי שרוצה לבחון את דבריו צריך לשאול את המשטר האיראני שאלה פשוטה - אם אתם רק רוצים אנרגיה גרעינית לצרכי שלום, מדוע אתם מתעקשים על צנטריפוגות להעשרת אורניום ועל כורי פלוטוניום? הרי אלה אינם נדרשים כלל להפקת אנרגיה גרעינית לצרכי שלום. אין שום צורך בהם, אבל אלה המרכיבים החיוניים לייצור חומר בקיע לנשק גרעיני. צריך להבין זאת, הם אינם נדרשים כלל לצרכי שלום. שבע עשרה מדינות, מהמובילות בעולם, קנדה, מקסיקו, ספרד, שווייץ, שבדיה, אינדונזיה - עם רבע מיליארד בני אדם ועוד מדינות רבות אחרות, מפיקות אנרגיה גרעינית בלי צנטריפוגות, בלי כורי פלוטוניום. רק מי שרוצה להכין חומר בקיע לפצצות גרעין מתעקש על מרכיבים אלה. לא סתם מתעקש, מוכן להביא סבל רב לעמו, כי הדבר כרוך בהתנגשות עם הסנקציות, עם תכתיבים של מועצת הביטחון. בשביל מה הם עושים את זה? אולי כי חסרה להם אנרגיה? יש להם אנרגיה בגז ובנפט, אני בכוונה מציין גז טבעי משום שזה זמין מידית להפעלת התעשייה ולהפעלת הכל. יש להם כל כך הרבה משאבים שהם יכולים לספק את הצרכים של חלקים ניכרים מהעולם במשך שנים ארוכות עם מה שיש להם, בוודאי של מדינתם. לכן העמדה שצריכה להיות לקהילה הבינלאומית מול איראן היא זו - אנחנו מוכנים להגיע לפתרון דיפלומטי, אבל רק כזה שמפרק מאיראן את יכולותיה לפתח נשק גרעיני. פירוש הדבר, אין צנטריפוגות והעשרת אורניום, אין כור פלוטוניום. וכל עוד איראן לא התפרקה מן הצנטריפוגות ומן הכורים לפלוטוניום, אין להרפות כהוא זה מן הסנקציות. להפך, צריך להוסיף עליהן. האמת פשוטה, היא חדה, היא חותכת כתער דרך הערפל שמנסים לפזר כאן. אם פניהם לשלום - יסכימו, אם פניהם אינם לשלום - לא יסכימו. אבל אולי הנוסחה צריכה להיות מתומצתת ב: יפרקו - יקבלו, לא יפרקו - לא יקבלו, וזה מאבק קשה כי הנטייה האנושית לקוות, להאמין, לנסות - אנחנו מוכנים לנסות, אבל לא בניסוי פתוח ללא קריטריונים, בוודאי ללא ראייה מפוכחת ומפוקחת. במקביל לניסיון לבלום את ההתחמשות של איראן ולשמר את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, אנחנו מעוניינים להביא לקץ הסכסוך עם הפלסטינים. השגת שלום אמת וביטחון, ביטחון ממשי, לא ביטחון על הנייר, ביטחון ממשי בשטח - לנו, לילדינו, לנכדינו. זוהי משאת נפשם של כל אזרחי ישראל. כדי להביא לקץ הסכסוך, צריך להבין מה הוא שורש הסכסוך. אני מעלה את זה משום שבעיני כל הדיונים בנושא של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, שלפחות דבר אחד הושג לגביו וזה שמי שחשב שזה לב הסכסוך במזרח התיכון, טוב זה כבר קשה לומר בלי להישמע מגוחך. זה לא לב הסכסוך, לא במה שקורה בלוב, או בתוניסיה או באלג'יריה, או במצרים, או בתימן, או בסוריה, או בעיראק וכן הלאה וכן הלאה. אבל במשך שנים אמרו לנו שלב הסכסוך במזרח התיכון זה הנושא הפלסטיני ואיך אומרים? הפרה הקדושה הזאת היא אחת מהקורבנות של המהפכה הערבית. אך באותה מידה, ישנה פרה קדושה שנייה. כששואלים רבים מה הוא אותו שורש הסכסוך, הרי אם אתה רוצה לתת פתרון, אתה רוצה לתת מרפא לבעיה מסוימת, אתה צריך קודם כל לעשות דיאגנוזה נכונה של המחלה. ובכן, כששואלים מה הוא שורש הסכסוך, יש בדרך כלל תשובה מוכנה - הכיבוש, השטחים, ההתנחלויות וכדומה, זה אותו הדבר. ההשתלטות של "ישראל של השטחים", במירכאות, שטחי יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים, ההתנחלויות, זה מה שמקיים את הסכסוך, זה מה שיצר במידה רבה את הסכסוך. ואני שואל, האמנם? הסכסוך מבחינתי, אם אני צריך לבחור תהליך שבו הוא התחיל באופן מעשי, הייתי קובע את התאריך הזה בשנת 1921 ביום שבו התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו. בהתקפה הזאת נהרגו כמה וכמה יהודים, ביניהם הסופר הידוע י.ח. ברנר. ההתקפה הזאת כוונה נגד העלייה היהודית. סבי הגיע ליפו לאותו בית שנה לפני כן וכך גם רבים אחרים. ההתקפה הזאת כמובן לא הייתה על שטחים ולא הייתה על התנחלויות, היא הייתה נגד עלייתם של יהודים לארץ ישראל. ואחר כך באו התקפות נוספות, ב-1929 חוסל באכזריות אין קץ היישוב היהודי העתיק בחברון, הוא היה שם כמעט ללא הפסקה במשך קרוב ל-4,000 שנה. ואחר כך ב-36' ו-39' הפרעות, מה שהם קוראים המאורעות. התקפות חוזרות ושיטתיות נגד היישוב היהודי בארץ. אחר כך באה תוכנית החלוקה ב-1947 ועלתה הצעה למדינה ערבית, לא אמרו מדינה פלסטינית, אמרו מדינה ערבית ומדינה יהודית. היהודים הסכימו, הערבים סירבו. משום שהנושא לא היה אז ואני אומר לכם גם איננו היום- שאלת המדינה הפלסטינית - הנושא היה ונשאר לצערי המדינה היהודית. כלומר, עד 67', כמובן גם אז באה אותה טבעת חנק כעבור 19 שנה, טבעת חנק סביבנו, המטרה לעקור אותנו, לכבות את פתיל חיינו. על מה זה היה? גם אז לא היו שטחים, לא היה כיבוש, אלא אם כן תל אביב היא כבושה ויפו היא כבושה ולא היו התנחלויות במשך 46 שנים, מ-1921 עד 1967, זה כמעט חצי מאה שנים. השתלח בנו ציבור ערבי בלי שום קשר להתנחלויות, בלי שום קשר למה שמוצג כלבו ההיסטורי של הסכסוך. אני אומר את הדברים האלה משום שאפשר לומר - טוב אז זה הסתיים אז, אבל אחר כך הכל השתנה. אחר כך התפתחו האירועים כפי שהתפתחו, יצאנו מעזה, עד הסנטימטר האחרון, עקרנו ישובים ונמשכת ההתקפה נגדנו, כ-10,000 טילים נורו עלינו משטחה של עזה, מהשטחים שפינינו. וכשאנחנו שואלים את אותם משגרים ואלה שעומדים מאחוריהם: מדוע אתם יורים על היהודים, הם אומרים: כדי לשחרר את פלסטין. ומה היא אותה פלסטין? יהודה ושומרון? לא. כמובן, גם זה. אבל הם אומרים: באר שבע ואשקלון, מג'דל ועכו ויפו. טוב אלה אומרים החמאס והג'יהאד האיסלאמי אבל הגורמים היותר מתונים ביהודה ושומרון, הרשות הפלסטינית, הם אינם עוסקים בטרור, זה נכון וזה הבדל חשוב. הם אינם עוסקים בטרור, אבל כשהם מתבקשים להגיד: נו, אז אתם מכירים? לא ביהודה ושומרון, לא בגדה המערבית, אתם מוכנים להכיר במדינה היהודית סוף סוף? הם אומרים: אנחנו מוכנים להכיר בעם הישראלי, אנחנו מוכנים להכיר בישראל. אני אומר, זאת לא השאלה שאני שואל, האם אתם מוכנים להכיר במדינה היהודית, מדינת הלאום של העם היהודי והתשובה עד לרגע זה היא לא. למה לא? אני בנאומי כאן לפני ארבע שנים אמרתי שהפתרון הוא מדינה פלסטינית מפורזת, על הפירוז זה ברור לכם לאור הניסיון שלנו, פירוז אמיתי ומתמשך ולזה יש סידורי ביטחון מאוד ברורים ולא כוחות בינלאומיים. אבל מדינה יהודית, שתכירו במדינה היהודית. למה אינכם מוכנים להכיר במדינה היהודית? אנחנו מוכנים להכיר במדינת הלאום שלכם, זה מחיר גדול מאוד, היא תופסת שטחים, שטחי מולדת שלנו, זה לא דבר של מה בכך, אני אומר את זה גם כאן, זה דבר קשה מאוד, כמובן. אבל גם אתם תצטרכו לעשות שורה של ויתורים והוויתור הראשון הוא לוותר על חלום זכות השיבה, אנחנו לא נסתפק בזה שתכירו בעם הישראלי או באיזו מדינה דו לאומית שאחר כך תציפו אותה בפליטים. זאת מדינת הלאום של העם היהודי. יהודים אם רוצים עולים לכאן. ערבים פלסטינים אם ירצו ילכו לשם. תכירו במדינה היהודית. כל עוד לא יעשו זאת, לא ייכון שלום, רק שיכירו בזכותנו לחיות כאן במדינה ריבונית משלנו, מדינת הלאום שלנו - רק אז יתאפשר השלום. אני מדגיש את זה כאן, זה תנאי הכרחי, יש עוד תנאים חשובים לסיום המו"מ - לא לקיומו אלא לסיומו, אבל אני מזכיר את זה משום שהתהליך המדיני בינינו לבין הפלסטינים כרוך בפתרון של בעיות סבוכות. הוא יוכתר בהצלחה רק אם הוא יושתת על יסודות של אמת, האמת של ההווה והאמת ההיסטורית ולצערי האמת נמצאת תחת מתקפה מתמדת מצד אויבנו ויריבנו. הם מנסים לקעקע את הקשר שלנו, קשר עתיק יומין של עמנו לארץ ישראל וכן את העובדות הבסיסיות של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים במאה העשרים. הנה למשל שמעתי לפני ימים אחדים את נציג איראן, מגמגם בחצי פה על פשעי הנאצים, קשה להם להגיד שואה, אבל מיד הוא מוסיף בנחרצות את הקביעה שאסור לתת לציונים לנצל את פשעי הנאצים, כלומר את השואה, כדי לפגוע בפלסטינים. נציגי איראן חוזרים על הגרסה הידועה שהשואה התרחשה בלי קשר לשאלה הפלסטינית ואחר כך באו מנהיגי הציונות ועשו שימוש בשואה כדי לדחוק את הפלסטינים. ובכן, מה הן העובדות לאשורן? המנהיג הבלתי מעורער של התנועה הלאומית הפלסטינית במחצית הראשונה של המאה העשרים היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי היה הרוח החיה מאחורי אותן ההתקפות שתיארתי, מ-1921 ביפו ועד מלחמת העולם השנייה. כל זה ידוע, אבל הנה כמה עובדות לגבי פעילותו של המופתי שהן פחות ידועות: ב-28 בנובמבר 1941, המופתי טס לברלין ונפגש עם היטלר, הוא הביע בפני היטלר את נכונותו לשתף פעולה עם גרמניה בכל דרך. זה מה שהוא עשה - הן בגיוס לוחמים מוסלמים לשורות ה-S.S בבלקנים והן בשידורי תעמולה עבור הנאצים. הנה למשל דוגמה אופיינית לשידור תעמולה של המופתי משנת 1942. ציטוט: "אם אנגליה תנוצח ובני בריתה יובסו, תיפתר פתרון סופי גם שאלת היהודים שמבחינתו היא הסכנה הגדולה ביותר". בין השנים 1942-1944 הוא פעל מבסיסו בברלין והשתדל למנוע הצלת יהודים, הצלת יהודים מהונגריה, מגרמניה, מבולגריה, מקרואטיה, שלמרות השתעבדותן, בפועל השתעבדו להיטלר, הן הניחו ליהודים להימלט לארץ ישראל ולמקומות אחרים. המופתי מחה שהנאצים לא הקצו די משאבים למנוע את בריחתם של פליטים יהודים מן הבלקן. בעדותו במשפטי נירנברג ב - 6.8.1947 סיפר הפקיד הגרמני, וילהלם מלכרס, "המופתי השמיע מחאות בכל מקום, בלשכת שר החוץ ושר המדינה ובמפקדות נוספות של ה – S.S. ב - 13.5.1943 למשל הגיש המופתי מכתב לשר החוץ הנאצי, ריבנטרוב, ובו מחה על הבנות שגרמניה עשתה שאפשרו את הגירוש של 4,000 ילדים יהודים מבולגריה. הוא ביקש לראות את "...כולם…", זה ציטוט, "את כולם מחוסלים". הסגן של אייכמן, דיטר ויסליצני, נתן במשפטי נירנברג את העדות המצמררת הבאה: "המופתי מילא תפקיד בהחלטה להשמיד את יהודי אירופה. אסור להתעלם מחשיבות תפקידו. המופתי חזר והציע לרשויות שעמן עמד בקשרים, בראש ובראשונה להיטלר, לריבנטרוב ולהימלר, להשמיד את יהודי אירופה. הוא ראה בכך פתרון הולם לשאלה הפלסטינית". ויסליצני אף העיד עדות שמיעה על מעורבותו הישירה של המופתי בפתרון הסופי. ציטוט: "המופתי היה אחד מיוזמיה של ההשמדה השיטתית של יהודי אירופה והיה שותף ויועץ של אייכמן והיטלר לביצוע תכנית זאת. הוא היה אחד מידידיו הטובים ביותר של אייכמן ובלי הרף האיץ בו להחיש את פעולת ההשמדה. "במו אוזניי", כך הוא אומר, "במו אוזניי שמעתי אותו מספר שביקר בעילום שם בתאי הגזים של אוושויץ בחברת אייכמן". גבירותיי ורבותיי, בניגוד למה שאומרים לנו נציגי איראן והאחרים, מנהיגי הציונות לא השתמשו בשואה כדי להרוס את התנועה הלאומית הפלסטינית, נהפוך הוא, המנהיג הבכיר של הפלסטינים באותה עת, המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, הוא זה שהטיף ופעל לביצוע השואה כדי להרוס את התנועה הציונית. וזה כמעט הצליח. יהדות אירופה אמנם חוסלה, בין היתר בגלל מאמציו של המופתי, אבל הציונות לא חוסלה ומדינת ישראל קמה. אני מציין את זה כאן משום שהשורשים האלה, את השורשים האלה, את היבלית הארסית הזאת, זה מה שיש לעקור. המופתי הוא עדיין דמות נערצת בתנועה הלאומית הפלסטינית. כנסו לאתרים, כנסו לבתי הספר, כנסו לספרי הלימוד. זוהי היבלית שצריך לעקור אותה, זה שורש הסכסוך, זה מה שמקיים אותו ושורש הסכסוך היה ונשאר מה שחוזר ועולה במשך למעלה מתשעים שנה, ההתנגדות העמוקה בקרב גרעין קשה אצל הפלסטינים לזכותו של העם היהודים למדינה משלו בארץ ישראל. כדי שהתהליך מצויים בו יהיה משמעותי, כדי שיהיה לו סיכוי אמיתי להצליח, הכרחי שנשמע סוף סוף מההנהגה הפלסטינית שהיא מכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, היא מדינת ישראל. אני מאוד מקווה שכך יהיה כדי שנוכל להתקדם לפתרון אמיתי של הסכסוך. ישנם עוד נושאים רבים אחרים שנצטרך כמובן לפתור במהלך המו"מ. בראש ובראשונה מתן מענה אמיתי ובר-קיימא לצורכי הביטחון של ישראל באזור הבלתי יציב והמסוכן שבו אנחנו חיים, כי הרי גם אם נשיג את ההכרה הזאת, אחרי דורות של הסתה שעדיין נמשכת, אין לנו ביטחון שההכרה הזאת תחלחל מטה לתוך נבכי החברה הפלסטינית, לתוך כל רבדיה ועל כן אנחנו צריכים סידורי ביטחון מאוד מוצקים כדי שנוכל להגן על השלום או להגן על עצמנו במידה והשלום יפרם. זו גישה ריאלית, אחראית, שמוכנה ללכת קדימה אך לא בעיוורון. זה מזכיר נושא אחר גם כן. אני חושב שתנאי הכרחי להגעה לפתרון אמת היה ונשאר בהיר כשמש, סילוק הסירוב להכיר בזכותם של היהודים למדינת לאום משלהם בארץ אבותיהם ומכאן גם המפתח החשוב ביותר לפתרון הסכסוך, הכרה בזכות הזו. אני מאמין בכוחו של עם ישראל ואני מאמין בכוחה של מדינת ישראל. מה שעשינו כאן ב-65 שנים זה אכן פלא. אנחנו מציינים היום 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אוכלוסיית ישראל גדלה ב-40 השנים הללו פי שניים וחצי. התוצר הישראלי, התל"ג שלנו, גדל פי 25. זה כאילו לקחתם 25 כלכלות של מדינת ישראל והעמדתם אותן זו ליד זו. ההישגים שלנו בכל התחומים - בקליטה, בעלייה, בטכנולוגיה, במדע, בשחרור הכלכלה, בפתיחת הנגב והגליל, בעיר הסייבר שאנחנו מקימים בבאר שבע, בעיר הביו-טכנולוגיה שתקום עכשיו בצפת, קמה עכשיו לנגד עינינו. אלה דברים כבירים. אנחנו לא חיכינו לשכנינו כדי לפתח את מדינתנו, אנחנו ממשיכים, יש קשר בין השניים - ככל שנעצים את כוחנו, ככל שנבצר את מדינתנו, ככל שנבנה את כלכלתנו, ככל שנחזק את החברה שלנו, ככל שנהיה חזקים - יש סיכוי שהשינוי הזה יתחולל גם אצל שכנינו. אסור לנו לוותר עליו, הוא הכרחי להבטחת עתידנו ולהבטחת שלומנו. תודה רבה לכם.

דוד בן גוריון - אבי "המחנה הציוני" לגילגוליו השונים

מצעד הקלישאות
עשרים שנה לרצח רבין, והקלישאות הקבועות חוזרות לסיבוב נוסף. די, מספיק. להלן חלק מהן:
1. יגאל עמיר לא רצח את תהליך השלום. רוב הציבור תמך באוסלו. הטרור גרם להתנגדות, שבחלקה הייתה לגיטימית ובחלקה הסתה מתועבת.
2. יגאל עמיר לא פגע במחנה השלום. להפך. מפלגת העבודה הייתה על הקרשים לפני הרצח. היא נסקה למעלה בגלל הרצח, ונפלה שוב בגלל שהטרור התחדש גם בימי פרס. לא בגלל עמיר.
3. לא נכון ש"לא למדנו כלום מהרצח". רוב הימין הפך להרבה יותר מרוסן. החוליגנים שמתבלטים ברשתות החברתיות לא עברו אף פעם את אחוז החסימה.
4. חלק מהשמאל, לעומת זאת, הלך והקצין. הוא לא פועל למען השלום. הוא פועל נגד ישראל, והופך אותה למדינה נאצית.
5. ובנוגע לעקיצה של דליה רבין כלפי נתניהו: טרור אינו תוצאה של קיפאון מדיני. טרור היה גם בתקופה שבה יצחק רבין ז"ל עשה כל מאמץ, באומץ, להשיג שלום.
ובלי שום קשר - הצבעתי לרבין ז"ל. אח"כ לפרס. הייתי מצביע להם שוב, מסיבות שהבהרתי במאמרים אחרים (לא רוצה מדינה דו-לאומית. רוצה מדינה יהודית!). אבל נמאס, פשוט נמאס, מההונאה העצמית של אלה שנדמה להם שהם יורשי מורשת רבין. 

הלחימה הרוסית במזה''ת והשלכותיה

הרוסים כבר כאן,לאף אחד אין ספק מה שהתחיל בהפרחת בלוני ניסוי אודות ידיעות על רצונם העתידי או הגעתם בפועל של הרוסים לסייע לאסד דרך הפרות מרחבם האווירי של מדינות נאט"ו בדגש על הבכיינות הטורקית לאחר כל אלו המהלך הזה רקם עור וגידים וקיבל צורה בדמות כח צבאי גדול שהגיע באוויר וביבשה לסוריה והפעיל מערך אש קטלני על אדמת לאדמת סוריהועוד לא נאמרה המילה האחרונה . האיש והאגדה (תרתי משמע)?  לפני ימים אחדים עלתה לרשתות השונות ידיעה חשובה הטומנת בחובה חומר מודיעיני (גלוי)שרב ערכו. ע״פ הידיעה איראן היא זו שבקשה מרוסיה להתערב בנעשה בסוריה וזאת עקב כישלונם ההולך וגובר של איראן ובנות בריתה סוריה וחיזבאללה לכולם יש רשימה ארוכה של נזקים כתוצאה מהלחימה למען צבא סוריה,איש הקשר והמתווך בין הצדדים היה לא אשר מקסאם אל סולימאני האיש והאגדה האיראני מפקדת כח אל קודס במשמרות המהפכה האיראניים. אימות הידיעה או שלילתה מעלה שאלות רבות שיכולות לשפוך אור על עניינים רבים ידיעה זו טומנת בחובה חומר רב ערך , שיכול לתת לנו הבנה יסודית על מאחורי הקלעים של כל הלחימה בסוריה בין היתר : עד כמה קריטי היה ועודנו מצבו של צבא אסד ? עד כמה "חזק" הצבא האיראני (המתברבר חדשים לבקרים )? מהו מצבם הכלכלי של הסופנסארים האיראנים ? עד כמה נשחק כוחו של חיזבאללה ? ומנגד מהו מצבם של המורדים בחזיתות הלחימה השונות? ניגע בעניין הזה בהמשך ובינתיים נחזור לחימה בסוריה. הפנים האמיתיות - הפילהרמוניה המערבית אירופאית  מי שעקב אחרי כל נושא התערבות הלחימה הרוסית בסוריה נחשף לפילהרומניה מערבית אירופאית שבראש ובראשונה משקפת את האינטרסים שלהם בסוריה ובשל כך מסירה את המסיכה העבה והרב גוונית מעל פניהם,מסיכה שהתלבשה יפה על פניהם במשך קרוב ל 5 שנות לחימה בסוריה,רובם ככולם נגעו בעניין התקיפות שלצערם הרב לא מתעסקות עם דעא"ש ..ובמילים אחרות פוגעות במורדים. ב 1/1/0/15 שר החוץ הברירטי צייץ בטוויטר את חששותיו בגלל התקפוות הרוסים על המורדים המתונים (וזכה לתגובה נלעגת וחדה משגריר רוסיה בבריטניה.) ב 2/10/15 מספר נשיא צרפת על דרישתו האחרונה בפגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפיה הוא "דרש ממנו לתקוף את דעא"ש ורק את דעא"ש". ב 3/10/15 אומר שר החוץ קרי בראיון לרשת ה BBC כי על איראן ורוסיה לשים בצד את האינטרסים הגאופוליטיים שלהם בסוריה ולפעול לסיום המשבר הסורי,חשוב שרוסיה תתקוף בסוריה רק את דאעש מקווה שהשת"פ בין ארה"ב לאיראן יתגבר בעקבות הסכם" הגרעין. בהמשך אותו היום מודיע שר ההגנה הבריטי כי תמיכתה של ורוסיה בסוריה מחזקת את אסד ולא מחלישה אותו ועדיין באותו היום אחרי חילופי מסרים חד צדדים יוצאות מדינות צרפת, גרמניה, קטאר, ערב הסעודית, טורקיה, בריטניה וארה''ב בהצהרה משותפת על מעשיה של רוסיה ע"פ המסר : "אנחנו, הממשלות של צרפת, גרמניה, קטאר, ערב הסעודית, טורקיה, בריטניה וארצות הברית של אמריקה מצהירות את הדברים הבאים לנוכח הפעולות הצבאיות האחרונות של הפדרציה הרוסית בסוריה: אנו מביעים את הדאגה העמוקה שלנו בכל הקשור להצטברות הכוחות הרוסיים הצבאיים בסוריה ובמיוחד ההתקפות של חיל האוויר הרוסי בחאמה, חומס ואידליב שהובילה לפגיעה באזרחים ולא לפגיעה בדעא"ש,פעולות צבאיות אלה מהוות הסלמה נוספת ורק יתדלקו עוד יותר את הקיצוניות וההקצנה. אנו קוראים לפדרציה הרוסית לחדול מיד מהתקפותיה על האופוזיציה והאזרחים הסוריים ולמקד את מאמציה במלחמה בדעא"ש. ב 4/10/15 יום לאחר מכן יוצא נשיא טורקיה ארדואן בהצהרה , מצטרף לדברי ראש ממשלת בריטניה ואומר כי "הצעדים שרוסיה נוקטת וההפצצות בסוריה אינם מתקבלים על הדעת בשום שורה, למרבה הצער, רוסיה עושה טעות חמורה". לאף אחד אין עוד ספק,מעשיה של רוסיה בסוריה הוציאו את כל העכברים מהחורים וחשפו את הפנים האמיתיות של מדינות אירופה והמערב אותם פנים שתומכות יד ביד במשך 5 שנים במורדים,אותם פנים שהיו המושכים בחוטים מאחורי הלחימה העזה בסוריה ושפיכת הדמים הבלתי פוסקת לא שתמיכתם הייתה סוד צבאי,אך הייתה בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים. הצפצוף הרוסי  פוטין וצבאו הרוסי ממשיך בשלו שולח מדבר לחוד ועושה לחוד דיבורים רכים לעבר המערב לצד מעשים כוחניים לעבר המורדים תקיפות ראוותניות מהים מהאוויר ומהיבשה כל אלו הם חלק מההצגה שעלולה להמשך לעוד חודשים ארוכים. חתן דמים- הצ'אנס האחרון  נשיא סוריה אסד ששמר על שתיקה רבתי במשך השנים האחרונות בכל הקשור ללחימה הפנים סורית ,לא אישר ידיעות אודות התערבות האיראנית ושכירי חרב ולא הכחיש סיוע או ניסיון סיוע לעברות נשק עבור החיזבאללה. לפני ימים בודדים חרג נשיא סוריה ממנהגו ודיבר על מה שהוכע כעובדה מוגמרת על לחימתה של רוסיה לצד סוריה. אסד שבמשך 5 שנים עשה הכל כדי לשרוד ולא בחל בשום אופציה קיימת למגר את צרותיו ואוייביו מבית, כל המכות הקיימות באו על עמו אחת אחרי השניה,אסד יודע שרוסיה היא הצ'אנס האחרון בשרשרת הצאנסים שניתנו לשלטונו של אסד , ולא לחינם התבטא אסד כי אם תכשל הקואליציה בין רוסיה סוריה איראן ועיראק האזור יושמד. יושמד כי רוסיה לא תתן למורדים לזנב בהם ולהוציא אותם מושפלים בכל מחיר יושמד כי רוסיה בסופו של דבר נלחמת עם המורדים שמיש שמושך אותם שה מדינות המערב ארה"ב ומעצמות אירופה והדרך מכאן לפיצוץ לא ארוכה. יושמד כי אסד "יצטרך" להתאבד על המורדים ולנסות לסגור חשבון פתוח עם אוייבים וותיקים. ברית דמים-לוט בערפל  ברית הדמים החדשה שנרקמה בין מדינות האזור מצביעה על מפסידים ונשכרים בני ברית חזקים = רוסיה וסוריה ומנגד בני ברית שיחסיהם לוטים בערפל יחסי רוסיה וסוריה עם איראן וחיזבאללה. לאף אחד אין ספק שרוסיה נכנסה לתמונה לצד סוריה,סוריה סומכת על רוסיה בעיניים עצומות כמעצמה שניה בעולם ומעצמה אקטיבית להבדיל מארה"ב שהפכה בשנות שלטונו של אובמה למעצמה פאסיבית שלא נאמר מעצמה על הנייר. ברית הדמים החדשה מתרחבת קמעה למזרח לאיראן ולעיראק מכל הדיווחים השונים עולה נתמונה ששיתו"פ בין איראן עיראק ורוסיה הוא לא במינון גבוה, נכון לעת עתה. בדיווחים שבאו מהצדדים הנזכרים עולה שצד אחד מפרסם את הברית החדשה והציר והמשולש העירקי איראני סוריה והצד השני מבטא את ההתעלמות המכוונת של רוסיה מאיראן שהייתה הספונסרית של סוריה במשך כמעט 5 שנים של לחימה בלתי פוסקת זו שהשקיעה דמים- תרתי משמע בבת בריתה הסורית. דיפלומטים בממשל האיראני התבטאו לא פעם שתקוותם היא שהרוסים יעשו בסוריה מה שרוצה השלטון הסורי ולא רק הרוסי ,די באמירה שכזו להבין את האי אמון והחשש שבו נתונים האיראנים אי אמון וחשש שנובע בראש ובראשונה מערפל כבד על טיב כוונותיהם של הרוסים בלחימה הסורית מה שנקרא נתנו להם אצבע והם רוצים את כל היד. קר חם איראן -רוסיה  ההתערבות הרוסית בסוריה לא פוסחת על יחסי איראן סוריה,זו הראשונה הייתה שחקן מרכזי בזירה כשמדי שבוע שלחה במטוסי תובלה אלפי לוחמים איראנים נשק ושאר צעצועים בקו טהרן-דמשק זו שמימנה את לוחמי משמרות המהפכה לצד צבא אסד ולוחמי חיזבאללה על אלמנותיהם ומשפחותיהם. כל זה נפסק בשבועות אחדים כשאור הזרקורים הרוסי מאיר לעבר הרוסים ומשאיר עלטה כבדה בצד האיראני. התבטאות דיפלומט בכיר איראני אודות חששותיהם של איראן אל מול מעשיה של סוריה מבטאת יותר מכל את הפחד האיראני מאיבוד הדומיננטיות שלה כרפובליקה איסלאמית במזה״ת במיוחד כשהיא המובילה בעשייה בלתי פוסקת לאיים על ישראל ולחזק את זרועותיה בעוטף ישראל. הפעילות הרוסית הלא שקופה בסוריה מוסיפה להעכיר על היחסים הלא ברורים בין רוסיה לאיראן שזו האחרונה הגישה תביעה נגד רוסיה בגלל פרשיית סוללות האס 300 בנוסף למתיחות גדולה מאוד המתבטאת בהצבת כוחות צבא ואמל"ח באזוורים בעלי אינטרסים מנוגדים לשתי המדינות (הובא בכתבה המושקעת של עיתונאי רוטר POPAY כל אלו מותחים את החבל ומעלים את סף הרתיחה בפקעת העצבים האיראנית, שעם כל הכעס והתסכול הם מנסים לא לצאת משפיות שיכולה להעלות להם ביוקר בסופו של דבר רוסיה אינה אמריקה.. קר-חם יחסי איראן וחיזבאללה אל מול סוריה מי שנדחק מהלחימה הפנים סורית הם לא אשר לוחמי חיזבאללה ואיראן ,לא שאדמת סוריה ריקה מהם אך ברור שאיראן וחיזבאללה נסוגו ודיללו כוחות בכמה חזיתות אם איראן וחיזבאללה תכננו לצאת מסוריה בסוג של כבוד ורוגע לע"ע הם יוצאים משם בזלזול ולב כבד על פניו אסד בטוח בצעד הענק והאחרון שעשה למען הצלת שלטונו גם במחיר של כתף קרה לאלו שמסרו נפש עבורו קרי חיזבאללה ואיראן. אסד מתחמם היטב בחיבוק הדוב הרוסי ונמנע לצאת מזרועותיו למחוזות קרים שכבר ביקר בהם בעבר ולא ראה מהם ח'יר. איראן והחיזבאללה צופים מהצד על כל צעד שנעשה בלחימה הפנים סורית איראן "פגיעה" יותר מארגון החיזבאללה לאור העובדה שהיא השחקן הראשי- מדינתי שנדחק מהזירה בין מרצונו (בתחילה) או שבכפייה,משל הייתה סוריה למכרז אזורי ומה שנותר הוא להמתין בסבלנות לראות לאן פני רוסיה עד אז לנסות אסוף את השברים. אוגוסט חם-משהו מתבשל ב 7/8/15 מפרסם הפוקס ניוז האמריקני דיווח המתבסס על מקורות מודיעין מערביים לפיהם ב 4/7/15 עולה קסאם אל סולימאני על טיסה מסחרית מקום איראן -רוסיה ונפגש עם לא אשר מנשיא רוסיה ושר ההגנה הרוסי,ביקורו החל בשישי בבוקר שעון מוסקבה והסתיים ביום ראשון בבוקר בו שב לאיראן. ע״פ הדיווח ההוא והערכות שפורסמו באותו העת עולה כי ככה"נ דנו השלושה בין היתר בעסקאות נשק עתידיות הין המדינות לאור הסרת הסנקציות (שבין כה הופרו והיו לאוויר עבור הרוסים). זמן לא ארוך לאחר הפרסום הזה מפרסם העיתון הלבנוני א ספיר ידיעה מפי מקורות שונים אודות ביקור שני בתוך זמן של חודשיים של קסאם אל לסולימאני במוסקבה ידיעות אלו זכו להכחשות של בכירים רוסים ולחילופי מסרים והאשמות בין האמריקאים והרוסיים אך נעלמו בתהום הנשייה של דוקטורינת אובאמה הצולעת שלא נאמר דוקטורינת שלושת הקופים. ידיעות אלו היו הסנונית הראשונה לכאורה למה שרואות עיני העולם היום אודות שיתו"פ אגרסיבי של הצבא הרוסי על אדמת רוסיה אלו הפירות של קסאם אל סולימאני היה או לא היה  אחת הנקודות החשובות במהלכים שקדמו להתערבות הרוסים בלחימה הסורית הוא הדיווח האחרון שעלה לתקשורת הערבית והבינלאומית על פיו כל המהלך הזה הוא פרי מחשבתם של האיראנים ושליחם קסאם אל סולימאני שהגה בעשר אצבעותיו תוכנית מלחמה להצלת שלטונו של אסד וכו' הדיווח הזה כמו שנכתב למעלה שטומן בחובו אור וחושך שאלות ותשובות תעלומות ופתרונות. הנקודות הבוהקות בו מתייחסות לאיראנים יותר מכל, על פי הדיווח נראה כי איראן זו המתיימרת להיות הרפובליקה האיסלאמית זו המציגה השכם וערב מערכות נשק בדיוניות ויחודייות זו האחרונה קרסה בפני המורדים?זו האחרונה משוועת לעזרת הגיבורים?זו האחרונה המאיימת על ארהב השכם וערב מתחננת לעזרת הרוסים? האם סולימאני מאחורי הקלעים של ההתערבות הרוסית? אם נשאל את הורסים הם יכחישו והם הכחישו אם נשאל את האמריקאים הם יאשרו והם אשרו סביר להניח שכל אחד חושב שהאמת אצלו... האמת היחידה כרגע היא הימצאות הרוסים על אדמת סוריה המציאות החדשה יש השכלות כבדות מאוד על כל האזור אך בראש ובראשונה השלכות שמגיעות בעיקר לשולחנם של ארגון החיזבאללה. זכרון לטווח קצר  לפני חודשים ושבועות אחדים עיני העולם היו מופנות לקרבות ״הבלימה״ של חיזבאללה קרבות עקובים מדם אל קוצייר באל סאפירה הרח הקלמון הרי הרמל ועד לזבאדני שבזו האחרונה מוצא עצמו חיזבאללה נסוג בחזרה להגן על הבית,הזיכרון הקצר שלנו בכל הקשור לארועים ולקרבות הרבים של חיזבאללה בסוריה ובלבנון נובע בראש ובראשונה בגלל קצב הארועים ממרחבי הקרבות נשטפו בדם הלוחמים האיראני הלבנונים הסורים ושאר ארגוני המורדים נדמה שכל אלו נעצרו קמעה במקום בו יש דריכת רגל רוסית ונטישת רגל חיזבאלונית-איראנית. עד לפני שלושה חודשים כשסגאת הסכם הגרעין הייתה בסיומה הופנו העיניים אל ההשלכות המכריעות של ההסכם על- איראן המדוברות והחשובות שבהם היו: 1-הסרת הסנקציות. 2-הפשרת הכספים. ההשלכות של שניהם רבות מאוד והיו כבדות משקל הן על איראן והן על בנות בריתה בדגש על חיזבאללה שזו הראשונה הייתה ועודנה הספונסרית שלו, הזרמת הכספים המופשרים היו בראש ובראשונה מועילות לשניהם לחיזוק הכלכלה האיראנית -חידוש וביסוס זרועות איראן בעוטף ישראל בדגש על חיזבאללה. בכירים איראנים לא הסתירו את כוונותיהם לבסס לחזק ולחדש אחיזה חדשה של זרועות איראן בעוטף ישראל לשלוח ולנטוע זרועות חדשות בגזרת קונייטרה ולבסס ולרענן את הזרוע המשמעותית באזור-חיזבאללה שהוא הגורם המכריע והחזק בין הזרועות. חיזבאללה מצד עצמו היה נואש למזומנים ,מזומנים שיעודדו צעירים ממרחבי לבנון וסוריה להצטרף לקרבות,מזומנים שירנינו את לב האלמנות של הלוחמים הרבים שזכו לחזור בארונות ולצד אלו שלא זכו לחזור גם לא בארונות. אך למגינת ליבם הכסף האיראני טרם זרם לקופת החיזבאללה הכסף שהיה אמור להיות הנדבך החשוב כאן טרם הגיע לייעודו בינתיים בשטח המציאות מעל הכל ומאז סוף הסכם הגרעין מצא את עצמו חיזבאללה נלחם בחזיתות נוספות שהאחרונה והמתוקשרת שבהם הייתה חזית הזבאדני חיזבאללה לא זכה לטעום את טעם הכסף שקונה את הכל ,הכל כולל חיזוק יכולתיו עד פרנסת מפקדיו ולוחמיו. ושוב כמו בכל ארועי ההשלכות הכבדות נפלו תמיד על פתחו ארגון החיזבאללה השלכות שהטילו צל ואף אור על פשר יכולותיו כוונותיו ורצונותיו. בין ארועי העבר ניתן למנות סדרת חיסולים המיוחסים לישראל של בכירי ציר הרשע ומיגור תשתיות הטרור שלהם עד הארוע העיקרי שהשלכותיו היו תקווה גדולה לאיראן לסוריה ולארגון החיזבאללה וכלה לעת עתה כמה שנחשב כ פרשת דרכים של ארגון החיזבאללה- ההתערבות הרוסית בסוריה וחזרתו ברצונו או בעל כורחו של הארגון מהלחימה באדמת סוריה היישר אל קווי ההגנה בעוטף ארץ הארזים ופנים לה. איזהו חכם הלומד מכל אדם  התערבות הלחימה הרוסית בסוריה הביאה את חיזבאללה ובת בריתו הטבעית לספסל הלימודים המזרח תיכוני,איראן וחיזבאללה לומדים בוחנים היטב את דוקטורינת הלחימה הרוסית ,את התגובות הרוסיות כלפי המערב כלפי נאט"ו תגובות אלו בוודאי יהיו אור אדום לטעות איראנית מול רוסיה,איזהו חכם הלומד מכל...אדם. סוף מעשה במחשבה תחילה  לכל הצדדים ברור שהמציאות המופקרת שהייתה קיימת על האדמה הסורית השתנתה וכל ניסיון לבדוק עד כמה השתנתה יכול לעלות ביוקר לאיראן הרחוקה ולחיזבאללה השכן הקרוב. איראן וחיזבאללה מוצאים עצמם מצמצמים פעילות ומנסים להסתגל לאור החיים החדש תחת הצל הרוסי על אדמת סוריה. שעיקרה הוא שאם עד היום הייתה אדמת סוריה מופקרת לחסדי ציר הרשע עבור העברות ומשלוחי נשק,הרי שהיום מהלכים שכאלו יכולים לסבך את השולח המשנע והמקבל עם לא אשר מהספונסר החדש שלקח את השטח תחת חסותו,שלא נאמר להסתבך עם מציבי קוווים אדומים וותיקים בשנים. חיזבאללה לאן? אוקטובר 2015 הוא עוד פרק זמן נתון בו יכול החיזבאללה ללכת באופן טבעי ולהמשיך את מה שהזניח בקו הרגיל והעקבי שלהם ועשיית המקסימום לחיזוק מעמדו ומוכנתו המקסימאלית ללחימה מול ישראל, אך עם כל זה ברור לחיזבאללה שאוקטובר 2015 יכול להיות עוד פרק זמן בו נתון החיזבאללה על פרשת דרכים כבדת משקל בדיוק כמו באירועים קודמים בהם היה הארגון "פגיע" ( ועוד היד נטויה ...) "ובארועים מכוננים" שעל פי חלק מהשלכותיהן היה אמור לחזור אל ארץ הארזים...היום כמו אז יודע חיזבאללה שזו הדרך אך שום דבר לא בטוח בה תוכניות לחוד ומעשים לחוד במיוחד ששינויים גדולים קרו במזה"ת במיוחד ברגע הגעת הרוסים ללחימה בסוריה. חיזבאללה בצד של איראן ,ואיראן בצד של עצמה כשאסד מטה כתף קרה לעברם ומתחמם בחיבוק הדוב הרוסי שספק אם מחבק אותו מרצון או מכפייה. 8200 היחידה  http://rotter.net/forum/scoops1/254376.shtml 29/10/2015 השבוע הביאו אמצעי התקשורת הערביים ידיעה שלא ראיתי אזכור דומה לה בתקשורת הישראלית. על-פי הדיווח, הקרמלין הודיע שעד סוף השנה, כלומר במהלך החודשיים הקרובים, יבקר מלך סעודיה סלמאן בן עבד אל-עזיז ברוסיה. לכאורה, ידיעה לא חשובה במיוחד. והרי מנהיגים מרבים בנסיעות ובביקורים זה אצל זה. אלא שכאן מדובר במשהו גדול הרבה יותר, במהלך מדיני המסמן לדעתי את המעבר של סעודיה אל הברית הרוסית. ויש לכך מספר סיבות. מזרח תיכון חדש זה לא סוד שארצות-הברית משדרת לאזורנו סימנים של חולשה; הן בשל החלטת הנשיא אובמה להתפטר מתפקיד השוטר של העולם, והן בשל התמקדותה של ארצות-הברית במערכת הבחירות. אין היום עם מי לדבר בוושינגטון, ובפרט לאחר שהתברר שההסכם עם איראן הוא עובדה מוגמרת. הסעודים יוצאים מגדרם מרוב זעם על ההסכם ורואים בו בגידה אמריקנית בהם, לא פחות. אך בניגוד לישראל הם אינם מחצינים את רגשותיהם ומשחקים בזירה הבינלאומית בקור רוח ובראייה מפוקחת של המציאות. מנגד, הסעודים מזהים את הנחישות הרוסית המתבטאת במעורבות בסוריה, נחישות בולטת על רקע החידלון של ארצות-הברית ונאט"ו. הסעודים חוששים שאסד יישאר בשלטון, כי הם רואים בו כופר בשל היותו עלווי, ועל-פי גישתם אין דרך להכשיר שלטון של כופר על מוסלמים. הם גם זועמים על מרחץ הדמים בניצוחו של "הקצב מדמשק", שעלה בחיי מאות אלפי אנשים, שרבים מהם מוסלמים סונים. המלך סלמאן רוצה להיות קרוב לאזנו של פוטין כדי להשפיע עליו בעניין זה. סיבה נוספת היא החשש הסעודי מברית רוסית-איראנית שלסעודיה לא תהיה השפעה עליה. בלי גב אמריקני-אירופי סעודיה מעדיפה את האמרה: "אם אינך יכול להכות אותם הצטרף אליהם". לתחושת המלך, הוא יוכל להשפיע על האיראנים בעניינים כמו תימן, עיראק וסוריה אם יהיה בתוך המועדון ולא מחוץ לו. סימן לכך ניתן אולי לקבל מן הידיעותעל סיומה הקרב של הלחימה הסעודית בתימן נגד כוחות החות'ים, הפרוקסי של איראן. בא לשכונה בחור חדש זה אולי יפתיע חלק מכם, אך סעודיה מעוניינת גם לוודא שרוסיה לא תפעיל את כוחות הקרקע שלה נגד ארגון 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש). סעודיה איננה אוהבת את הג'יהאדיסטים של הח'ליף אבו בכר אל-בגדאדי, בעיקר בגלל שהם הוציאו שם רע לאסלאם. אולם מצד שני, המלך הסעודי איננו רוצה לראות איך שרוסיה – מדינת כופרים, שותי וודקה ואוכלי חזירים – מחסלת מספר גדול של מוסלמים סונים ומפילה ברוב בושה מדינה אסלאמית-סונית. ככלות הכול, היו זמנים שבהם סעודיה תמכה ב'מדינה האסלאמית'. כל הסיבות הללו ביחד שולחות את מלך סעודיה היישר אל זרועותיו השריריות של פוטין. אבל חשוב גם לראות את מסגרת המפגש: המלך הסעודי עוזב את ארמונו נוסע לבקר את פוטין בביתו של פוטין. בעבר היו נשיאים וראשי ממשלות משחרים לפתחו של מלך סעודיה, והיום הוא זה שנוסע לפוטין, הבחור החדש שבא לשכונת המצוקה הנקראת המזרח-התיכון, כדי להראות לקרוב ולרחוק מי פה בעל הבית. גם בישראל גילו את רוסיה ואת ההשפעה הגוברת שלה באזור, וזה מה ששלח את נתניהו לפוטין לפני כחודש, כמו גם מה שגרם לביקורי קצינים בכירים רוסיים בישראל. נראה שעל רקע המעורבות הגוברת של רוסיה בסוריה גדל גם הרצון שלממשלת ישראל לא להישאר מחוץ למשוואה, בעיקר כשבצד הנגדי שלה נמצאת איראן. עושים שרירים: צילומים, לכאורה, של הפצצת מצרר רוסית בסוריה פוטין מרחיב פעילות? אלא שבימים האחרונים ניכר שינוי מעניין בנימת הדברים שאומרים דוברים רוסיים בתקשורת הערבית. עד לפני כשבוע הם דיברו על כך שלרוסיה יש בסוריה מטרות מוגבלות, כמו הבטחת שלטונו של אסד, גם אם יהיה זה על חלק קטן משטח סוריה, כלומר חבל העלווים שבחוף סוריה, באזור שבו נמצאים נמלי לטקיה, טרטוס ובניאס. מדבריהם השתמע שאין לרוסיה כוונה לתקוף באופן מסיבי את המדינה האסלאמית שהשתלטה על 60 אחוזים משטח סוריה. לפתע הם החלו להביע בקול דאגה מחלחול רעיונות 'המדינה האסלאמית' אל תוך המדינות המוסלמיות שפעם היו חלקה הדרומי של ברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטן, תורכמניסטן וטג'יקיסטן, כמו גם אל קבוצות מוסלמי החיות בתוך הפדרציה הרוסית: צ'צ'נים, טטארים, פאמירים ועוד. לטטארים יש סיבה טובה מאוד לפעול נגד רוסיה, אחרי שזו גירשה המונים מהם מחצי האי קרים, שלפני כשנה נלקח מאוקראינה וסופח לרוסיה. הצ'צ'נים עדיין לא נקמו ברוסים את הרס בירתם גרוזני כמו גם הרג אלפים מהם בשמות התשעים.  בנוסף יש לזכור שעשרות אחוזים מהחיילים בעלי דרגות נמוכות בצבא רוסיה הם מוסלמים, והמדינה האסלאמית בהחלט יכולה לנסות ולגייס אנשים בתוך הצבא כדי שיעשו לחבריהם את מה שעשה סרן נידאל חסן בבסיס בפורט הוד האמריקני, כשהרג 13 מחבריו ופצע 31. העניין לא רחוק מהמציאות שכן כבר היום יש כמאתיים מתנדבים מוסלמים מרוסיה בהמדינה האסלאמית, ואחד מהם – צ'צ'ני במוצאו וג'ינג'י בצבעו – הוא מפקד כוחות המורדים באזור חלב, ולפחות במקרה אחד שתועד במצלמות הוא שחט שלושה אנשי שלטון במו ידיו. הוא ואנשים כמוהו יכולים לדבר ברוסית או בצ'צ'נית אל חבריהם שבצבא הרוסי, ודי אם אחד מאלף יתגייס בלבו להמדינה האסלאמית כדי לזרוע מוות בקרב חבריו. המדינה האסלאמית לא יודעת רחמים ואין לה מגבלות, ואם מי שיתגייס לשירותה בצבא רוסיה יאמץ את אופן החשיבה שלה ואת שיטות הפעולה שלה, הדבר יכול להמיט אסון על צבא רוסיה. מה – למשל – יכול לעשות חייל המשרת על אוניית משא הנושאת נשק ותחמושת לסוריה, אם הוא מוכן למות כשהיד בעת ביצוע פעולת חבלה שתטביע את האוניה? עם האוכל בא התיאבון בנוסף לכל השיקולים הללו מתברר שלהפצצות האוויריות הרוסיות אכן יש יכולת לשנות את המצב בשטח, ובימים האחרונים פתחו כוחות אסד, חיזבאללה והאיראנים, במתקפה קרקעית רבת מוקדים נגד כוחות המורדים והמדינה האסלאמית, ואף זכו להחזרת שטחים מסוימים וכמה כפרים אל תחת שלטון אסד. ייתכן שתאבונו של פוטין יגדל עם האוכל, כלומר ככל שתהיינה הצלחות לכוחות שבקואליציה עם רוסיה כך יגדל תאבונו של פוטין להרחיב את מסגרת הלחימה נגד המדינה האסלאמית לפני שזו נאחזת ברוסיה והופכת את המלחמה נגד הרדיקלים למלחמה בתוך רוסיה. לפני כחודשיים התבטא אחד ממפקדי הצבא האמריקני על המדינה האסלאמית ואמר שהיא תישאר במקומה עוד עשור לפחות. ההתנהלות של רוסיה בימים האחרונים מצביעה על האפשרות שרוסיה לא תמתין לנאט"ו או לארצות-הברית אלא תעשה בקרב את מה שכולם פוחדים ממנו, כלומר תילחם מלחמת חורמה בקנאי האסלאם ותחסל את המדינה האסלאמית לפני שהמדינה האסלאמית מחסלת אותה. יש מצבים של "או אנחנו או הם", וכנראה שפוטין הגיע למצב הזה. ימים יגידו. http://mida.org.il/2015/10/29/%D7%A1%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%AA-%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%93%D7%99/

ארץ ישראל: הר הבית חקר העבר

בשנות השלושים פרסם לאו אריה מאיר )ן 417ג( חוקר אמנות האסלאם שפעל גם כמפקח באגף העתיקות המנדטורי , מבחר כתובות מן התקופה הממלוכית בארץ-ישראל . 1 אחת מהן, כתובת מח'אן שהורה להקים החאג' אאלמלכ, 2 נצפתה בכניסה לאתר הקודש ההרוס )'"תההiuined 8) בתל ערני )נ"צ 129 . 114 ( - תל שזמן רב זוהה במחקר הארץ-ישראלי כתל גת - ליד הכפר עראק-אלמנשיה, הסמוך לקריית-גת של ימינו. תל ערני, מצפון לכביש המקשר בין כביש החוף לבית-גוברין )כביש 35(, היה במלחמת העצמאות מעוז מצרי במתחם שהפך בשלהי המלחמה לכיס פלוג'ה . הכפר נהרס במהלך הקרבות, ודומה היה כי גם הכתובת נהרסה . בכתובת מדובר על בניית ח'אן, אך מאיר ראה אותה בכניסה לקבר שיח' צנוע, בראש גבעה קשה לגישה, 3 ולכן הניח שהכתובת לא נקבעה במקורה בתל ערני , מה גם שאף בכפר הסמוך, עראק-אלמנשיה, שממנו יכלה האבן להילקח, אין שרידים לח'אן . 1 הכתובות פורסמו בסדרת מאמרים שכותרתם 'Epigmphica ~bica בזטז58 ' בשנתון אגף העתיקות המנדטורי SMP ~ Am 1 . קגסף. 1 ) 1932(, קק. 42-43 2 ~ w "(,הק"ושקן M ~ 5. Combh :גם ראו הכתובת לתיאור . ].11. ei Satura arabe, %11) Cairo 1956 , ק. 118 , סח. 5385 " הקם,שקש' " " " עץ,ן0]0ה0ז (",10זשקשע , ).45ט( זטן,4ן .]( ש Ssv ~ a .ן 3 גם ויקטור גרן, שהרבה לשוטט בארץ בשנים 1888-1852 וסקר את כפריה ומבניה העתיקים, הסתפק בתצפית מרחוק על המבנה בתל הסמוך לכפר הנטוש למחצה, והזכיר כיפה לבנה של ולי בתוך קבוצת עצי תאנה. ראו: 1' גרן, תאור ארץ ישראל, ב: יהודה, תרגם ח' בן-עמרם, ירושלים תשמ"ב, עמ' 93 . וליד אלח'אלדי - שתיעד, כנראה בשנות השמונים של המאה העשרים, את שרידי הכפרים שהיו בפלסטין עד 1948 והוסיף נתונים על עברם וקורותיהם - תיאר את הכפר עראק- אלמנשיה, סביבתו, חומרי הבנייה שמהם עשויים בנייניו, מקור מימיו, מסגדו ופרנסת תושביו. הוא לא הזכיר דבר על שרידיו המוסלמיים של התל הסמוך, תל ערני . ראו : וליד אלח'אלדי, כן לא ננסא [= כדי שלא נשכח[, ביירות 1997 , עמ' 558 . " קתדרה 17ג תשרי תשם " 50 - 71 ' עמ שקדרה 72 יוסף דרורי מאיר הציע למקם את הכתובת המקורית במקום סמוך, באם-לאקס, הקרויה גם מלאקס )נ"צ 120. 109 , ליד מושב שדה-דוד( , והנזכרת כתחנה ברשת הדואר הממלוכית,4 שבהקמתה החל הסלטאן סיורם )ששלט בשנים 1277 - 1260 (, ושיורשיו הוסיפו עליה. מלאקס היא תחנה בנתיב המחבר בין עזה לבית-גוברין ולחברון , והנמשך עד לכרך בעבר הירדן המזרחי . הכתובת, שקיומה ותוכנה אינם ידועים מן הכרוניקות והביוגרפיות, מוסיפה על ידיעותינו על מפעלי הבנייה הציבורית )וכנראה גם רשת הדואר( של המדינה הממלוכית במאה הארבע-עשרה . הכתובת של אאלמלכ שנמצאה בתל ערני סמול לכפר עראק-אלמנשית, ושמקורה בסאן שהוקם בפקודתו לאחרונה נזדמן לי לראות, באופן פרטי , את הכתובת. היא הורחקה מן המקום שבו ראה אותה מאיר בשנות השלושים, ואשר ניטש או חרב . הכתובת, שממדיה 50% 50 ס"מ, היא בת שש שורות, הכתובות בכתב בולט על אבן גיר, והיא נותרה שלמה. כתובת ח'אן זו מוסיפה לידיעותינו על פעולות הבנייה של האמיר אאלמלכ . 5 הקמת הח'אן במרחב זה אינה מתועדת כאמור במקורות הרבים האחרים המדווחים על אאלמלכ ועל
פועלו במדינה הממלוכית.

 


 4 האזכור המוקדם ביותר של מלאקס הוא מראשית המאה החמש-עשרה, ראו : אחמד בן עלי אלקלקשנדי, נבח אלאעשא פי מערפת אלאנשאא', יד, קהיר 1919 , עמ' 424. אזכור נוסף, בכתיב 'בלאקס', מופיע אצל ח'ליל אבן שאהין אל,אהרי , זבדת כשף אלממאלכ, מהדורת Ravaisse ן , פריז 1894 , עמ' 119 . 5 ניקוד שמו הנוהג פה אינו ודאי . במחקר הוצעו )על ידי ון ברשם ומאיר וראו: מאיר, להלן, הערה 11 , עמ' 60 ובהערות שמן( קריאות נוספות: !לילכ, אאל-מלכ, אאלמלכ, אאל-מלכ , אאלמלפ . ההכרעה בעד הקריאה אאלמלפ מבוססת על הערתו של א-צפדי , שיכול היה להכיר באורח אישי דמות ציבורית זו ובוודאי הכיר את הנוהג הרווח בימיו להגיית שמו . ראו : ח'ליל בן איבכ אלצפדי, אעיאן אלעצר ואעואן אלקצר, מהדורת אבו זיד, אבו עמשה ואחרים, א, דמשק 1998 , עמ' 618 . על פי שיר שבו חורז שם האמיר עם הפועל הערבי סלם יש מקום לגרוס את הקריאה אאלמלכ. ראו : יוסף בן תגריברדי, אלמנהל אלצאפי ואלמסתופי בעד אלואפי, ג )1985 ( , מהדורת מ"מ אמין, קהיר, עמ' 88 . אאלמלכוכתובתו 73 ץתדרה הגם שהכתובת פורסמה ופוענחה בעבר, ברצוני לשוב ולעיין בה ולהוסיף פרטים אחדים על היזם הנזכר בה . דומני שיש בכך ללמד על דמות נוספת המייצגת את מעורבות השלטון הממלוכי בארץ בדור ההוא ולהרחיב את הידוע לנו על השירותים ששלטון זה הציע ואפשר לנתיניו. רווח שניוני הוא מפגש עם אמיר ממלוכי בכיר, שלא היה סלטאן או נציב מוכר, עם עולמו, עם תפיסת עולמו ועם קורותיו. הכתובת בסם אלרחמן אלרחים תבארס אליי אן שאא' ג'צל לכ ח'ירן מן ~ לכ ג'נאת תג'רי מן תחתהא אלאנהאר ויג'צל לכ קצורן אמר באנשאא' היא אלח'אן אלמבארכ אלצבד אלסקיר אלא אללה תעאלא אלחאג' אאלמלכ אחר אלאמראא' באלדיאר אלמצריה וילכ פי פנת מבעת עשר וסבעמאאה וצלא אללה עלא סידנא מחמד וסלם תרגום בשם6 הרחמן והרחום יתברך זה אשר ברצותו ייתן לך טוב מזה כרוגמת הגנים אשר מתחתם זורמים נהרות וכן יציב לך ארמונות7 ציווה להקים8 את הח'אן המבורך הזה העבד המתאווה אל האל יתעלה החאג' אאלמלכ, אחד הקצינים במצרים, וזאת בשנת שבע מאות ושבע-עשרה,9 ]יהי רצון ש[יתפלל אללה על ארוננו מחמד ויברכנו לשלום. על ""חודה של הכתובת כתובת הח'אן של אאלמלכ מתייחדת מכתובות דומות בדור זה בשתי נקודות עיקריות. היא שונה מן המקובל מבחינת היחס בין הציטטה הקוראנית הקבועה והמוכרת לבין המסר העכשווי והמקורי, הכולל ברגיל את ייעורו של המבנה, את שם היזם, את שם השליט ואת תאריך ההקמה. בכתובת שלפנינו שלוש שורות מתוך השש מוקדשות לפסוק הקוראני, וזהו שיעור חריג. בשלוש השורות הנותרות לא רשם המקים, אאלמלכ, את שם הסלטאן שבשירותו פעל, שלו היה מסור, ושלאמונו זכה; הסלטאן נודע בתמיכתו בהקמת מבני קודש וחול, ובהקימו את הח'אן בוודאי יכול היה אאלמלכ לצפות לתגמול ממנו. 6 באופן חריג חסיה המילה 'אללה'. גם אם אפשר לטעץ כי היא מיפיעה בכתובת, השטח שהוקצה לה והאופז שבו שולבה מעוררים יושם של תיקף מאנחי ולא של כוונה מקורית. קורא שאינו מודע לשגרת הפתיחה של כתיבות מוסלמיות לא ימצאנה בשיח טבעי . 7 קיראל סורה כה )פרשת הפךקאז( , יא. 8 הפיעל אנשא' מורה על פי רוב על הקמה ראשונית, יש מאין. 9 שנת 717 להג'רה, היא שנת 1317 לסה"נ. קדרה 4' ואולי אי הזכרת הסלטאן אינה מקרית, אלא נועדה להבליט את יראת השמים של אאלמלכ, שאינו נושא פנים למתנת בשר ודם. הערות על נוסח הכחובת הכתובת מצטטת פסוק קוראני שאינו נפוץ במיוחד בכתובות, והמבטיח למאמין הנאות בגן העדן )גנים, נהרות זורמים, ארמונותי . היא מצניעה את דרגתו ותפקידו של היוזם, אאלמלכ, שנקרא ג'וכנדאר, אמיר מקלות הפולו , עמדה נכבדה במערך התפקידים הטקסיים של החצר הממלוכית. יצוין כי התפקיד הנכבד הראשון שבו מכהן אמיר מתלווה לשמו הפרטי והופך למעין שם משפחה )או: חניכה(, הממשיך לשמש זמן רב לאחר שזנח האמיר את התפקיד . לפיכך אזכורו של שם החניכה או היעדרו אינו בעל משמעות רבה . אין ודאות אפוא שאאלמלכ תפקד כג'וכנדאר בשנת הקמת הח'אן , וידוע בבירור כי מונה במשך הזמן למשרה רמה יותר . עם זאת לא ייפלא כי בכתובות מאוחרות שלו נזכר שם החניכה ג'וכנדאר . הכתובת מציגה את החאג' אאלמלכ כ'אחד האמירים במצרים' . אופייה החסוד והמצטנע של הכתובת קשור להשקפת עולמו ולזיקתו של אאלמלכ לאסלאם ולציווייו - לא רבים הם האמירים הממלוכים שעלו לרגל10 ואף אם עשו זאת לא נחפזו להוסיף את התווית חאג' לתאריהם. אופייה של הכתובת קשור גם לאופי המבנה שהקים אאלמלכ על שום תפיסתו זו : תחנת דרכים שנועדה לספק שירותים למתארחים בה ולהקל עליהם בדרך )על פי רוב שליחי הדואר הממלכתי, אך גם אזרחים מזדמנים - סוחרים ועוברי אורח( . את קלסתרו האמוני של אאלמלכ מחזקת כתובת נוספת, מהמתחם הקדוש בתל ערני . זהו לוח שיש שדווח עליו רק בספרו של מאיר על שלטי גיבורים מוסלמיים . 11 בכתובת זו , שרק שתיים משורותיה כתובתו של אאלמלכ מי המדרסה שהקיט בהר הביה בשנת 741 להג'רה )1340 לסה"נ( פוענחו, והמתוארת ככתובת שניזוקה ביותר, ניתן לקרוא את סופו של פסוק קוראני ארוך )'זה אשר יעשה מעשה טוב לו גמול טוב ממנו והם יהיו בטוחים מבלהת היום ההוא'12 ( ובשורה אחרת את הצירוף 'המתאווה אל אלוהיו אאלמלכ אלג'וכנדאר' . 13 הגם ששבר לוח שיש זה שונה בכמה מהיגדיו מהכתובת השלמה )חסר בו ייעוד המקום ומוער ההקמה(, יש בו פסוק קוראני בעל מסר ברור המתגמל את עושי הטוב, שאאלמלכ, הנזכר גם בשם חניכתו )ג'וכנדאר(, בוודאי ראה עצמו אחד מהם . 10 אאלמלכ השתתף בשנת 732 להגיה )קיץ 1332 לסה"נ( במסע חג' יחד עם סלטאנו, א-נאצר מחמד. ראו: אבו בכר בן עבד אללה אבן אלדואדארי, כגז אלדרר וג'אמע אלגרר, ט, מהדורת tft~ R. Roemer קהיר 1960 , עמ' 366 . 62 11 .ק , L.A. Mayer, Saracenic Heraldry, Oiord 1938 ; תמרי העלה בזהירות את הסברה כי כתובת זו הגיעה לאתר בתל ערני מעג'רוד שממערב לסואץ . ראו : ש' תמרי , 'הרב אלחג' בסיני', המזרח החדש, כג )תשל"ג( , עמ' 146-145 , הערה 19 . 12 סורה בז )פרשת הנמלים( , צא . הנוסח המובא כאן הוא עיבוד על פי תרגומו של י"י ריבלין . 13 מאיר )לעיל , הערה 11 ( , עמ' 62 . אאלמלכ וכתובתו 75 ~ חדרה השוואה לכתובות אחרות של אאלמלכ - במדרסה ליד קבר חסין בקהיר )שהוקמה בשנת 719 להג'רה( ובמדרסה הירושלמית )משנת 741 להג'רה ]1340 לסה"נ[(14 - מאפשרת לעמוד ביתר פירוט על ייחודה של כתובת הח'אן שלפנינו : בשתי הכתובות הללו נזכר השיוך הממלוכי של אאלמלכ )א-נאצרי(, מופיע שם החניכה שלו )אלג'וכנדאר( ומובעת משאלה חסודה, ולעומת זאת אין בכתובות הללו שום פסוק קוראני . הקר"לרה של אאלמלכ אאלמלכ נלקח על ידי הסלטאן ביברס כשבוי במלחמתו במונגולים באבלסתין שבמזרח אנטוליה15 בשנת 676 להג'רה )1277 לסה"נ( .16 ייתכן מאוד כי היה מונגולי )ולא תורכי כמרבית המצטרפים לחברה הממלוכית( . על פי גילו בשעת פטירתו )1346 לסה"נ(, 17 כבן תשעים, מותר להניח כי בזמן שנשבה היה כבן עשרים . יורשו של ביברס, קלאוןי בהיותו עדיין אמיר, קנה אותו ומסרו לחתנו, הסלטאן הצעיר ברכה ח'אן . 18 בהמשך הועבר לאדונים נוספים. אאלמלכ נזכר כמי שחבר אל הסלטאן א-נאצר מחמד במהלכו הדרמטי ברמדאן בשנת 708 להג'רה .19 הסלטאן, שהיה אז כבן עשרים וארבע, ושתומרן על ידי אסיריו הבכירים ונושל מהכרעות ממשיות, יצא בדרכו לעלות לרגל למכה, אך במהלך מסעו למדבר עבר לכרך והכריז שם על פרישה מרצון מתפקיד הסלטאן, המנחיל לו אך אכזבה. אאלמלכ נתלווה אל א-נאצר לכרך,20 והוא האמיר שנשלח מטעמו למצרים להודיע בחצר הריקה על דבר הפרישה וההישארות המתריסה בכרך . אאלמלכ הרשים בגישתו ובתבונתו כשליח מטעמו של הסלטאן ביברס השני אל א-נאצר מחמד במקום גלותו בכרך . א-נאצר מחמד ביקש או דרש שרק אאלמלכ ישוגר אליו כשליח. 21 14 ק ברשם זיהה את הכתובת מקהיר ככתובת מדרסה אף כי נרשם בה כי ייעודו של המבנה הוא מסגד, ראו: Van .א מע Corpus ascriptionum Arabicarum, Egypte, שן Caire, Paris 1903 , ק. 170, ת0. 115 : .Berchem, Materiaux pour , לכתובת המדרסה הירושלמית, הנמצאת בצפון הר הבית, ראו: קומבין, סובז' ווייט )לעיל, הערה 2(, סו )1956 (, קהיר, עמ' 199 , מס' 5923 ; מאיר )שם(, עמ' 61 . 15 קרויה גם אלביסתאן, או אלביסטאן; המקום נמצא ממערב לסלטיה ומצפון למרעש. מאיר רושם כי אאלמלכ היה יליד אבלסתין, ראו: מאיר )שם(, עמ' 61 . האפשרות קיימת אך לא מצאתי סימוכין לכך בכתובים. 16 אחמד בן עלי אלמקריזי, אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, ב )1958 ( , מהדורת זיאדה ועאשור, קהיר, עמ' 723 ; הנ"ל, כתאב אלמקפא אלכביר, ב, מהדורת מ' יעלאוי, ביירות 1991 , עמ' 294; אחמד בן נור אלדין אבן חג'ר אלעסקלאני , אלדרר אלכאמנה פי אעיאן אלמאה אלתאמנה, א, מהדורת עבד אלואר5 מחמד עלי, ביירות 1997 , עמ' 240, מס' 1065 . 17 ראו: חסן בן עמר אבן חביב, תיכרת אלנביה פי איאם אלמנצור ובניה, ג, מהדורת מ"מ אמין, קהיר 1986 , עמ' 83 . על פי אבן חביב עבר אאלמלכ את גיל התשעים. בהתחשב בעובדה ששנותיו האחרונות היו תקופת פעילותו הנמרצת ביותר יש בכך תופעה חריגה, גם אם אבן חביב הגזים במניין שנותיו . 18 סלוע )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 723 . 19 לפי השערת מאיר זהו התאריך המאוחר ביותר שבו עלה לדרגת אמיר, ראו : מאיר )לעיל, הערה 11 (, עמ' 61 . Zettersteen, Beitr 1919 , ק. 136 20 ~ ge . zur Geschichte der . Mamlukenzeit, Leiden ' [ו.א 21 צפדי )לעיל, הערה 5(, א, עמ' 619 , מס' 335 ; אחמד בן עלי אלמקריזי, אלמואע.ואלאעתבאר ביכר אלח'טט ואלאאתאר, ב, מהדורת בולאק 1853 )דפוס צילום( , עמ' 310 ; מנהל באפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 85 ; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 . יצוין שאאלמלכ נסע לכרך כבר עשור מוקדם יותר, בשנת 698 , למטרה דומה, להביא את א-נאצר מחמד - שהיה אז כבן חמש-עשרה - מעיר זו כדי להשליטו כסלטאן, במקום לאג'ין שנרצח . ראו: סלוכ )לעיל, הערה 16 (, א, קהיר . 872 , 869 'עמ , 1936 ,זדנדרה 76 יוסף דרורי כבר בשנת 712 להג'רה )1312 לסה"נ( נשא אאלמלכ בדרגה הבכירה ביותר במערך הדרגות הממלובי , זו של אמיר מאה )גם: מקום אלף(, כפי שתועד על ידי רושם רשומות זוטר שמנה את האמירים שיצאו לקרב לסוריה נגד המונגולים בשנה זו.22 הנוסע אבן בסוטה פגש בו בשנת 1326 לסה"נ בפוה שבזרוע המערבית של הדלתה, ותיארו כמי שמשתייך לח'אצכיה )המשמר המיוחד, גדוד עילית( של הסלטאן א-נאצר מחמד. 23 בימי סלטאנותו השלישית של א-נאצר מחמד נמנה אאלמלכ עם האמירים הוותיקים שהשתתפו בםועצה המייעצת )משאיח' אלמשור, אלמשורה24( שעזרה לסלטאן מעת לעת בהכרעותיו. 25 אאלמלכ ואמיר אחר יעצו לא-נאצר מחמד בימיו האחרונים כיצד להבטיח סדרי ירושה הולמים שימנעו זעזועים פוליטיים,26 ויש בידינו עדויות אחדות על מעמדו בחצרו של א-נאצר מחמד כיועץ שמתחשבים בדעתו . 27 סמלו ההכללי של אאלמלכ ממדרסה כקהיר המתוארכת לשנת 1300 לסה"נ אאלמלכ בנה בקהיר מסגד גדול )ג'אמע( בשכונת חסיניה )נחנך בג'מאדא אלאולא 732 להג'רה ]1332 לסה"נ[(, מחוץ לחומה הצפונית של העיר .28 כמו-כן הקים מדרסה, בית מגורים ומסגד לצדו ה81411ית , 5, 72 22 " Amitai, 'The Remaking of 81-Nasir Muhammad : the Military Elite of ; Mamlfi k א. Enpt by ) 1990(, קע. 150-151 , 162 23 מפגשו של אבן בטוטה עם אאלמלכ מדגים את ייחודו של אמיר ממלוכי זה. הוא הוקיר את התרבות המוסלמית, פקד בלוויית מחלקה של חייליו זאויה של בעל מופתים ידוע, הניח לאורח מצפון אפריקה ליהנות מתנאי אירוח עדיפים ונימק זאת בציטוט פסוק קוראני: 'אין בינותינו איש שאין לו מקום ידוע' )סורה לז ]פרשת המתייצבות במערכה[, קסד(. ראו: מחמד אבן עבד אללה אבן בטוטה, מהקב רחלת אבן בטוטה )=תחפת אלמאר פי גראאב אלאמצאר ועג'אאב אלאספאר(, א, מהדורת אלעואמרי בכ וג'אד אלמולא בכ, קהיר 1939 , עמ' Gibb, The T)avels 0, 16" ;20 .א.ג.א Battuta, 1 , Cambridge 1958, קע. 3נ-31 24 מנהל צאפי )לעיל, הערה 5( , ג, עמ' 85 . 25 צפדי )לעיל, הערה 5 (, א, עמ' 618, מס' 335 ; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 310 . 26 יוסף בן תגריברדי, אלנג'ום אלזאהרה פי מלוב מצר ואלקאהרה, ט ) 1943( , קהיר, עמ' 164 . 27 אל יוספי, נזהת אלנא,ר, מהדורת אחמד הטיט, ביירות 1986 , עמ' 351 ,339 , 320 . עוד על הבאתו של אאלמלכ בסוד


 


הסדרי השלטון לאחר מות א-נאצר מחמד ראו: צטרשטיין )לעיל, הערה 20(, עמ' 222 . 28 ח'טט )לעיל, הערה 21(, א, עמ' 425; ב, עמ' 310; צטרשטיין )שם(, עמ' 226; אבן דואדארי )לעיל, הערה 8(, ט, עמ' 389 ; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 85; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 . על מועד הדרשה הראשונה במסגד זה ושם הדרשן ראו: אסמאעיל בן עמר אבן כקיר, אלבדאיה ואלנהאיה פי אלתאריח', יד )1966 (, קהיר, עמ' 157 . עד לבניית הג'אמע )מסגד מרכזי( בחסיניה, מצפון לחומת העיר, גר אאלמלכ ליד ח'זאנת אלבנוד )ראו להלן, הערה 39(, מקום של ייצור יין ומקלט לגורמים פליליים וליברטיניים. משעקר למעונו )דאר( החדש, הוסיף לו גם אורווה )אצטבל(, אאלמלכ וכתובתו 77 עידרה ליד אתרו של חסין )משהד חסין( בתוך העיר, צייד את המסגד בספרייה והקדיש אותו להוראת האסכולה השאפעית.29 נוסף על כך הקים אאלמלכ כאמור מדרסה ירושלמית; הדבר היה בתחילת שנת 741 להג'רה )יוני 1340 לסה"נ( , כעדות הכתובת שנמצאה במקום, חודשים אחדים לפני מותו של הסלטאן א-נאצר מחמד, שבשירותו הועסק . בשנת 1345 -1344 לסה"נ בנה אאלמלכ במכה מתקן שירותים )מטהרה( ואגפים מעליו, וכן בנה ברכות ודאג להעברת מים לעולי הרגל במנא, הסמוכה למכה. נמסר כי אאלמלכ הצטרף למסע העלייה לרגל של 732 להג'רה )1332 לסה"נ( עם סלטאנו30 - ולא הייתה זו הפעם הראשונה שעלה לרגל עם הסלטאן - ודאג לרווחת עולי הרגל הבאים ממצרים למכה; 31 הוא הקים בעבורם את הברכה ומאגרי המים בנח'ל )הממוקמת בערך באמצע הדרך שבין סואץ לאילת32(, את הח'אן באזלם שבחג'אז33 ואת החשן בעג'רוד שממערב לעיר סואץ .34 אין כל סימנים לכך שאאלמלכ מילא תפקיד כלשהו בירושלים, ויש לראות ביזמת בניית המדרסה שלו ובמיקומה עדות לרגש הדתי שפיעם בו, ושבא לידי ביטוי גם בהזדמנויות אחרות. נוסף על כך המבנים הרבים שהקים הם ראיה עקיפה למעמדו הרם של אאלמלכ בימי א-נאצר מחמד, הגם שתפקירו המדויק אינו רשום במקורות )אך קשה להניח שנותר ג'וכנדאר במשך כשלושים שנה( . אאלמלכ התייחד בהצלחתו לשרוד את הטיהורים הפוליטיים שערך סלטאנו החשדן א-נאצר מחמד . אפשר שהצליח להינצל משום היותו זר שהגיע כשבוי ולא חונך במסגרות הסגוליות להכשרת ממלובים, שבהן גם טופחה אחוות בני המחזור, שהרתיעה את השליטים. 35 אולי עלה בידו לשרוד בשל גילו המבוגר או בגלל אמינותו ומסירותו לאדונו לאורך שנים, שבגינן גם זכה למקום במועצה המייעצת )המשורה(, כנזכר לעיל . התבלטותו בחיי המדינה החלה אחרי מותו של אדונו, א-נאצר מחמד. בנו, הסלטאן א-נאצר אחמד, מינה את אאמלאכ בקו אלקעדה 742 להג'רה )אפריל 1342 ( לנציבה של העיר הסורית חמאת.36 בכהונתו קצרת הימים בחמאת - פחות מארבעה חודשים - גרם לכליאתו של המנהיג הברווי סיאב בן מהנא, שאהל בקרבת העיר, ואשר 'חטא' בהלינו על הנציב החדש לפני הרשויות. 37 בית מרחץ )חמאם( ואכסניה )פנדק(, לבד מהג'אמע. על מעונות ללע( וחנויות שהוקמו בחסיניה על ידי אאלמלכ ראו : סלוכ )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 641 . 29 סלוכ )שם(, ב, עמ' 723 ; מנהל באפי )שם(, ג, עמ' 85; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 392 ; דרר )שם(, א, עמ' 240; מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297, ושם נרשם שהקים חמאם, והנתון מובא בהקשר של המסגד ליד אתר חסין. 30 סלוכ )שם(, ב, עמ' 351 . 31 מנהל צאפי )לעיל, הערה 5 ( , ג, עמ' 86-85 . 32 נ"צ 029. 925 . ראו: עבד אלרחמן אבן אבי בכר אלסיוטי, חסן אלמחאירה פי תאריח' מצר ואלקאהרה, ב, מהדורת מחמד אבו אלפיל אבראהים, קהיר 1967 , עמ' 310 . 33 שם, עמ' 311 . 34 תמרי )לעיל, הערה 11 (, עמ' 145 הערה 16 )ושם מצוטט עבד אלקאדר אלג'זרי, 'אלדרר אלפראאד'(; עמ' 166 , הערה . 72 35 אאלמלכ נמנה עם קומץ אמירים בכירים בחצרו של א-נאצר מחמד שנעדרו שיוך מובהק של ממלוכים סלטאניים קודמים. היעדר 'תווית' שיוכית מזהה פטר אותם מחשדות למרידה אפשרית ואפשר להסתייע בכישרונם ובנאמנותם בחוגו הקרוב של א-נאצר מחמד לזמן ממושך. ראו : עמיתי )לעיל, הערה 22(, עמ' 160 , 158 . 36 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 294; סלוכ )לעיל, הערה 16(, ב, עמ' 605; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 86 . 37 סלוכ )שם(, ב, עמ' 623 . קי~דרה 78 ייסף דרורי בשנה שלאחר מכן, במחרם 744 להג'רה )יוני 1343 לסה"נ( , קודם אאלמלכ תחת שלטון א-צאלה אסמאעיל , הרביעי בין בניו ויורשיו המידיים של א-נאצר מחמד, לבכיר שבתפקידיו: נציב הסלטאנות במצרים )נאיב א-מלטנה(, המשרה המשמעותית והמשפיעה ביותר בממסד הממלוכי בארץ זו. אאלמלכ הסכים לקבל עליו תפקיד זה רק אם יתמלאו תנאיו הקשוחים.38 הוא התבלט בכהונתו באכיפה תקיפה של כללי המוסר האסלאמי )איסור שתיית יין ,39 איסור הימורים ומשחקי מזל40 ואיסור קרבת יתר בין גברים לנשים בנסיבות חברתיות41( וכן בפעולתו לתיקון אי סדרים במנהל ההפקדים הקרקעיים )אקטאעאת( שנתגלעו בשלטון יורשיו החלשים של א-נאצר מחמד.42 מעמדו החזק של אאלמלכ בחצרו של הסלטאן א-צאלח אסמאעיל נבע ככל הנראה מחוסר הניסיון של הסלטאן הצעיר, שהיה כבן עשרים בלבד, ומן הוותק של אאלמלכ )שהיה אז ככל הנראה בן למעלה משמונים שנה( ומהעובדה שפעל בחצר אביו של הסלטאן וזכה חזית המדרסה להערכתו . בספרות מתועדים כמה מקרים שבהם פעל להקל בעונשם של עבריינים קשים. 43 להמלצה בהר הביה שבה קבועה כתובת של אאלמלכ 38 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 294; סלוכ )שם(, ב, עמ' 640 . מסופר כי אאלמלכ היה מוכן לקבל את תפקיד הנאיב בכפוף לכמה תנאים, והעיקריים שבהם: כי לא ייעשה דבר בממלכה אלא בידיעתו או בהסכמתו, כלומר סמכויות שלטוניות מלאות כמעט בלעדיות, וכן כי ייאכף איסור שתיית היין. ראו: ח'טט )לעיל, הערה 21(, א, עמ' 425 . 39 נאמר עליו כי פרק את ח'זאנת אלבנוד, בית סוהר, בדרך כלל לעבריינים בני המעמדות הגבוהים, שהפך במאה הארבע עשרה לבית כלא לשבויים נוצריים, שהוחזקו בו עד שחרורם . הותר להם לייצר יין, והמקום הפך למפעל שהפיקו בו מדי שנה למעלה מ-1 ,000 מכלים או חביות. ח'זאנת אלבנוד קיבל צביון של בית מרזח שבו מתכנסים בעלי התנהגות מתירנית ופסולה על פי דת האסלאם. אאלמלכ, שגר בסמוך )ראו לעיל, הערה 28( , התריע כבר בימי א-נאצר מחמד על המקום ועל אופיו הפרוץ, אך רק בימי נציבותו יכול היה להוציא לפועל את כוונתו. הוא הורה לממונה העירוני )ואלי( של קהיר להרוס את המקום ולהעביר את תושביו על טפם למקום אחר. המקום, שהיה 'גרוע מכול על פני האדמה' )שר בקעה מן בקאע אלארף(, טוהר ונבנה בו מסגד. ראו : צפדי )לעיל, הערה 5 (, א, עמ' 619, מס' 335 ; מקפא )שם( , ב, עמ' 295-294; ח'טט )שם(, א, עמ' 425; ב, עמ' 310 ; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 86; סלוכ )שם(, ב, עמ' 640 . מקריזי ראה בחיסול מתקן מושחת זה הישג השווה להריסת ערי הצלבנים עכו וטריפולי , שהיו אף הן מוקדי תרבות נוצרית פרוצה ומאיימת. לא רק ח'זאנת אלבנוד פורקה בהוראת אאלמלכ, כך עשה גם לבתי האסירים הנוצרים במצודת ההר; האסירים הוחזקו במקום בשל מיומנותם בבנייה, ובבתיהם )או: תאיהם( יוצר יין . ראו: סלוכ )שם(, ב, עמ' 642-641 , על רדיפות נוספות של יצרני יין ועידוד מלשינים לדווח על העבריינים ראו : שם, עמ' 667 ,647 , 646. 40 סלוכ )שם(, ב, עמ' 642 . המדובר בהימורים על המנצח בתחרויות תרנגולים וכבשים, בהיאבקויות ובקרבות אגרוף וכן בהרקדת דובים וקופים. העוסקים בהימורים שילמו מס, שנגבה בידי גובה מיוחד, תמורת ההיתר לפעילות 'בלתי מוסלמית' שכזו, אך אאלמלכ התעלם משיקולי הרווח והכדאיות לאוצר המדינה. 41 אאלמלכ, בסמכותו כנאיב א-מלטנה, אסר להעמיד אוהלים לחוף הנילוס, משום שאלה היו מקום מפגש מגרה וטעון לבני שני המינים . בימיו, מסכם ההיסטוריון, לא העזו הבריות לנהוג בפומבי באורח מתירני ומתריס . ראו : מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 295; סלוכ )שם( , ב, עמ' 642 . 42 מקפא )שם( , עמ' 295. על ביטול הנוהג של המרת אדמות והפקדים חקלאיים )מקאייה(, שפגע בשטחים הטובים פחות, ראו : סלוכ )שם(, ב, עמ' 643 . 43 אאלמלכ פעל יחד עם אמירים אחרים להשבת הפקיד הנוצרי הבכיר ג'מאל אלכפאת לתפקידו כאחראי פיננסי בכיר, בשנת 743 להג'רה, בטרם היה לנאיב. ראו: מקפא )שם( , א, עמ' 329 ; סלוכ )שם( , ב, עמ' 627-626 . את אבראהים אבן 79 - אאלמלכ וכתובתו חדרה מטעמו בימי סלטאן זה היה משקל ניכר. כן מצוינת מסירותו לעבודה והעובדה שנהג להישאר בלשכת הניאבה שעות רבות אחרי שהפקידים הרגילים כבר שבו לבתיהם, ולא נותרו שם עמו אלא הסדרנים ואנשי המשמר )נקבאא'( .44 עם מותו של א-צאלה אסמאעיל, ברביע אלאול 746 להג'רה )יולי 1345 לסה"נ(, ועליית אחיו, אלכאמל שעבאן , במקומו, הורד אאלמלכ מגדולתו וסולק מתפקידו . אאלמלכ, שלא רחש חיבה יתרה לסלטאן החדש - החמישי בין יורשי א-נאצר מחמד - ביקש לנסוע לדמשק ולכהן שם בתפקיד בכיר אחר: נאיב א-שאם )נציבה של סוריה או: דמשק( . לכאורה ניתן לו מבוקשו, אך בטרם הגיעה שיירתו לעזה השיגי הדואר ונמסר לו מינוי פחות בחשיבותו, לנציבה של צפת )נאיב צפד( . 45 הוא החל לתפקד בצפת ברביע אלאח'ר 746 להג'רה )אוגוסט 1345 לסה"נ( והחל ליישם שוב את תפיסתו המחמירה ואת שיטותיו .46 אך נמצאו לו יריבים דרהם של אלכאמל שעבאן )הוטבע ,)1346 -1345 בדמשק השליט שהדיח את אאלתלכ מהפקידו שטפלו עליו עלילה כאילו ניסה לקשור עם אמיר אחר כנגד השליט שהדיחי. 47 הוא נקרא למצרים בצו השליט ב- 1 במחרם 747 להג'רה )אפריל 1346 לסה"נ( , אולם נעצר כבר בעזה והואשם במזימה ובניסיון לקשור קשר. אמיר נשלח להפקיע את רכושו המרובה בצפת ובמכה )שכלל בגדים, מחסני מזון ובהמות רכיבה מסוגים שונים( . 48 אאלמלכ, שהיה עד אז איש ציבור מטיל אימה )מהאב(, מעורר כבוד )מחתשמ( ותקיף )צארמ(, 49 הומת באלכסנרריה בחניקה בג'מאדא אלאח'רה 747 להג'רה )ספטמבר 1346 לסה"נ( . גופתו הועברה לקבורה בקהיר .50 את יחסו החיובי למסורת המוסלמית הפגין אאלמלכ בבקיאותו, ביחסו לתלמידי חכמים, 51 בקפדנותו כנציב, ביחסו לפולחן )עבאדה(52 ובמבני הקודש שהקים . צאבר, האיש שהכה, בתפקידו, את תנכז למוות ובשל כך נכלא, המליץ אאלמלכ לשחרר, חודש אחרי שנאסר )רביע אלאול 742 להג'רה ואוגוסט 1341 לסה"ננ( . ראו: מקפא )שם( , א, עמ' 115 . אף בשחרורו של המנהיג הבדווי מהאזור הסמוך לחמאת, פיאה בן מהנא, שנכלא ביזמתו של אאלמלכ עצמו, היה אאלמלכ פעיל . ראו : סלוכ )שם( , ב, עמ' 628 . 44 ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 310 ; מנהל צאפי )לעיל , הערה 5(, ג, עמ' 87 . 45 סלוכ )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 681 ; מנהל צאפי )שם( . 46 מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 296 . 47 סלוכ )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 697 -696 . 48 שם, עמ' 701 . 49 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297; 'מהאבה ,מורא[ וחרמה ,כבודן כלפיו בלבבות האנשים' , צפדי )לעיל, הערה 5 ( , א, עמ' 619; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5 ( , ג, עמ' 87 ; ח'טט )לעיל, הערה 21( , ב, עמ' 310 ; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 241 . ועוד שם 'בעל מענה חד , ~ ג'יפה חאדה[' . 50 מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 297 . 51 נמסר כי חוברה בעבורו רשימה של מורים ומוסרי חדיר הראויים לציטוט )משיח'ה(, ושקראו ממנה לפניו במצודת קהיר כשכיהן בתפקיד הנאיב. ראו : מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 311 ; מנהל צאפי 1 Medie~al Cairo, Princeton, א.ת 1992, ע. ; 86 'עמ ,ג , ) 5 הערה ,לעיל( " , Berkey, The ~ ו. ע: nsmission o(Knowledge 148 . לפי דרי )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 , אוסף החדירים הוקרא בלשכת הנציבות )שבאם א-ניאבה( עוד בטים נתמנה אאלמלכ לנציב )בשנת 1342 לסה"נ( . בתזכרת אלנביה )לעיל, הערה 17 (, ג, עמ' 83 , נאמר כי 'שמע חדיר ומסרו' . 52 'אורה של מסירותו לפולחן נרשם ,או: ניכר[ על מצחו' , צפדי )לעיל, הערה 5 ( , א, עמ' 620 , מס' 335 . דייה 80 יין היייי את האמירה המיוחסת לו ש'כל אמיר שאינו תוקע את רומחו ומתיך זהב עד שיגיע לגובה חודו - לא ייחשב אמיר',53 קשה ליישב עם צניעותו ועם החומרה שבה נהג. ואולי צריך להשלים אמירה זו באופן הבא: את הזהב שיתיך מרכושו שלו יתכבד ויתרום לצורכי ציבור או כצדקה לנזקקים . סיכום הכרוניקות וקובצי הביוגרפיות החדשים שנתפרסמו בעשורים האחרונים מזמנים היכרות עמוקה יותר עם קורות חייו של האמיר הממלוכי אאלמלכ . יוזם הקמת ח'אן אם-לאקס ) ? ( היה קצין ממלובי אמין ומסור, בעל זיקה מובהקת - וייחודית בהשוואה לעמיתיו- לתכניה ולהוראותיה של דת האסלאם . הוא הגיע לימים לעמדה בכירה במנגנון השלטון, וממנה אכף בעקביות את עקרונותיו, אך סולק ממשרתו והומת, כרבים לפניו, באופן מהיר ומפוקפק משהו.

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_117.4.pdf

הר הבית/אל חרם א-שריף – רקע ארכיאולוגי והקשרים פוליטיים

הקדמה

בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הצהיר משה דיין, שר הביטחון דאז, כי הר הבית יישאר באחריות הווקף המוסלמי. הצהרה זו, והמשך ניהולו של מתחם הר הבית/חרם אל-שריף בידי הווקף המוסלמי, נתפסו כהסכמת ישראל לשמור על מעמדו ההיסטורי המיוחד של חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי. בפועל, עוד לפני הצהרת שר הביטחון קבעה ישראל עובדות בשטח אשר שינו את מעמדו העצמאי של המתחם, ויותר מכך את הנגישות אליו.

מאז ועד ימינו מתקיים תהליך בלתי פוסק של פיתוח האזור שסביב הר הבית/חרם אל-שריף וניסיונות לשנות את ההסכמות משנת 1967. מבין כל אלה חפירת המנהרות, הכשרת מסגד אל-מרוואני (המכונה גם 'אורוות שלמה') וסוגיית גשר המוגרבים הן המוכרות ביותר לציבור, אך לצידן מתקיימות גם פעולות נקודתיות קטנות, היוצרות מציאות חדשה בהר הבית וסביבותיו.

הר הבית/חרם אל-שריף אינו מנותק מן הסביבה שבה הוא שוכן. לפעילות המתרחשת בעיר העתיקה ובכפר סילואן נודעת השפעה רבה על המתיחות באזור ועל מעמד הר הבית/חרם אל-שריף. בעבר דן 'עמק שווה' בפעילות סביב הר הבית בפרסומים "מסילואן להר הבית" (2013)[1] ו"ירושלים התחתית" (2011).[2]

במסמך זה נעמוד על השימוש בחפירות ארכיאולוגיות, או בחפירות שהוצגו כחפירות ארכיאולוגיות, במאבק הפוליטי על הר הבית ובשינוי אופיו ומעמדו של המתחם וסביבותיו. מכיוון שכל פעילות פיזית בעיר העתיקה וסביבותיה כוללת פעילות ארכיאולוגית (חפירה, שימור, פיקוח וכדומה), אין זה אלא טבעי שתחום מדעי זה ניצב בחזית המאבק הפוליטי.

חלק א' – תולדות האתר: כיצד הפך הר הבית לחרם אל-שריף

מתחם הר הבית כיום הוא מקבץ של מבני פאר ממיטב האדריכלות המוסלמית והמקומית באלף השנים האחרונות. קדושת המקום במסורת האסלאם הביאה להקמתם של כמעט מאה מבנים במתחם, החל במאה השמינית וכלה במאה העשרים. מלבד חשיבותו הדתית של חרם אל-שריף הוא מהווה אתר מורשת בקנה מידה עולמי. במאבק הפוליטי והדתי על המתחם עובדה זו כמעט אינה נזכרת ואינה זוכה להתייחסות ראויה.

אִפיוני המתחם והמסורות הדתיות הקשורות בו

הר הבית, אל חרם אל-שריף בערבית, הוא מתחם בן כ-140 דונם בפינה הדרומית-מזרחית של העיר העתיקה. כיום הוא משמש מרחב תפילה ולימודי דת מוסלמיים וכולל כמה ממבני הדת העתיקים ביותר בארץ העומדים עדיין על תילם. המסורת היהודית מזהה במקום את הר המוריה, שאליו עלה אברהם אבינו בעת עקידת יצחק. המתחם מזוהה עם מקום בית המקדש, שחרב סופית בשנת 70 לספירה. המסורת המוסלמית מזהה אותו עם "המסגד הקיצון" הנזכר בקוראן בתחילת סורה 17: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנּוּ בִּרְכָתֵנוּ על סביבותיו, למען נַרְאֶה לו את אותותינו. הוא השומע ומבחין". זהו תיאור מסעו האגדי של הנביא מוחמד על גב סוסו אל-בּוּרַק ממכה אל "המסגד הקיצון", שממנו עלה הנביא השמימה. כיפת הסלע מזוהה עם מקום בית המקדש הראשון, 'מקדש שלמה' כפי שהוא מכונה באסלאם (Templum Solomonis בפי הצלבנים).

המתחם הקדוש כיום

החוקרים חלוקים בדעותיהם בכל הקשור למועד שבו הונחו יסודותיו של המתחם. רובם סבורים שלפחות חלקו הדרומי והמערבי הוא קדום ביותר (המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה). חלקים אחרים נבנו מאוחר יותר, עד לתקופה המוסלמית ועד בכלל. תשעה שערים מוליכים אליו; אחד מהם, שער הרחמים, חסום. בקירות התמך של המתחם  יש שני שערים קטנים, או פשפשים, שאינם בשימוש כיום. בקיר התמך הדרומי  נמצאים שני שערים אטומים: בקטע המערבי של הקיר שער כפול וממזרח לו – שער תלת-קשתי. שערים אטומים אלו פונים אל חפירות הכותל הדרומי.

המבנים המוכרים ביותר במתחם הר הבית הם מסגד אל-אקצא, הנמצא בקצהו הדרומי-מערבי, ומבנה כיפת הסלע, הנמצא במרכז המתחם. לצד שניים אלו כולל המתחם מבנים ללימודי דת (מדרסות), מבני הנצחה וזיכרון (כיפת הסלע הוא אחד מהם), צריחים, מבנה היטהרות (הכּוֹס/אל-כאס) ועוד. חלק מהמבנים הם מן התקופה המוסלמית הקדומה, המאה השמינית לספירה, וחלקם נבנו בתקופה הממלוכית (מאות 15-14) ובתקופה העות'מאנית (מאות 20-16). בחלק מהמבנים נעשה שימוש משני בעמודים או בכותרות עמודים, שעל פי סגנונם יש לשייך אותם לתקופה הצלבנית או לתקופה הרומית-ביזנטית.

כיפת הסלע הוא מבנה זיכרון והנצחה, המשמש כיום כמסגד. זהו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שהשתמר ללא שינויים מהותיים, והוא נחשב למופת אדריכלי ואמנותי ולאבן יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות המוסלמית. את פנימו מקיפה כתובת המתארכת את בנייתו לשנת 691 לספירה, תקופתו של הח'ליף עבד אל-מלכ בן מרואן (705-685) לבית אומיה. את בניית מסגד אל-אקצא בדרום מתחם הר הבית מייחסים ההיסטוריונים לראשית המאה השמינית, זמנו של עבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, או בנו, אל-וליד הראשון (715-705). המבנה הוקם מחדש מספר פעמים וחודש בפעם האחרונה בשנת 1035, בתקופה הפאטימית, לאחר רעידת האדמה של שנת 1033.

מתוך שלל הכיפות הבנויות בהר הבית יש לציין את "כיפת העלייה", הנמצאת צפונית-מערבית לכיפת הסלע ומסמנת את מקום עליית הנביא מוחמד לשמים. המבנה מתוארך למאה ה-12, אך יש המקדימים אותו למאה השמינית. מבנה הנצחה נוסף הוא "כיפת הנביא", המצויה גם היא מצפון לכיפת הסלע ונבנתה במאה ה-16 על ידי מוחמד ביי. בדומה לתארוך "כיפת העלייה", יש המתארכים את ראשית הקמתה למאה השמינית. כיפה נוספת היא "כיפת השלשלת", הנמצאת ממזרח לכיפת הסלע ונבנתה אף היא ככל הנראה במאה השמינית על ידי עבד אל-מלכ, הח'ליף האומאי.[3]

מבני דת נוספים מעצבים את המתחם החל מהתקופה האיובית (מאות 13-12), כמו המינרט שבשער ע'ואנמה וצריחים פזורים מן התקופה הממלוכית (המאה ה-14). מבנים ייחודים נוספים מהתקופה הממלוכית הם "דוכן הקיץ" (מנבר א-ציף), ומבנה ההיטהרות (אל-כאס). אחד המבנים המרשימים והייחודיים במתחם היא מדרסת אשרפייה, שנבנתה במאה ה-15, מופת האדריכלות הממלוכית.[4]

   

תולדות הר הבית/אל חרם-א-שריף

הר הבית מעולם לא נחפר חפירה ארכיאולוגית מסודרת, ולכן רוב המידע שבידינו על תולדותיו מקורו בכתבים היסטוריים ובניתוח סגנוני של המבנים.[5] שלוש הדתות המונותאיסטיות מזהות אותו עם מקומו של מקדש שלמה מן המאה ה-10 לפנה"ס, ויש חוקרים המזהים את המתחם עם חלק מאזור הפולחן של ירושלים בתקופה הכנענית, במאות 10-18 לפנה"ס.

העדות הברורה ביותר לזיהוי המתחם עם בית המקדש השני הוא קיר הכותל המערבי, המתוארך לסוף המאה הראשונה לפנה"ס או לראשית המאה הראשונה לספירה. זהו אחד מקירות התמך שנבנו על מנת ליצור את רחבת בית המקדש שמעליו.[6] חפירות ארכיאולוגיות שנערכו מדרום וממערב להר הבית חשפו שרידי כותרות, עיטורים וכתובות המעידים על חשיבות המקום בתקופה הרומית הקדומה, ימי בית שני. הממצא הארכיאולוגי בחפירות אלה, לרבות האבן ועליה הכתובת "בית התקיעה להכ[ריז]", מחזק את המסורת הרואה בהר הבית את מקום הבית השני.[7] נראה שחלק מהמתחם אמנם נבנה באותה עת, אבל החוקרים חלוקים בדעותיהם בעניין מועד בנייתם של השערים. יש המתארכים את הכותל הדרומי ושערי חולדה לימי בית שני, ואחרים מתארכים את בניית חלק מהשערים בכותל הדרומי למאה השמינית לספירה, התקופה האומאית.[8]

ועוד חלוקים החוקרים בשאלה מה נבנה על הר הבית לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. ההנחה היא שבמאה השניה לספירה הוקם בהר מקדש רומי פאגאני בהוראת הקיסר אדריאנוס. מקדש זה נהרס כנראה בראשית התקופה הביזנטית (מאה רביעית לספירה), ומאז עמד המתחם בשממונו עד ראשית התקופה המוסלמית הקדומה במאה השביעית.[9]

החל מסוף המאה השביעית, עם התבססות השלטון האומאי בארץ, החל פיתוח הר הבית כמתחם תפילה מוסלמי. לצד הקמת מבני הזיכרון ומסגד אל-אקצא עודד השלטון האומאי עלייה לרגל לירושלים – כנראה כדי למנוע או לדלל את עליית הרגל למכה – וחיזק את חשיבות אל חרם אל-שריף באסלאם.[10] בתום התקופה האומאית, באמצע המאה השמינית, ירדה חשיבותה הפוליטית של ירושלים באסלאם. העלייה לרגל להר הבית לא פסקה עד לתקופה הצלבנית (סוף המאה ה-11).

בניגוד לנוצרים הביזנטיים, שהפכו את הר הבית למצבור של אשפה, המשיכו הצלבנים לקדש את המתחם ולשמר אותו. בתקופה הצלבנית הוסב מסגד אל-אקצא לכנסייה, והוא הדין בכיפת הסלע. הצלבנים הם שקראו למתחם הדרומי-מזרחי שלו "אורוות שלמה". לאחר תבוסתם בשנת 1187 חזרו המוסלמים להר הבית, ולמן התקופה האיובית החלו להדגיש את קדושתו כתגובה שכנגד לאחיזתם של הנוצרית בהר בפרט ובירושלים בכלל. בתקופה הממלוכית (מאות 16-13) לא היתה ירושלים מרכז כלכלי או מִנהלי, אך מעמדה הדתי התחזק. רוב המבנים על הר הבית כיום הם מתקופה זו, וגם הבנייה מסביב לו מיוחסת לשליטים הממלוכים. בתקופה העות'מאנית (מאות 20-16) נמשכה תנופת הבנייה של מונומנטים דתיים בהר הבית ובסביבותיו ובירושלים הִקצו הֶקדֵשים רבים, את הכנסותיהם לחרם אל-שריף.[11]

   

חלק ב – הארכיאולוגיה בשירות המאבק הפוליטי בחרם אל-שריף/הר הבית

מ-1967 עד היום

תולדות הגישה להר: למי הותר לעלות להר הבית וממי נאסר להגיע אליו

מן המאה הראשונה לספירה ועד שלהי המאה ה 19 היה הר הבית סגור בפני אוכלוסיות שונות. בתקופה הרומית והביזנטית לא הורשו היהודים לעלות בו. מן המאה השביעית, למעט בתקופה הצלבנית (המאה ה- 12), היה הר הבית סגור בפני לא מוסלמים. מדיניות זאת השתנתה רק בשנת 1885, כאשר הותר לאורחים נוצריים רמי מעלה לעלות להר. שינוי בגישה להר הבית התחולל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר הותר ללא מוסלמים לעלות בהר תמורת תשלום. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) הוחלט להמשיך במדיניות המנדט הבריטי ולאפשר את האוטונומיה של הווקף המוסלמי בהר. כיום העלייה ללא מוסלמים מתאפשרת משער המוגרבים בלבד. היהדות האורתודוקסית והרבנות מתנגדת לעלייה להר הבית מפאת החשש שיהודים ידרכו במקום שבו עמד לפנים קודש הקודשים (שאיש לא הורשה להיכנס אליו בימים שבית המקדש עמד על מכונו, למעט הכוהן הגדול ביום הכיפורים), שכיום מיקומו בהר הבית אינו ידוע. מאז האינתיפאדה השנייה (2005-2001) החליט  הווקף המוסלמי למנוע את כניסתם של מבקרים לא מוסלמים למסגדים (אל-אקצא וכיפת הסלע).

שינויים במתחם: משנת 1967 ועד פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996

לאחר מלחמת ששת הימים החלה מדינת ישראל לשנות לחלוטין את השטח שממערב לכותל המערבי ומדרום למתחם הר הבית. השלב הראשון היה הרס שכונת המוגרבים, בערב ה-8 ביוני 1967, יומיים לאחר תום המלחמה. השכונה, שראשיתה במאה ה-13, נחרבה כליל, למעט בתים ספורים בקצה המערבי, והשטח הוכשר לרחבת התפילה של הכותל המערבי.[12] ארגון אונסק"ו מתח ביקורת קשה על הרס השכונה, שכללה כמה ממבני הדת המוסלמים העתיקים והחשובים ביותר בירושלים (מסגד אל-בּוּרַק, מדרסת אל-אפדליה ועוד) והיה לה חלק חשוב בתולדות העיר העתיקה ובקשר של תושבי המגרב לירושלים.

ההסכמה שמתחם הר הבית/חרם אל-שריף יישאר באחריות הווקף המוסלמי כללה כמה שינויים משמעותיים. מדרסת אל-תַנכִּזִיָה (אל-מַחכָּמָה), הנמצאת בצמוד לשער השלשלת וצופה על הר הבית, עברה לשליטת ישראל והמפתחות לשער המוגרבים נמסרו לרשויות הישראליות.[13] הדרישה הישראלית לקבל אחריות על שער המוגרבים נתקלה בהתחלה בהתנגדות של הווקף המוסלמי, שטען שהאחריות על השערים היא חלק בלתי נפרד מן האחריות על המתחם. אך לאחר מו"מ ולחץ מצד הרשויות הישראליות הועברה האחריות על שער המוגרבים למשטרת ישראל. החלטות אלה, לצד ההכרזה על המתחם המקודש כ"שטח ציבורי פתוח", שהכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום, הן הבסיס לשינויים הפיזיים והמִנהליים במעמד המתחם וסביבתו.[14]

בשנת 1968 החלה חפירה ארכיאולוגית מדרום להר הבית/חרם אל שריף, שנוהלה בידי האוניברסיטה העברית והיתה הראשונה בסדרת חפירות שנערכו כחלק מהכשרת הרובע היהודי ושכונת המוגרבים לאזורים ישראליים. בחפירה נחשפו שרידים מתקופות שונות בתולדות ירושלים, כולל קברים מן התקופה העבאסית, מבנים מן התקופה האומאית ושרידים מן התקופה הביזנטית והרומית. נוסף על כך נחשפו שרידים ומתקנים המתוארכים לימי בית שני, התקופה הרומית הקדומה.[15] שטח החפירות נשמר כפארק ארכיאולוגי עד ימינו.

בשנת 1969 החלה חפירת המנהרות הנקראות כיום "מנהרות הכותל", המשתרעות מרחבת הכותל המערבי כלפי צפון, בצמוד לקיר התוחם את הר הבית/חרם אל שריף. חפירות אלו נערכו על ידי משרד הדתות ללא פיקוח ארכיאולוגי, ולא כמחקר ארכיאולוגי מסודר.[16] הן יצרו פני שטח (או פני תת-שטח) חדשים סביב הר הבית/חרם אל-שריף ונתפסו כאיום על הזכויות המוסלמיות בהר הבית.

אחד משיאי המתח שהיה כרוך בחפירות אלה, ואישוש מסוים לחששות המוסלמים שהן נערכות מתחת למתחם הקדוש עצמו, אירע בשנת 1981, כאשר כרו אנשי הכותל המערבי מנהרה באזור המכונה "שער ווֹרן", לעבר הר הבית עצמו. החפירה הביאה לעימותים בין אנשי הווקף המוסלמי לאנשי הכותל המערבי. הרשויות הישראליות הורו על סגירת הפתח וחתימתו במלט. הביקורת על השינויים שחוללה ישראל בסביבות הר הבית היתה אחת הסיבות להחלטת אונסק"ו להכריז על ירושלים כאתר מורשת עולמית בסכנה בשנת 1982.[17]

שינוי משמעותי נוסף נעשה במעמד הר הבית עם חתימת הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994, שבו נאמר כי בהסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים יובאו בחשבון האינטרסים והאחריות ההיסטורית של ירדן במקומות הקדושים. בפועל המשיכה ירדן לממן את משכורות עובדי הווקף והיא כיום הגוף המרכזי שישראל נושאת ונותנת איתו בכל הקשור להר הבית/חרם אל-שריף.

ההרס והחפירות הישראליות סביב למתחם הר הבית/חרם אל-שריף אחרי 1967 שינו לחלוטין את נוף העיר העתיקה. מאזור הבנוי בצפיפות בשכונות פלסטיניות, המגיעות עד חומות הר הבית/חרם אל-שריף, הוא הפך לשטח בלתי מיושב, שחלקו משמש לתפילה – רחבת הכותל המערבי, חלקו משמש כפארק ארכיאולוגי ומוכר כ"חפירות הכותל הדרומי" ("מרכז דוידסון"), וחלקים נרחבים שלו נחפרו מתחת לפני הקרקע ויצרו אטרקציות היסטוריות, המחזקות את הקשר של עם ישראל לבית המקדש. הפעילות הישראלית יצרה נוכחות מאסיבית של ישראלים במקומות אלו, והמתח בהר הבית ובסביבותיו התעצם. שערי חרם אל-שריף היו הגבול האחרון שעליו נאבק הווקף כדי לשמור על מעמדו בהר, מאבק הנמשך עד ימינו אנו. המתח והחשש מטבעת החנק הישראלית הגיעו לשיאם עם פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996.

אירועי 1996: הכשרת מסגד אל-מרוואני/"אורוות שלמה" והרס עתיקות הר הבית

בשנת 1996, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל לעבר הוויה דולורוזה, פרצו מהומות שגרמו למותם של עשרות ישראלים ופלסטינים. העימותים הובילו לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הווקף המוסלמי לרשות העתיקות. מאז קיים קושי ביישום הפיקוח הארכיאולוגי על הר הבית/חרם אל-שריף.[18] באותו זמן החלו עבודות הווקף המוסלמי במסגד אל-מרוואני, להקמת מתחם תפילה במפלס שמתחת לרחבה,[19] בחלקו הדרומי-מזרחי של המתחם, ממזרח למסגד אל-אקצא. העבודות להכשרת מסגד אל-מרוואני נעשו בכלים מכאניים כבדים וגרמו להרס רב של עתיקות. טונות האדמה שנחפרו נשפכו לנחל קדרון, מזבלת אבו-דיס ומקומות אחרים, ללא שילוב של ארכיאולוגים בחפירה וככל הנראה גם ללא פיקוח על העבודות.[20] דו"ח מבקר המדינה משנת 2011 מעיד על ליקויים בעבודות הפיקוח ובקבלת רשיונות לביצוע עבודות פיתוח בהר הבית בשנים 2007-2001: "ליקויים משמעותיים נמצאו בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2007-2001). עבודות אלה נעשו ללא תיאום עם הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית וללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש".[21]
נראה שבקרב אנשי המקצוע הישראלים והפלסטינים אין חולק על הרס העתיקות בעת בניית מסגד אל-מרוואני, אך כל צד מפרש את האירועים בדרך אחרת. ישראל בוחנת את הרס העתיקות מנקודת מבט של החוק הישראלי והר הבית כחלק משטח הנמצא בריבונות ישראלית. הפלסטינים טוענים שלא זו בלבד שהיו הסכמות בין ישראל לווקף לגבי הכשרת מסגד אל-מרוואני, אלא שיש להתייחס להר הבית/חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי הכפוף לחוק הירדני.[22] על פי החוק הירדני אין לרשות העתיקות הירדנית זכות לפקח על עבודות הווקף המוסלמי בחרם א-שריף, והוא הדין ברשות העתיקות הישראלית.[23]

מסגד אל-מרוואני ("אורוות שלמה") נמצא בחלל הגובל בשערי חולדה וחפירות הכותל הדרומי, שנערכו על ידי ישראל בשנים 1982-1968. בעקבות פתיחת מנהרות הכותל התחזק החשש בקרב הווקף המוסלמי שישראל מבקשת להפוך את "אורוות שלמה" למתחם תפילה יהודי על ידי פתיחת שערי חולדה.[24]  מנקודת ראותם מוחים היהודים על הכשרת מסגד אל-מרוואני לא בשל הרס העתיקות, אלא משום שקבוצות יהודים ראו בחלל הזדמנות ליצור בית כנסת במתחם הקדוש.[25]

יש קושי להעריך את מידת הרס העתיקות בהר הבית, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מכיוון שלא היה פיקוח ארכיאולוגי על העבודות, לא נמצא בשטח בזמן התנהלותן שום ארכיאולוג היכול לספק חוות דעת מקצועית. שנית, הביקורת הרבה על ההרס באתר ודאי מושפעת ממשאלת הלב של רבים השואפים לריבונות ישראלית מלאה בהר הבית. בה בעת פועל הווקף במודע לחזק את האחיזה המוסלמית בהר, ההגנה על עתיקות אינה עומדת בראש מעייניו ושיקוליו הם פוליטיים מעיקרם. אף על פי כן נכתבו במשך השנים דו"חות ומאמרים על היקף ההרס וחשיבות הממצא שנהרס. נראה שרוב השרידים שנפגעו הם מן התקופות המוסלמיות, החל מן התקופה האומאית (המאה השביעית) ועד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-19). בדעה זו מחזיקים גם אנשי רשות העתיקות.[26] ההנחה היא שבמהלך עבודות הווקף נפגעו גם שרידים שיש לתארכם לתקופת בית שני, אך נראה ששרידים אלה היו מועטים ולא ברור מה טיבם.[27]

בשנת 2000 הוקם "הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית".[28] הוא הצליח לגייס רשימה מרשימה של חברי כנסת, אנשי ציבור, אנשי רוח ואקדמיה, וגם דמויות המזוהות עם השמאל הישראלי, או אנשים שאינם מעורבים בפעילות פוליטית,[29] שיצאו נגד הרס העתיקות בהר הבית. חלק גדול מן הביקורת שהשמיע הוועד מכוּוָן להרס שרידים מתקופת בית המקדש. אמנם עם ההקצנה הדתית והלאומית בירושלים התנערו רבים מחברי הוועד המקוריים מחברותם או מפעילותם בוועד,[30] אך ברשימת התומכים יש כדי להעיד על העניין הציבורי בחברה הישראלית בכל הקשור לארכיאולוגיה בהר הבית.[31]

הכשרת מסגד אל-מרוואני הביאה להגברת הלחץ והביקורת על הרשויות הישראליות בדרישה לפיקוח הדוק יותר על הנעשה בהר הבית. אף על פי שקבוצות יהודיות הפועלות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית התארגנו גם לפני כן, מאז משמשים הטיעונים על הרס העתיקות כנימוק העיקרי לדרישה להגן על הר הבית ומורשתו הנהרסת לכאורה על ידי הווקף המוסלמי.[32]

נוסף על כך יש לציין כי משנת 2005 ועד היום מתנהל למרגלות שכונת א-טור, מחוץ לתחומי העיר העתיקה, בשטח המכונה 'עמק צורים', פרויקט "סינון העפר מהר הבית" בתור פעילות חווייתית לתלמידים ולמבקרים. הוא נערך בתמיכת עמותת אלע"ד (עמותה של מתנחלים, המנהלת גם את מרכז המבקרים בהר הזיתים ואת האתר הארכיאולוגי 'עיר דוד'). פרויקט הסינון אינו חפירה ארכיאולוגית, ואין לו כל ערך מדעי. הוא נועד למעשה לחשוף שרידים מבית המקדש או שרידים יהודיים אחרים, ויחסית נברר בו מעט מאוד עפר; מכל הבחינות הוא אינו יכול לספק מידע אמין על עוצמת ההרס בהר הבית. זוהי דוגמה לפרויקט המשלב דאגה לעתיקות עם שיקולים דתיים, לאומיים ופוליטיים.[33]

שינויים בסטטוס קוו בשנה האחרונה

בקיץ של שנת 2014 היינו עדים לשינויים חסרי תקדים בפעילותן של הרשויות הישראליות סביב הר הבית/חרם של-שריף.[34] בחודש אוגוסט 2014 החלה ישראל לבנות את גשר המוגרבים החדש. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות לחץ ירדני, הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לפרק את הגשר והודיע שהבנייה נעשתה לא על דעת משרדו.[35] בניית גשר המוגרבים היא סוגיה פוליטית שראשיתה בקריסת הגשר בשנת 2004, ומאז מנסה ישראל להגיע להסכמה עם ממשלת ירדן ועם הווקף המוסלמי לגבי בניית הגשר החדש.[36] סוגיית גשר המוגרבים קשורה לשאלת השליטה במעברים והכניסות להר הבית: כיום, כאמור, גשר המוגרבים הוא היחיד שממנו מתאפשרת כניסה ללא מוסלמים והשליטה בו נתונה בידי משטרת ישראל.

בשנת 2014 הוצב בשטח המכונה 'הכותל הקטן' שלט המבקש לשמור על קדושת המקום. עיריית ירושלים הציבה את השלט אף על פי ש'הכותל הקטן' מעולם לא הוכר כאתר קדוש. 'הכותל הקטן' הוא קטע קטן מקיר התמך המערבי של הר הבית/חרם אל-שריף הנמצא בצמוד לשער הברזל (באב אל-חדיד), המאפשר כניסת מוסלמים להר הבית. הוא מזוהה בתור המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש שיהודים רשאים להתפלל בו. אורכו של קטע הקיר הוא כ-10 מטרים, ובשנים האחרונות הוא משמש לתפילת יהודים, בעיקר בימי שישי. פתיחתו לתפילת יהודים יוצרת חיכוך בין האוכלוסייה הפלסטינית שגרה בסמיכות מקום לבין היהודים הבאים להתפלל בו.[37] נוכחות המתפללים היהודים ליד שער הברזל מאפשרת להם להשפיע על האווירה בכניסה למתחם משער זה.

המאבק על השליטה בשערים להר הבית מתנהל לאחרונה ביתר שאת עם החלטת משטרת ישראל לסגור כמה מן השערים בשעות הבוקר, בעיקר בזמן ביקורי יהודים ולא מוסלמים על ההר (משמעות ההחלטה היא צמצום נגישותם של המוסלמים למתחם). מאבק זה הוא אחד התחומים המרכזיים שהרשויות הישראליות מתמקדות בו על מנת ליצור שינוי בסטטוס קוו במתחם. שליטה בשערים מאפשרת שליטה בנכנסים וביוצאים, שאפשר להצדיק אותה בצרכים ביטחוניים, או להציגה כפעילות שאינה פוגעת במעמד הווקף המוסלמי במתחם, אף על פי שמשמעותה הברורה היא שליטה במתחם. לצד סגירת חלק משערי הר הבית/חרם של-שריף לכניסת מוסלמים יש להוסיף את ההחלטה לבנות את גשר המוגרבים ללא תיאום עם ממשלת ירדן והווקף המוסלמי. נדמה שגם אם פעולות אלה לא נעשו בידיעת משרד ראש הממשלה, הן בוצעו כחלק מן השאיפה לחזק את השליטה הישראלית בכניסה למתחם ומן התפיסה שבכל הקשור לשערים בשלו התנאים לקביעת עובדות בשטח באופן חד צדדי.

סיכום ומסקנות

מתחם הר הבית/חרם אל-שריף ידע חליפות ותמורות רבות במרוצת הדורות, אך החל מהמאה השמינית, ובעיקר לאחר תבוסת הצלבנים במאה ה-12, התפתח המתחם כמקום קדוש למוסלמים. השינויים המשמעותיים ביותר בו נעשו מיד לאחר 1967: מצד אחד המשיכה ישראל לכבד את מעמד הווקף המוסלמי בהר הבית, אבל מצד שני יצרה תנאים לשינוי מעמד זה. הידוע שבהם הוא השליטה בשער המוגרבים ומיקום מטה המשטרה במבנה ה'מחכמה', החולש על המתחם המקודש.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצרה ישראל מרחב חדש סביב הר הבית: שכונת המוגרבים נהרסה, חפירות ארכיאולוגיות נערכו לכל אורך הדופן הדרומית של המתחם, ומאוחר יותר החלו חפירות תת קרקעיות מרחבת הכותל המערבי, מתחת לרובע המוסלמי ובצמוד לדופן המערבית של הר הבית/חרם אל-שריף. בחפירת המנהרות אירע לפחות מקרה אחד של חדירה מתחת למתחם הר הבית עצמו.

השינוי המשמעותי הבא חל לאחר פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996 והעבודות במסגד אל-מרוואני, בשטח המכונה 'אורות שלמה' מתחת למסגד אל-אקצא. שטח המסגד, שנתפס בקרב קבוצות ישראליות מסוימות כבעל פוטנציאל להכשירו כמתחם תפילה יהודי, הניע אותן קבוצות להגביר את מאבקן להרחבת הנוכחות היהודית בהר הבית. לצד הביקורת על הרס עתיקות הר הבית התחזקה הדה-לגיטימציה הציבורית וההתרסה נגד ניהול הווקף את המקום. תהליך זה הגיע לשיאו בקיץ 2014, עם הניסיון להקים את גשר המוגרבים ושינוי שעות הפתיחה של שערי הר הבית/חרם אל-שריף.

כאשר בוחנים את המעורבות הישראלית במזרח ירושלים בכלל ובאזור סובב הר הבית, קרי העיר העתיקה והכפר סילואן, בפרט, אין ספק שהאינטרס הישראלי הוא שימור וחיזוק השליטה הישראלית. הרשויות הישראליות ועמותות המתנחלים משקיעים את מירב מאמציהם בהפיכת הכפר סילואן לאתר התיירות והתנחלות הישראלית 'עיר דוד'. העיר העתיקה עוברת פיתוח חסר תקדים, המדגיש את הקשר היהודי לעיר ואת הזכות ההיסטורית של עם ישראל בירושלים. פעולות אלה, לצד הזנחה בת עשרות שנים של האוכלוסייה הפלסטינית והתבצרות ההכרה של הציבור הישראלי שירושלים העתיקה תישאר ישראלית לנצח, מהוות את הבסיס לדרישה בדבר שינוי הסטטוס קוו בהר הבית. אם ישראל משנה את הנוף ואת הנוכחות הישראלית מסביב להר הבית, מתבקש מאליו לדרוש שינוי גם במתחם עצמו. גם אם ישראל הרשמית מתנערת מהקבוצות היהודיות העולות להר הבית ודורשות שינוי בסטטוס קוו, פעולותיה סביב המתחם ואף בהר הבית עצמו מעידות שהמצב בהר הבית לא היה יציב מאז 1967, ומאז נמשכת השאיפה לחולל שינויים ותמורות במקום. המפנה שלו היינו עדים בשנים האחרונות הוא התגברות הקולות הדורשים שליטה ישראלית מלאה בהר הבית.

לאחר עשרות שנות חפירות ארכיאולוגיות, ועם התעצמות השימוש הפוליטי בארכיאולוגיה בהר הבית/חרם אל-שריף, נדרשים צעדים שיחזירו את האמון ושיתוף הפעולה בין הצדדים. לצד צעדים פוליטיים, כמו הכרה במעמדו המיוחד של הווקף המוסלמי ובזכותו לנהל את חרם אל-שריף ללא התערבות גופים ישראלים, יש לחתור לשיתוף פעולה על סמך האמנות הבינלאומיות של ארגון אונסק"ו (UNESCO) ואיקומוס (ICOMOS). אמנות אלה, העוסקות בשימור ופיתוח אתרי מורשת, יכולות להוות בסיס לדיאלוג סביב העתיקות וחשיבות המסורת, שימתן את המתח הפוליטי והדתי בין הצדדים.

אך הדרך היחידה לשמור על מעמדו הדתי וההיסטורי של הר הבית/חרם אל-שריף לאורך זמן היא הסכם מדיני, שיכיר במתחם זה כבחלק משמעותי ומרכזי של אתרי המורשת של ירושלים. ככזה המתחם הוא לא רק בעל משמעות רבה לדת האסלאם, אלא אחד מאתרי המורשת העולמיים החשובים ביותר, ועל החברה הישראלית לקבל את היות המתחם אתר קדוש לאסלאם זה אלף שנים ויותר.

[1] י' מזרחי, "מסילואן להר הבית – חפירות ארכיאולוגיות כאמצעי לשליטה בכפר סילואן ובעיר העתיקה של ירושלים", עמק שווה, 2013.

[2] י' מזרחי, "ירושלים תחתית – חפירת מחילות, מנהרות וחללים תת-קרקעיים באגן הקדוש", מתוך "בין קדושה לתעמולה", עמק שווה, 2011.

[3] מרים רוזן-איילון, ‏"מקור קדום על בניית כיפת השלשלת בהר-הבית", קתדרה 11, 1979, עמ' 185-184.

[4] .Michael Hamilton, Mamluk Jerusalem: An architectural study, London, 1987

[5] Rosen-Ayalon, Miriam, Qedem – Volume 28: The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, Jerusalem: An Iconographic Study, Jerusalem, 1989

[6] צופיה הירשפלד, תגלית: חלקים מהכותל לא נבנו על ידי הורדוס, אתר ynet‏.

[7] בנימין מזר, "ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר-הבית", קתדרה 8, תשל"ח, עמ' 41-29; אורית פלג-ברקת, העיטור האדריכלי ההרודיאני לאור הממצאים מחפירות הר הבית, ירושלים, 2007.

[8] R. Shani and D Chen, "On the Ummayyad Dating of the Double Gate in Jerusalem", Muqarnas 18, 2001, pp. 1-40

[9] בנימין אייזק, "ירושלים מלאחר המרד הגדול עד ימי קונסטנטינוס", עמ' 13-2; יורם צפריר, "הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ירושלים בתקופה הביזנטית", עמ' 330-323, יורם צפריר ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית (638-70),ירושלים: 1999.

[10] ע' אלעד, "הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה", מתוך: יצחק רייטר (עורך), ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 109-57.

[11] י', רייטר, "קדושה ופוליטיקה בתולדות הר הבית", ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 13-5

[12] Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", O. Grabar and B. Z. Kedar (eds.). Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem's Sacred Esplanade, 2010, pp. 251.

[13] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 275-277.

[14] Ibid, pp. 277-281

[15] ה' גבע, "סיכום עשרים וחמש שנים של מחקר ארכיאולוגי מחודש בירושלים – הישגים והערכות", קדמוניות 102-101, תשנ"ג/1993, עמ' 24-9; H. Geva, "List of Major Archaeological Activities in Jerusalem, 1967-1992", Ancient Jerusalem Revealed, 1994, pp. 325-330.

[16] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 276.

[17] Ibid, p. 257.

[18] ג' אבני וי' זליגמן, הר הבית 2001-1917 – תיעוד, מחקר ושמירת עתיקות, ירושלים, 2001; J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem: The Events Concerning the Destruction of Antiquities 1999–2001", 'Atiqot 56, pp. 33-53.

[19] העבודות נעשו בשיתוף התנועה האסלאמית בישראל.

[20] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem", 'Atiqot 56, p. 42.

[21]  דו"ח מבקר המדינה לשנת 2010, 'סוגיית העבודות בהר הבית', 2011, עמ' 1844-1843.

[22] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem", 'Atiqot 56, p. 41.

[23]  ; עוד על היעדר מעורבותן של הרשויות הירדניות בניהול המתחם ראו: Y. Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet: pp. 244-248

[24] י. אל-נתשה, מסגד אל-מרוואני – בין שאיפות העבר* וסכנות העתיד, מנהל התיירות והעתיקות – הוואקף, ירושלים, 2012.

[25] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 281.

[26] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem: The Events Concerning the Destruction of Antiquities 1999–2001", 'Atiqot 56, pp. 33-53

[27] Ibid., pp. 45

[28] אתר האינטרנט של הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית.

[29] אתר האינטרנט של הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, חברי הוועד.

[30] נ' חסון, "אנשי רוח מתנערים מהוועד למניעת הרס עתיקות", הארץ, 19 בפברואר 2014.

[31] ראו גם חותמי העצומה: קריאה למניעת המשך הרס העתיקות על הר הבית בירושלים.

[32] מידע על הקבוצות היהודיות הפועלות בהר הבית אפשרלמצוא בדו"ח עיר עמים ועמותת קשב: י' באר, "קשר מסוכן – דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה", מאי 2013.

[33] ר' גרינברג וי' מזרחי, "ארכיאולוגיה במדרון החלקלק: פרויקט הניפוי של אלע"ד ב'עמק צורים'", עמק שווה, 2012 וגם  ג' ברקאי, וצ' צוויג, "פרויקט סינון העפר מהר הבית", חידושים בחקר ירושלים, א' ברוך, צ' גרינהוט, א' פאוסט (עורכים), 2006.

[34] עמק שווה, "בנייה של גשר זמני חדש בצמוד לגשר המוגרבים", 12 באוגוסט 2014.

[35] נ' חסון, ב' רביד, "רה"מ הורה על פירוק גשר העץ החדש להר הבית בעקבות לחץ מבית המלוכה הירדני", הארץ, 3 בספטמבר 2014.

[36] סוגיית גשר המוגרבים בפרסום עמק שווה: "מדוע גשר המוגרבים הוא סוגיה פוליטית?", 9 בספטמבר 2014.

[37] ע' אלדר, "הפרה של הסטטוס קוו: הכותל הקטן נפתח למתפללים יהודים", הארץ, ינואר 2011.

http://alt-arch.org/he/temple-mount-heb/

Must Read : 

http://tripeilat.blogspot.com/2015/07/iran-nuclear-deal-is-cia-deal.html 

http://tripeilat.blogspot.com/2015/07/norman-finkelstein-arguing-bds-campaign.html 

http://tripeilat.blogspot.com/2015/08/nerdeen-kiswani-jprdanina-bds-sjp.html