אל-אקצא בסכנה

עלילת הדם המודרנית “אל-אקצא בסכנה” ימלאו עוד מעט 100 שנה. ראשיתה בימי “המופתי הגדול”, שותפו של היטלר, חאג’ אמין אל-חוסייני, אך תלמידיו, ובראשם שייח’ ראאד סלאח, “עולים על רבם”. העלילה השקרית הביאה לשפיכות דמים במאורעות תרפ”ט, באינתיפאדה השנייה ובמהומות מנהרת הכותל, והיא מתקבלת היום על ידי מיליונים בעולם המוסלמי כאמת צרופה. ספר חדש של נדב שרגאי, “עלילת אל-אקצא בסכנה. דיוקנו של שקר”, בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב, מפריך את העלילה ומשרטט את דיוקנו של השקר.

בחודש דצמבר של שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כתב מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף משנה מתנועת פת”ח, מכתב ל”נשיאו” יאסר ערפאת, וביקש לדווח לו על “תוכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית”.
“דו”חות צבאיים ואמריקניים שפורסמו לאחרונה…”, מסר אבו סמרא, “מלמדים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית, שבה חברים מדענים מהטכניון בחיפה, ממכון ויצמן ברחובות ומבאר שבע. הוועדה חיברה תוכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעות אצבע, באמצעות יצירת רעידת אדמה מלאכותית, שימוש בגלי קול מתנגשים, שימוש ביצירת ואקום אווירי ויצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. רוב הניסויים”, רשם אבו סמרא בשפה עניינית ויבשה, “נערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדו”חות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות (הארכיאולוגיות). המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני ובין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם”.
ערפאת, שבוי בידי העלילה, שהוא ועמיתיו רקמו והפכו לסוכניה האדוקים, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא הינחה בכתב להעביר את המידע לשורת אישים במזרח ירושלים, ובהם פייסל חוסייני וזיאד אבו זיאד.
התנהלותו של היו”ר ערפאת היתה סימפטומטית לביטויי העלילה לאורך השנים. העלילה, שלידתה בימי המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שותפו של היטלר, גורסת כי התנועה הציונית ומדינת ישראל זוממות וחותרות בפועל להרוס את מסגדי הר הבית, כדי לבנות תחתם את בית המקדש השלישי. העלילה הפכה להיות הנשק האולטימטיבי שבו עושה שימוש כל גורם מוסלמי וערבי שחפץ לאחד את ההמונים ב”מאבק למען ירושלים”, וגם למכשיר שמקדם את מעמדם האישי, המנהיגותי והפוליטי של סוכניה. היא מופצת היום על ידי גורמי קיצון כאיראן, חמאס, חיזבאללה, האחים המוסלמים, אך גם על ידי מי שזוהה עד לאחרונה כמתון יחסית – גורמים בירדן, במצרים וברשות הפלסטינית. המוני מוסלמים ברחבי העולם מקבלים היום את העלילה כאמת צרופה וזאת ללא כל קשר לעובדות ולמציאות בשטח, גם אם אלה מלמדות על ההפך הגמור. מובן שהדברים שופכים שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי ומעצימים אותו ביודעין.
מכתבם של אבו סמרא וערפאת היה אחד הביטויים המתונים יחסית של העלילה. קריקטורות בדמות תמנונים או נחשים עטורי מגיני דוד הלופתים את כיפת הסלע, או חולדות החופרות תחתיו, התפרסמו תדיר בעולם הערבי. ציורי זוועה שבהם נראים יהודים בעלי מבט שטני זוללים גביעי גלידה או עוגות, בדמות מסגד אל-אקצא, העניקו לעלילה גוון מפלצתי נוסף. הופצו גם ידיעות ושמועות שווא על תוכניות ישראליות להפגזת מסגד אל-אקצא בטילים, ומדינת ישראל הואשמה בייזום ובשותפות לפיגועים שתיכננו או שניסו לבצע קיצונים יהודים או נוצרים במסגדי ההר.
ככל שהיתה דמיונית, נפלה העלילה על אוזניים קשובות. היא הפכה לריטואל קבוע כל אימת שישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות סביב הר הבית. למרות שישראל לא חפרה מתחת להר, הדבר לא הפריע למוסלמים לראות בכל פעילות ישראלית באזור העיר העתיקה, אפילו במרחק מאות רבות של מטרים מההר, “סכנה לאל-אקצא”. סוכני העלילה היו רבים ומגוונים והתחרו זה בזה בקיצוניותם. בטקס במסגד אל-חאג’ נמר בשכם הכריזו למשל הדוברים בנוכחות ערפאת כי “העם הפלסטיני לא היסס מעולם מלהגן על ירושלים ולהקריב צעירים ודם זך וטהור בטלביה, בקטמון, בבקעה, במסגד אל-אקצא… ובכל מקום, שכן כולנו נענים לקריאתו של אללה”. אנשי הדת הבכירים הוסיפו משלהם.
על רקע עלילת אל-אקצא בסכנה והקריאות לבוא ולהגן על המסגדים, אפילו תוך הקרבת הנפש והדם, ובהתחשב בשפה ובתכנים האלימים שבהם השתמשו אנשי הדת המוסלמית בהר הבית ומחוצה לו, לא היה זה מפתיע כי מעת לעת נעשה שימוש במסגדי הר הבית לצורכי טרור ממש. למעשה, שאב הטרור לגיטימציה להשתמש בהר ובמסגדיו כבסיס לפעולותיו מתוך נקודת מבט הגורסת כי אותו בסיס “אוים” ו”מאוים” על ידי “אויבי האסלאם”. מכיוון שהפגיעה באויבי האסלאם לגיטימית, לגיטימי לתכנן גם את הפגיעה בהם מתוך “אל-אקצא המאוים”, מתוך “אל-אקצא בסכנה”.

טרור מהר הבית
כמו עלילת אל-אקצא בסכנה, כך גם השימוש במתחם הר הבית לצורכי טרור נולד בתקופתו של המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שהיה חלוץ גם בתחום זה. המופתי שהיה שותף למהלכים שהניעו את המרד הערבי הגדול נגד הבריטים בשנים 1939-1936, הודח על ידי הבריטים מכל תפקידיו. הם ביקשו לעוצרו, אך הוא מצא מקלט במסגדי הר הבית, שבו הוסתר נשק ושבו הסתתרו חברי הכנופיות הערביות. באוקטובר הצליח להשתלשל מחומת ההר באמצעות חבל כשהוא מחופש לאישה ולהימלט מהארץ.
גם במהלך האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה ולאחריהן נעשה שימוש במסגדים ובחצרותיהם למטרות טרור, ולא מעט חוליות ניצלו את קדושת המקום כדי לתכנן בחסותו פיגועים ופעולות טרור. הבולטת שבחוליות אלה ביצעה ב-15 באוקטובר 1986 פיגוע של הטלת רימונים על טירוני חטיבת גבעתי. בפיגוע הזה נהרג דב פורת, אב לחייל, שדקות אחדות קודם לכן נפרד מבנו… גם החוליה שחטפה ורצחה את שוטר מג”ב ניסים טולדאנו בדצמבר 1992 ואת שוטרי התנועה דניאל חזות ומרדכי ישראל במארס 1993 הפכה את ההר ומסגדיו למקום מפגש ותכנון למעשי טרור. ב-2008 נעצרו צעירים שנפגשו במסגד אל-אקצא ותיכננו להקים תשתית של ארגון אל-קאעידה ולבצע פיגועים בישראל.
אחד העצורים אף בחן אפשרות להפיל את מסוקו של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, בעת ביקורו בירושלים. גם חורשי המזימה לירות טיל על איצטדיון טדי בירושלים, באביב 2010, היו קשורים בטבורם להר הבית, ובאוגוסט 2011 נמנע בירושלים פיגוע טרור קשה, כשסעיד קואסמה, מחבל מתאבד שתיכנן להתפוצץ בשכונת פסגת זאב, נלכד כשהוא מסתתר בהר הבית, סמוך למסגד אל-אקצא.
מי שהעצימו את עלילת “אל-אקצא בסכנה” והגביה אותה לעוצמות שקודמיו ומתחריו לא הגיעו אליהן, היו שייח’ ראאד סלאח ותנועתו – התנועה האסלאמית הישראלית. סלאח, אין ספק, היה תלמידו המובהק של המופתי הגדול, שייח’ חאג’ אמין אל-חוסייני, אבי עלילת “אל-אקצא בסכנה”, תלמיד העולה על רבו. הוא עשה שימוש בשפה אלימה ובמסרים קיצוניים נגד מדינת ישראל, היהודים והתנועה הציונית, במסגרת אסיפות ענק שנתיות ומסעות חובקי עולם. סלאח הושפע והיה מקורב לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, עמד בקשר עם ד”ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, ועם השייח’ יוסוף קרדאווי ואף התייצב בראש משלחות של תנועתו, שבאו להיפגש עם שייח’ אחמד יאסין, מייסד חמאס.

הסלמת מאבקים
באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצא, לאחר ביקורו של אריאל שרון, יו”ר האופוזיציה דאז, בהר הבית, החל גל של מאורעות והפגנות אלימות שיזמו ערביי ישראל. ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. במסקנותיהם שירטטו חברי הוועדה, השופטים תיאודור אור והאשם ח’טיב ופרופ’ שמעון שמיר, קווים למעורבותה של התנועה האסלאמית בישראל בסוגיית הר הבית. הם ציינו כי “בפעילותה של התנועה בשטח זה… באו לכלל ביטוי מאפייני האסטרטגיה שלה: הסלמת מאבקים, אקטיביזם מבצעי והתססת הציבור. התנועה העמידה את אל-אקצא בראש מעייניה כנקודת מוקד רגשית לליכוד המוסלמים בישראל סביבה, וכגשר אל החברה הפלסטינית בשטחים ואל עולם האסלאם בכלל”. הוועדה התרשמה כי “אין זה מתקבל על הדעת ששייח’ סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש כפי שטען, וכי אין מנוס מן המסקנה כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי – לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים”.
סלאח לא בחל בשום אמצעי, כדי להפיץ את משנתו. הוא הישווה בין ראש הממשלה באותה עת, אהוד ברק, ובין אברהא אל-אשרם, המצביא האתיופי שעל פי המסורת המוסלמית עלה על העיר מכה במטרה להרוס את אבן הכעבה, ובפועל התייחס למדינת ישראל כאל מדינת אויב.
לימים יחזור סלאח אל ההאשמה שישראל מתכוונת לבנות את בית המקדש במקום מסגד אל-אקצא ויאמר: “איזו חוצפה יש להם לבנות בית תפילה, כשהדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם? הדם שלנו עובר מגנרל טרוריסט אחד לגנרל טרוריסט אחר…”. באותה דרשה חזר סלאח על טענות אנטישמיות חולניות שהועלו בעבר נגד יהודים, ברוח עלילות הדם על היהודים באירופה הנוצרית בימי הביניים: “אנחנו לא אומה שמבוססת על שנאה. לא אנחנו הרשינו לעצמנו פעם לאכול לחם טבול בדם ילדים”.
חלומו של סלאח, יש לדעת, לא התמקד בירושלים ובאל-אקצא בלבד. הללו היו אמנם מרכיב מרכזי במשנתו, אך היוו שלב בלבד בסולם גבוה פי כמה, המוביל ליעד רחוק יותר, שממנו חוששת היום כל אירופה: הקמת החליפות המוסלמית העולמית. המרכיב הזה במשנתו של סלאח עדיין אינו דומיננטי, אבל עם השנים הוא הולך ותופס מקום מרכזי יותר באמונתו ובהתנהלותו. עלילת אל-אקצא בסכנה, מסתבר, אינה רק מכשיר להסתה נגד העם היהודי, המדינה והתנועה הציונית, ואינה אמצעי בלבד להעצמת קדושתה של ירושלים במדרג הקדושה המוסלמי: לטווח ארוך עלילה זו היא גם מכשיר שנועד לגבש את האסלאם העולמי סביב ירושלים כבירת החליפות האסלאמית העולמית המתוכננת.
ואכן, בשנים האחרונות סלאח עסוק בהרחבת פעילותו ופעילות תנועתו. מעיסוק בירושלים בלבד עבר סלאח לעיסוק אינטנסיבי בכלל הנושא הפלסטיני, תוך גילויי תמיכה בתנועת חמאס ובאחדים מעיקריה, עד שלאחרונה תיאר את הפעילות סביב “עניין אל-קודס ומסגד אל-אקצא הכבושים” כעיסוק ש”פתח לתנועה [האסלאמית] את הדלתות ליצירת קשרים בינלאומיים בכל העניינים שהיא מרבה לעסוק בהם”. סלאח, אולי בפעם הראשונה בפומבי, תיאר את “עניין אל-קדס ומסגד אל-אקצא”, לא רק כמהות, אלא גם כמכשיר וכאמצעי.

על הספר ועל השקר
יותר מ-30 שנה שאני עוסק בהר הבית, נושם אותו, חוקר אותו וכותב עליו ועל סביבתו, ומעולם לא הבנתי כיצד דווקא במקום שבו נקטה מדינת היהודים את הוויתור הכמעט בלתי נתפס – הפקדת האתר הקדוש ביותר בעבורה בידי דת מתחרה, הדת המוסלמית, שבעבורה הוא השלישי בחשיבותו בלבד – הצליחו המוסלמים לעוות את המציאות, ולהציג אותנו ברחבי העולם כאיום וכתוקפן.
בדיית עלילת “אל-אקצא בסכנה” מסבירה זאת. העלילה היא פשטנית, נבזית ומסוכנת. היא פשטנית במובן הזה שהיא אינה מבדילה בין תוכניות או מחשבות של קיצונים יהודים ונוצרים בקשר להר הבית ומסגדיו, ובין הזיקה הטבעית, ההיסטורית, הדתית והרגשית של העם היהודי ומדינת ישראל למקום הקדוש ביותר ליהדות. היא נבזית במובן הזה שהיא מתעלמת מהוויתור העצום שהדת היהודית נקטה כלפי הדת המוסלמית בהר הבית, והיא מסוכנת מכיוון שהמוני מוסלמים מוסתים ברחבי העולם מקבלים אותה בעיניים עצומות.
העלילה כה הזויה ומופרכת, עד שהעיסוק בה נראה לכאורה מיותר, אבל מרגע שהביאה בעקבותיה שפך דם ואלימות – ממאורעות תרפ”ט ועד האינתיפאדה השנייה – חובה לעסוק בה שהרי שקריותה אינה מובנת מאליה.
במסגרת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, דגמתי שמונה אתרים סביב הר הבית שבהם ישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות. לגבי כל אחד מהאתרים הללו עלתה הטענה שהפעילות הישראלית בהם מסכנת את אל-אקצא, ובכולם הוכח ברמה העובדתית הבסיסית ביותר, שההאשמה משוללת יסוד ושקרית.
לעיתים היה מדובר באבסורד של ממש. כשישראל שיקמה את בית כנסת “החורבה,” אותו הירדנים פוצצו ב-1948, טענו הערבים שאל-אקצא בסכנה. בית כנסת החורבה, למי שאינו מכיר את פני השטח, נמצא במרחק 400 מ’ מהר הבית, ומפלס הרצפה שלו גבוה 50-בכ מ’ ממפלס הרצפה של המסגדים.
גם אמת המים החשמונאית, שפריצת פתח היציאה ממנה לכיוון הוויה דולורוזה שימשה עילה לפרוץ מהומות מנהרת הכותל, נבנתה מאות שנים לפני שהוקם מסגד אל-אקצא, ואינה עוברת מתחת להר הבית. אפילו התמונות של “החפירות מתחת להר הבית”, שהמוסלמים הפיצו בשנים האחרונות, התגלו כהונאה. מדובר בתמונות מהחפירות מתחת לבית הכנסת “אוהל יצחק” ברחוב הגיא, כ-60 מ’ ממערב להר.
אני יודע שבעבור רבים מהעולם המוסלמי הספר המחקרי הזה קשה למדי לעיכול, בייחוד הפרקים המגלים שדווקא עבודתם בחלק הדרום-מזרחי של הר הבית סיכנה את יציבות כותלי ההר (הדרומי והמזרחי), אבל אני מקווה שיימצא לפחות כלי תקשורת ערבי אחד, אמיץ, שיפרסם את הדברים ויפקח את עיני הציבור במדינות ערב, שבשנים האחרונות הפך כלי משחק ביד מסיתיו.
המאמר פורסם לראשונה ב - ישראל היום 


Please Read 
Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015

פרידה מסוריה, פרידה מסייקס-פיקו

הסכם סייקס-פיקו

המפה המקורית של ההסכם

המזרח התיכון על פי סייקס-פיקו

הסכם סַייקְס-פּיקוֹ (Sykes-Picot) הוא הסכם מדיני סודי בין צרפת ובין בריטניה שנחתם ב-16 במאי 1916 על ידי נציגי שתי הממשלות: מארק סייקס, נציג משרד החוץ הבריטי, ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. מטרת ההסכם הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

לקראת מלחמת העולם הראשונה, נטשה האימפריה העות'מאנית את בריטניה, השותפה הישנה שלה, ויצרה קשרים אסטרטגיים עם גרמניה. במהלך המלחמה התהדקו קשרים אלו עוד יותר, והתקדמו לשלבים גבוהים ביותר הן מבחינה כלכלית והן במסגרת הברית הצבאית. כך ממשלתגרמניה התחילה בפרויקט נרחב של בניית מסילת רכבת מברלין לבגדד, שהייתה אמורה להיות בעלת חשיבות מסחרית ותעשייתית לגרמניה במזרח התיכון. כתוצאה מנטישת בעל הברית העות'מאני, חיפשה בריטניה שותף אסטרטגי אחר באזור המזרח התיכון, ויצרה קשרים סודיים עם נציגים פרסיים וערביים, שהתגברו באופן טבעי עם כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה כחלק ממעצמות המרכז.

ההסכם בין בריטניה לצרפת נחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה העות'מאנית עומדת ליפול. על פי ההסכם, צרפת תקבל את לבנון, סוריה ודרום מרכזטורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה, על פי ההסכם, להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה, הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי.

ההסכם, שנחתם בסודיות, סותר את מה שהבטיחו הבריטים לחוסיין, השריף של מכה במהלך המלחמה, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, על אף שלא הגיעו לכלל הסכם רשמי. כפיצוי, קיבלה המשפחה ההאשמית מהבריטים את השלטון בעיראק ובעבר הירדן (שנותק מן המנדט הבריטי על פלשׂתינה-ארץ ישראל). גם הצהרת בלפור שניתנה שנה לאחר מכן ב-1917, ובה הובטח ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל, סותרת את ההסכם; ועל כן הוא עורר התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים. ב-1918, אחרי המהפכה ברוסיה, הבולשביקים שגילו את ההסכם בארכיון של משרד החוץ הרוסי, פרסמו אותו כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי.

ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון לכאורה שהופקד בידיהן.

המשמעויות של המשך המלחמה בסוריה הן טבח, פליטות, טרור, ואף איום בהשתלטות מוחלטת של המחנה הסוני הרדיקלי על כל המרחב הסורי. לעומת זאת, מהלך מתואם ומוסדר, שתכליתו תהיה 'הפרדת כוחות' בין הרוב הסוני במדינה לבין המיעוטים החיים בשטחה, ואשר יתבצע בגיבוי והובלה בינלאומיים, נראה כפתרון הנכון, שכן הוא בעל פוטנציאל הייצוב הגבוה ביותר.   הסכם סייקס-פיקו גזר את הלבנט למדינות לאום לפני כמאה שנים, בתהליך שלא הצטיין בזיקה הדוקה לזהויות ולהגיונות דמוגרפיים. הגיעה שעת הפרידה ממנו, לפחות בסוריה. המציאות כבר עשתה זאת. עתה הגיע תורם של המדינאים.   

ישתי סיבות עיקריות החזירו את מלחמת האזרחים בסוריה לראש סדר היום העולמי. הראשונה נוגעת להעצמת הנוכחות הצבאית הרוסית במדינה. אם עד לפני שבועות ספורים הנוכחות הרוסית בסוריה הייתה שולית ובפרופיל נמוך, זו הפכה משמעותית עם הצבתם של עשרות מטוסי קרב ומסוקים, מאות חיילים ומערך אמצעי הגנה בשטח המדינה. נשיא רוסיה פוטין ציין גלויות שלוש מטרות לפעולה הרוסית: סיוע לשרידותו של משטר אסד, פגיעה ב'מדינה האסלאמית' וחיסול קיצונים אסלאמים רוסים, הנלחמים בשירותה. הסיבה השנייה נוגעת להצפה של אירופה בזרם מתגבר של פליטים, תופעה המונעת ממנהיגי היבשת להמשיך ולהתעלם ממלחמת האזרחים  המתמשכת.

רחובות אלפו לאחר הפצצה של כוחות המשטר באמצעות חביות נפץ. 17 בספטמבר 2015. צילום: כראם אל מסרי - AFP

  למרות שהחזרת היציבות לסוריה הינה אינטרס מובהק ודחוף של כל הצדדים המעורבים במלחמת האזרחים, בארבע השנים האחרונות הסתכמה תגובתן של מדינות מובילות במערכת הבינלאומית למרחץ הדמים במדינה בגינויים ובמאמץ להימנע ממעורבות ישירה במתרחש. זאת, למרות שכבר בשלביה הראשונים של המלחמה התברר שהשלכותיה אינן תחומות לסוריה. חוסר היציבות מוקרן לשכנותיה עקב בעיית הפליטים שנמלטו אליהן – לבנון, טורקיה וירדן. אירופה מתמודדת עם פליטים סורים המתדפקים על שעריה. לחץ זה יגבר, לאור המספר העצום של אזרחי סוריה הנמלטים מאזורי הלחימה. כשליש מבין עשרה מיליון הפליטים הסורים, יצאו מגבולות המדינה. בימים אלה נאמד קצב היציאה של פליטים מסוריה בכ-100-70 אלף בחודש. 

     כעת, לנוכח התקיפות הרוסיות בסוריה נעשים ניסיונות לגבש פתרון שיהיה מקובל על המעצמות. סוכנות הידיעות רויטרס פרסמה מפי שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי (29 בספטמבר 2015), כי "ארצות הברית ורוסיה גיבשו עקרונות יסוד לעתיד סוריה" וכי "מוסקבה ו-וושינגטון הסכימו כי סוריה תישאר מאוחדת, חילונית ולוחמת [ב'מדינה האסלאמית']". עוד צוטטו מקורות בבית הלבן כי "האפשרות שאסד ימשיך לשלוט אינה מעשית". נראה שהמערב ממשיך לעסוק ברעיונות חסרי היתכנות מעשית.

     כל מאמץ לאתר פתרון למשבר בסוריה חייב להכיר בכך שסוריה, כמדינה ריבונית בגבולותיה המוכרים, כפי שהיו ב-2010, אינה קיימת עוד. בשטחה המוכר לא תיכון בעתיד הנראה לעין מדינה ריבונית עם שליטה מרכזית אפקטיבית. לרצון המנחה גורמים בקהילה הבינלאומית להחזיר את הגלגל לאחור ולייצב מחדש את סוריה "הישנה" סביב שלטון אחר, אין היתכנות אסטרטגית-פוליטית. כל תכנית אסטרטגית, שתגובש במטרה להפסיק את מלחמת האזרחים בסוריה ולעצב את עתידה צריכה לצאת מהנחת יסוד ברורה: את סוריה המפורקת והמפולגת לא ניתן לחבר מחדש. לכן, יש להתמקד במאמץ לאתר חלופה מעשית למדינה הסורית ולגבש תכנית ישימה, שקווי המתאר שלה יהיו מוסכמים ומקובלים על המובילים במערכת האזורית והעולמית.

     במהלך מלחמת האזרחים חולקה סוריה דה-פקטו לאזורי שליטה, שמאפייניהם העיקריים הם דמוגרפיים. תנועת הפליטים והתושבים הפנימית התנהלה לכיוון הריכוזים האתניים-דתיים, בהם חשו בטוחים יותר. אף שאין זהות אינטרסים מוחלטת בקרב הקבוצות האתניות, בשטח התעצבה למעשה חלוקה של מרחבים הומוגניים יחסית מבחינה דמוגרפית. בנסיבות אלה, נראה שחלוקת סוריה דה-יורה למספר ישויות מדינתיות נפרדות, על בסיס אתני-דתי, היא המהלך המתבקש והטבעי – גם משום שגלום בו סיכוי לא-מבוטל לתרום לייצוב הזירה ולהפסקת המלחמה.   

     הרוב הסוני שולט וישלוט ברוב שטחה של סוריה. לצד זה, יינתנו ערובות בינלאומיות ואזוריות לביטחונן של קהילות המעוטים. בשטח סוריה מרוכזות שלוש קבוצות מיעוטים גדולות, באזורים מובחנים: העלאווים – במערב, ברצועת החוף; הדרוזים – בעיקר בהר הדרוזים, שמצפון לירדן; והכורדים – בצפון, בגבול טורקיה. המתווה להסדר בסוריה צריך להתבסס על הבטחת קיומן של קהילות אלה בישויות מדינתיות משלהן. אימוץ המתווה יהווה מנוף להתמודדות עם 'המדינה האסלאמית' וארגונים אסלאמיים רדיקליים אחרים. 

     סוגיית תפקידו של אסד בכל הסדר עתידי בסוריה, היא סלע מחלוקת בין רוסיה למדינות המערב. האחרונות דבקות ברצונן לראות את אסד מפנה את מקומו, ואילו רוסיה רואה באסד גורם התומך באינטרסים שלה באזור. סביר, שהמשך אחיזתו של אסד במרחב העלאווי בלבד תוכל לשכך את התנגדות המערב מחד גיסא ומאידך גיסא תאפשר לרוסיה לשמור על האינטרס שלה ברצועת החוף (טרטוס ולטקיה), במקביל להמשך הלחימה ב'מדינה האסלאמית'. ראיית רוסיה ואיראן תשקף מן הסתם תובנה, כי המשך המלחמה והסתבכותה יעמידו בסכנה את מאחזיהן בסוריה, וכי אינטרסים שלהן יישמרו באמצעות קשריהן עם הישות העלאווית.

     על אף הרתיעה הרווחת במערכת הבין לאומית מהתפרקות של מדינות, חלוקת סוריה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של רוב השחקנים הגלובליים והאזוריים, המעוניינים בהשבת השקט לסוריה, בין היתר על מנת לבלום את 'המדינה האסלמית' – ארצות הברית ומדינות אירופה מזה, והמשטרים בירדן ובלבנון מזה. עם זאת, הגם שחלוקת סוריה עולה בקנה אחד עם אינטרסים ישראליים, לא נכון שישראל תוביל את הנושא במערכת הבינלאומית, אלא תתמקד בשמירת האינטרסים החיוניים לה.

     הסדר מדיני חדש בשטח סוריה, שיתבסס על חלוקתו למספר ישויות מדינתיות, אפשר שיהיה (אם כי לא בהכרח) בעל מבנה פדרטיבי או קונפדרטיבי. ההסדר המוצע יסייע להפחית חיכוכים בין הקבוצות השונות, לצמצם את האיום במלחמת אזרחים תמידית, וכן לספק הגנה לקהילות המיעוט מפני כוחות אסלאמיסטיים-רדיקליים, ביניהם 'המדינה האסלאמית'. תוצאה נלווית לייצוב הזירה על בסיס זה, תהיה בלימה של ההקרנה השלילית של הלחימה בסוריה, המהווה רקע להקצנה אסלאמית-רדיקלית, על המרחב האזורי ובפרט על ירדן ולבנון. 

     לרעיון המוצע שורשים בהיסטוריה הסורית. במהלך שלטונה המנדטורי בלבנט גיבשה צרפת בשטח סוריה חמש יחידות סמי-מדינתיות, בשאיפה להכשירן לשלטון ריבוני עתידי. לאוטונומיות הדרוזית והעלאווית, היה אף מאפיין אתני-דמוגרפי. ארבע מתוך חמש מדינות אלו נוצרו בספטמבר 1920. "מדינת הר הדרוזים" נוסדה שנתיים לאחר מכן. כך, החבל הנוצרי הפך מאוחר יותר למדינת לבנון והמיעוט הטורקי בחבל איסכנדרון סופח לתורכיה ב-1939. הרעיון הצרפתי המקורי קשר בין המבנה המדיני לבין השאיפה להגנה על המיעוטים.

     בסוף 2013, הכריזו הכורדים בסוריה על הקמת חבל כורדי אוטונומי, פרסמו טיוטת חוקה וקראו לבחירת פרלמנט. חששותיהם של הכורדים כיום, כמו גם של הדרוזים, ממוקדים באיום הנשקף להם מה'מדינה האסלאמית' ומיתר הארגונים הסונים הקיצוניים. לפרויקט הלאומי הכורדי בסוריה זיקה למיעוט הכורדי בעירק ובטורקיה, כמו גם לתפיסה של בניית אומה ומדינה עצמאית בכל שטחה של "כורדיסטן הגדולה". משום כך, השגתה של תמיכה טורקית בהסדר שיכלול ישות מדינית כורדית בשטח הסורי תהיה אתגר לא פשוט. יתכן שהבהרה מטעם המעצמות, כי הישות הכורדית לא תורחב מעבר לגבול סוריה תסייע לשכך התנגדות טורקית צפויה. 

     השאיפה הלאומית הדרוזית פחותה לכאורה מזו הכורדית, ומעייניהם של הדרוזים נתונים בעיקר לעצם הישרדותם. ואולם, ברי כי בנסיבות הקיימות, אוטונומיה דרוזית בדרום סוריה (מהסוג שהייתה להם בתקופת המנדט הצרפתי ואשר בוטלה לקראת עצמאותה המדינית של סוריה), עשויה להתקבל על הדרוזים בברכה במסגרת ההסדר המוצע. יש לשער, שיימצאו גורמים אזוריים ובינלאומיים שיתמכו בייסודה של ישות כזאת, משום שהיא תהווה גם חיץ בין ירדן מדרום לבין המערכת הסונית הרדיקלית שבמרכזה של סוריה. 

     כל עוד ידבקו השחקנים המרכזיים במערכת הבינלאומית ברעיון הסרק של מדינה חילונית בסוריה תחת שלטון מרכזי אחד, לא ניתן יהיה לקדם פתרון. ואולם, בעת הזאת, לאחר ארבע שנים של מלחמת אזרחים אכזרית, רבע מיליון הרוגים, עשרה מיליון פליטים, ערעור יציבותן של לבנון וירדן וכן סכנת התנגשות צבאית בין המעצמות מעל שמי סוריה, יש לכל הצדדים תמריץ לשנות כיוון. לאור התיקו הצבאי המתמשך יכולים כל הצדדים להעריך, שחלוקת סוריה עשויה לאפשר להם לשמור על אינטרסים יסודיים שלהם ולמנוע מהם להמשיך ולשלם את המחירים הבלתי-נסבלים המושתים עליהם כולם. 

     המשמעויות של המשך המלחמה בסוריה הן טבח, פליטות, טרור, ואף איום בהשתלטות מוחלטת של המחנה הסוני הרדיקלי על כל המרחב הסורי. לעומת זאת, מהלך מתואם ומוסדר, שתכליתו תהיה 'הפרדת כוחות' בין הרוב הסוני במדינה לבין המיעוטים החיים בשטחה, ואשר יתבצע בגיבוי והובלה בינלאומיים, נראה כפתרון הנכון, שכן הוא בעל פוטנציאל הייצוב הגבוה ביותר. 

     הסכם סייקס-פיקו גזר את הלבנט למדינות לאום לפני כמאה שנים, בתהליך שלא הצטיין בזיקה הדוקה לזהויות ולהגיונות דמוגרפיים. הגיעה שעת הפרידה ממנו, לפחות בסוריה. המציאות כבר עשתה זאת. עתה הגיע תורם של המדינאים.

דו''ח אדמונד לוי על מעמד הבנייה באזור יהודה ושומרון

השופט אדמונד לוי הגיש ליועמ"ש את מסקנות דו"ח המאחזים שלו - לישראל מותר להתיישב ע"פ הדין הבינלאומי בכל יו"ש. פיצוי במקום פינוי.  יו"ר הועדה שזכתה לכינוי 'ועדת המאחזים', שופט בית המשפט העליון בדימוס, אדמונד לוי, קובע במסקנות הדו"ח עליו עמלה הועדה בחודשים האחרונים כי לישראל הזכות להתיישב בכל רחבי יהודה ושומרון, כך על פי המשפט הבינלאומי. השופט לוי מוסיף ומדגיש בדו"ח כי זכותה של ישראל להתיישב בשטחים שבידיה על פי ההסכמים עם הרשות הפלשתינית. כך על פי דיווח ב'ישראל היום'. את ממצאי הדו"ח העביר השופט לוי לבחינתו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה ויינשטיין. "בתום בחינת עבודה הוועדה ובהתחשב בדברים שנשמעו, המסקנה הבסיסית היא שמנקודת המבט של המשפט הבינלאומי אין דיני 'הכיבוש' חלים בנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות המיוחדות של הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון במשך עשרות שנים. כמו כן, אמנת ז'נבה הרביעית בעניין העברת אוכלוסייה אינן חלות ולא נועדה לחול לגבי התיישבות דוגמת זו של ישראל ביו"ש", מצטט העיתון מתוך הדו"ח. עם זאת צוין בדו"ח כי "ללא אישור הממשלה, הוקמו עשרות שכונות חדשות, לעיתים ללא קיומו של קשר קרקעי רצוף עם יישובי האם, ואף מחוץ לתחום השיפוט שנקבע לו. תופעה נרחבת זו דרשה מימון רב ולכן הוועדה מתקשה להאמין כי נעלמה מעיניהם של שרי הממשלה ואלה שעמדו בראשה". הועדה קובעת כי במקרה שנבנו ישובים המוגדרים כבלתי מורשים על אדמות מדינה או אדמות שנרכשו ע"י ישראלים, בסיוע של גורמים ממלכתיים, הרי שאין מקום להרוס ולפנות את הישובים ומהלך כזה אינו מעשי. משום כך יש למצוא חלופות בדמות פיצוי לבעלי הקרקע. הועדה קובעת שהמדינה עצמה הובילה למציאות הנוכחית ועל כן אין מקום לבצע הרס בישובים. הועדה מסכמת וממליצה לממשלה להבהיר את מדיניותה בשאלת ההתיישבות הישראלית ביו"ש כדי למנוע פרשנות של החלטותיה; יישוב חדש יוקם רק לאחר שהממשלה או ועדת שרים שהוסמכה החליטה על כך; והרחבתו של יישוב אל מחוץ לתחום השיפוט טעונה החלטה של שר הביטחון או ועדת שרים לענייני התיישבות, וזאת בידיעת ראש הממשלה. ועדת לוי ממליצה עוד כי כדי למנוע אי ודאות וכדי לקדם היציבות, מוצע שישראלים ופלשתינים ירשמו את זכויותיהם בקרקעות בתוך תקופת זמן מוגדרת, שבין ארבע לחמש שנים. בסופה מי שלא יבצע את הרישום יאבד את זכויותיו. כאמור, מסקנות הועדה הועברו לבחינתו של היועץ המשפטי לממשלה ובהמשך יוגשו לראש הממשלה לקבלת החלטות ברוח הדו"ח.  השטחים הלא כבושים אתמול חמקה מתחת לרדאר התקשורתי ידיעת השבוע, אולי ידיעת השנה: עדנה אדטו חשפה אצלנו ב"ישראל היום" את עיקרי דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי. בשקט נוגע הדו"ח בליבת הסכסוך הישראלי-פלשתיני ועושה בו סדר. אפשר לומר שהממשלה קיבלה אישור רשמי להשליך את דו"ח המאחזים של טליה ששון לפח ההיסטוריה. הדו"ח הנוכחי קובע שיש לישראל זכות ליישב יהודים ביהודה ושומרון, וכי האמירה שההתנחלויות הן מעשה המנוגד לחוק הבינלאומי אינה נכונה: "על פי המשפט הבינלאומי עומדת לישראלים זכות שבדין להתיישב בכל יהודה ושומרון, ולכל הפחות בשטחים הנתונים לשליטתה של ישראל מכוח הסכמים עם הרשות הפלשתינית, ועל כן ההקמה של היישובים בפני עצמה אינה לוקה באי חוקיות". עוד קובעת הוועדה כי "מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי, אין דיני 'הכיבוש' חלים בנסיבות ההיסטוריות והמשפטיות המיוחדות של הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון במשך עשרות שנים". מאז שנות ה-70 טענו משפטנים בכירים בארץ ובעולם שלישראל זכות מלאה ליישב את אזרחיה בשטחי יהודה ושומרון. אבל מאז מלחמת ששת הימים נמנעה ישראל מלקבוע מעמד סופי בשטחים שהשיגה, למעט ירושלים ורמת הגולן. אל הוואקום הזה הכניסו אהרן ברק ואחרים את הפרדיגמה המשפטית של "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation), שלפיה הממשל הצבאי שואב את כוחו מכללי המשפט הבינלאומי ביחס לשטחים שנתפסו במלחמה. המשמעות היא שישראל נחשבת לכאורה פולש זר, ואין לה זכות להחיל ריבונות או להעביר לשם אוכלוסייה אזרחית וכו'. חלק ניכר מהצעדים שגורמים משפטיים ופוליטיים עוינים ביצעו נגד מפעל ההתיישבות ביו"ש, נבעו מהתפיסה הזאת. המהלכים הללו, שמטרתם היתה חנק מפעל ההתיישבות, קיבלו בפרקליטות צידוק באמצעות התפיסה הלוחמתית. אם השטחים אינם כבושים, טען השמאל במשך שנים, יש לספחם, לרבות האוכלוסייה שבתוכם. אבל המציאות אינה קוטבית אלא מורכבת. הדו"ח הנוכחי מכיר במצב ביניים: מדובר בשטח שבמחלוקת; "שניים אוחזין" בשטח, איש מהם אינו נחשב "כובש". קיימת מחלוקת על הבעלות שצריכה להתברר באמצעים שונים, אבל אין כאן הגדרה של "כיבוש" במובן המשפטי הבינלאומי. תפיסה לוחמתית מתקיימת כאשר מדינה כובשת שטחים ממדינה אחרת. במקרה שלנו, הריבון האחרון היה המנדט הבריטי שקיבל סמכותו מחבר הלאומים כדי להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הכיבוש הירדני לא הוכר מעולם (למעט בריטניה ופקיסטן), וישראל לא כבשה "שטחים ירדניים", מה גם שירדן התנערה מהם לקראת סוף שנות ה-80. נקודה דרמטית היא היחס ליישובים שלא קדמה להקמתם החלטת ממשלה ("לא מורשים"). הדו"ח קובע כי מכיוון שהקמתם ופיתוחם נעשו לאורך השנים בידיעתו, בעידודו ובהסכמתו של הדרג המדיני הבכיר ביותר, "יש לראות בהתנהלות זו הסכמה" מצד הממשלה. משום כך "צעד של פינוי ביישובים אלו אינו מעשי ויש למצוא פתרון אחר, כגון תשלום פיצוי או הצעת קרקע חלופה". לפיכך הוועדה מציעה למדינה להימנע מביצועם של צווי הריסה ביישובים אלו, שהיא בעצם אחראית להקמתם. אם הממשלה תאמץ את מסקנות הדו"ח, פירוש הדבר שהחבר'ה של מייק בלאס בפרקליטות לא יוכלו להתכחש בשם המדינה ליישובים הללו ולקדם את הריסתם בטענות משפטיות יבשות. הממשלה עשתה פה צעד אדיר בכיוון הנכון, למגינת ליבם של אויבי ההתיישבות, ולשמחת תומכיה המהווים מרבית הציבור היהודי בישראל. עכשיו תתחיל מלחמת עולם נגד הדו"ח ונגד השופט אדמונד לוי. תישלפנה הטענות העבשות הרגילות וההשמצות האישיות; ארגוני השמאל יגייסו חברים בעולם, והאליטה המשפטית המנוכרת תילחם בדבר הטבעי ביותר לנו כעם: החזרה הביתה אל חבלי המולדת שלנו, ערש לאומיותנו. לא צריך להתרגש יותר מדי; ממש לשם כך נבחרה הממשלה. זה רצון רוב העם, זה גם צו ההיסטוריה.  http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=9070&hp=1&newsletter=05.07.2012    לינק לדו"ח עצמו  http://go.ynet.co.il/pic/news/09.07.12.pdf

British Mandate for Palestine (legal instrument)

From Wikipedia, the free encyclopedia This article is about the Mandate instrument passed by the League of Nations granting Britain a mandate over the territories of the Ottoman Empire, that today are the State of Israel, the West Bank, the Gaza Strip and Jordan. For a history of the period, see Mandatory Palestine and Emirate of Transjordan. League of Nations - Mandate for Palestine and Transjordan Memorandum British Command Paper 1785, December 1922, containing the Mandate for Palestine and the Transjordan memorandum Created 1920-2 Ratified 1923 Signatories League of Nations Purpose Creation of the territories ofPalestine and Transjordan The British Mandate for Palestine, shortly Mandate for Palestine, or the Palestine Mandate was a League of Nations mandate for the territory that had formerly constituted the Ottoman Empire sanjaks of Nablus, Acre, the Southern part of the Vilayet of Syria,[1] the Southern portion of the Beirut Vilayet, and the Mutasarrifate of Jerusalem, prior to the Armistice of Mudros. The draft of the Mandate for Palestine was formally confirmed by the Council of the League of Nations on 24 July 1922, supplemented via the 16 September 1922 Trans-Jordan memorandum[2][3] and then came into effect on 29 September 1923[2] following the ratification of the Treaty of Lausanne.[4][5] The mandate ended at midnight on 14 May 1948. The Palestine Mandate legalized the temporary rule of Palestine by Great Britain. The document was based on the principles contained in Article 22 of the Covenant of the League of Nations and the San Remo Resolution of 25 April 1920, by the principal Allied and associated powers after the First World War. The objective of the League of Nations Mandate system was to administer parts of the defunct Ottoman Empire, which had been in control of the Middle East since the 16th century, "until such time as they are able to stand alone."[6] The approximate northern border with the French Mandate was agreed upon in the Paulet–Newcombe Agreement of 23 December 1920.[7] Transjordan had been a no man's land following the July 1920 Battle of Maysalun.[8] During this period, the British chose to avoid any definite connection with Palestine[9] until a March 1921 conference at which it was agreed thatAbdullah bin Hussein would administer the territory under the auspices of the Palestine Mandate. The Trans-Jordan Memorandum annulled the articles regarding the Jewish National Home in the territory east of the Jordan. It also established a separate "Administration of Trans-Jordan" for the application of the Mandate, under the general supervision of Great Britain. On 18 April 1946, Transjordan was formally separated from the Palestine Mandate,[10] with Abdullah remaining the king.

Contents

[hide]  1 Background 1.1 Military defeat of the Ottoman Empire 1.2 Occupied Enemy Territory Administration 2 Negotiations 3 Legal basis and drafting of the mandate 4 Establishment of a national home for the Jewish people 5 Article 22 of the Covenant of the League of Nations 6 Transjordan 6.1 Background and negotiations 6.2 Article 25 and Transjordan memorandum 6.3 Governance of Transjordan 7 Religious and communal issues 8 Borders 8.1 Northern borders 8.2 Southern borders 8.3 Eastern borders 8.4 Administrative divisions in Palestine 9 Approvals and Ratification 9.1 Ottoman / Turkish ratification 9.2 League of Nations approval 9.3 United States acceptance 10 Key Mandate dates from assignment to coming into effect 11 See also 12 References 13 Bibliography 14 External links 14.1 Primary sources

Background[edit]

Military defeat of the Ottoman Empire[edit]

Zones of French, British and Russian influence and control proposed in the Sykes–Picot Agreement(-Sazonov) agreement, 1916. Green = Russian occupation; Dark blue = French occupation; Light blue = Zone "A", French protectorate; Dark red = British occupation; Light red = Zone "B", British protectorate; Purple = International zones. When the Ottoman Empire joined the Central Powers in the First World War in April 1915, it threatened Britain's communications with India via the Suez Canal, besides other strategic interests of the allies. The conquest of Palestine became part of British strategies aimed at establishing a land bridge between the Mediterranean and the Persian Gulf. This would enable rapid deployment of troops to the Gulf, then the forward line of defence for British interests in India, and protect against invasion from the north by Russia. A land bridge was also an alternative to the Suez Canal.[11] In response to French initiatives, the United Kingdom established the de Bunsen Committee in 1915 to consider the nature of British objectives in Turkey and Asia in the event of a successful conclusion of the war. The committee considered various scenarios and provided guidelines for negotiations with France, Italy, and Russia regarding the partitioning of the Ottoman Empire. The Committee recommended in favour of the creation of a decentralised and federal Ottoman state in Asia.[12] At the same time, the British and French also opened overseas fronts with the Gallipoli (1915) and Mesopotamiancampaigns. In Gallipoli, the Turks successfully repelled the British, French and Australian and New Zealand Army Corps(ANZACs). From 1915, Zionist leader and anglophile Ze'ev Jabotinsky was pressing the British to agree to the formation of a Zionist volunteer corps that would serve under the aegis of the British army. The British eventually agreed to set up the Zion Mule Corps, which assisted in the failed invasion of Gallipoli. After Lloyd George was made prime minister during the war, the British waged the Sinai and Palestine Campaign under General Allenby. This time the British agreed to a "Jewish Legion", which participated in the invasion. Russian Jews regarded the German army as a liberator and the creation of the Legion was designed to encourage them to participate in the war on Britain's side. At the same time, British intelligence officer T. E. Lawrence ("Lawrence of Arabia") was encouraging an Arab Revolt led by the Sharif of Mecca. The British defeated Ottoman Turkish forces in 1917 and occupied Ottoman Syria, which would later be divided to British Palestine and TransJordan andFrench Syria and Lebanon. The land remained under British military administration for the remainder of the war, and beyond.

Occupied Enemy Territory Administration[edit]

Occupied Enemy Territory Administrations, 1918 Syria The Ottoman Empire capitulated on 30 October 1918, and on 23 November 1918, a military edict was issued dividing Ottoman territories into "occupied enemy territory administrations" (OETAs). The Middle East was divided into three OETAs. Occupied Enemy Territory Administration South extended from the Egyptian border of Sinai into Palestine and Lebanon as far north as Acre and Nablus and as far east as the River Jordan. A temporary British military governor Major General Sir Arthur Wigram Money would administer this sector.[13][14][15] At that time, General Allenby assuredAmir Faisal "that the Allies were in honour bound to endeavour to reach a settlement in accordance with the wishes of the peoples concerned and urged him to place his trust whole-heartedly in their good faith."[16] In October 1919, British forces in Syria and the last British soldiers stationed east of the Jordan were withdrawn and the region came under exclusive control of Faisal bin Hussein from Damascus. [17]

Negotiations[edit]

Map presented by TE Lawrence to the Eastern Committee of the War Cabinet in November 1918[18] British Cabinet map showing boundaries of the proposed mandates in early 1921, including those areas not yet delimited In 1916, Britain and France concluded the Sykes–Picot Agreement, which proposed to divide the Middle East between them into spheres of influence, with "Palestine" as an international enclave.[19] The British made two potentially conflicting promises regarding the territory it was expecting to acquire.[citation needed] In the McMahon-Hussein Correspondence of 1915 Britain had promised Hussein bin Ali, Sharif of Mecca, through T. E. Lawrence, independence for an Arab country covering most of the Arab Middle East in exchange for his support, while also promising to create and foster a Jewish national home in Palestine in the Balfour Declaration of 1917. The Sykes-Picot Agreement did not call for Arab sovereignty, but for the "suzerainty of an Arab chief" and "an international administration, the form of which is to be decided upon after consultation with Russia, and subsequently in consultation with the other allies, and the representatives of the Sherif of Mecca."[20] Under the terms of that agreement, the Zionist Organization needed to secure an agreement along the lines of the Faisal-Weizmann Agreement with the Sherif of Mecca. At the Peace Conference in 1919, Emir Faisal, speaking on behalf of King Hussein, asked for Arab independence, or at minimum the right to pick the mandatory.[21] In the end, he recommended an Arab state under a British mandate.[22]The World Zionist Organization also asked for a British mandate, and asserted the 'historic title of the Jewish people to Palestine'.[23] A confidential appendix to the report of the 1919 King-Crane Commission observed that "The Jews are distinctly for Britain as mandatory power, because of the Balfour declaration' and that the French 'resent the payment by the English to the Emir Faisal of a large monthly subsidy, which they claim covers a multitude of bribes, and enables the British to stand off and show clean hands while Arab agents do dirty work in their interest."[24] The Faisal-Weizmann Agreementcalled for British mediation of any disputes. It also called for the establishment of borders, after the Versailles peace conference, by a commission to be formed for the purpose. The World Zionist Organization later submitted to the peace conference a proposed map of the territory that did not include the area east of the Hedjaz Railway, including most ofTransjordan. In the San Remo Conference (24 April 1920) the Mandate for Palestine was allocated to Great Britain. France required the continuation of its religious protectorate in Palestine but Italy and Great Britain opposed it. France lost the religious protectorate but thanks to the Holy See continued to enjoy liturgical honors in Mandatory Palestine until 1924 when the honours were abolished (see: Protectorate of the Holy See).[25] During and after World War I, Britain made conflicting and shifting commitments regarding the future division and governance of the region, including those announced in the Balfour Declaration of 1917, the Sykes-Picot Agreement, the McMahon–Hussein Correspondence, and the Churchill White Paper of 1922. At the San Remo conference, the boundaries of the mandated territories were not precisely defined.[26]Chaim Weizmann subsequently reported to his colleagues in London: "There are still important details outstanding, such as the actual terms of the mandate and the question of the boundaries in Palestine. There is the delimitation of the boundary between French Syria and Palestine, which will constitute the northern frontier and the eastern line of demarcation, adjoining Arab Syria. The latter is not likely to be fixed until the Emir Faisal attends the Peace Conference, probably in Paris."[27] In a meeting at Deauville in 1919, David Lloyd George of the UK and Georges Clemenceau of France finalised the Anglo-French Settlement of 1–4 December 1918. The new agreement allocated Palestine and the Vilayet of Mosul to the British in exchange for British support of French influence in Syria and Lebanon.[28][29] At the Paris Peace Conference, Prime Minister Lloyd George told Georges Clemenceau and the other allies that the McMahon-Hussein correspondence was a treaty obligation. He explained that the agreement with Hussein had actually been the basis for the Sykes-Picot Agreement, and that the French could not use the proposed League Of Nations Mandate system to break the terms of the agreement. He pointed out that the French had agreed not to occupy the area of the independent Arab state, or confederation of states, with their military forces, including the areas of Damascus, Homs, Hama, and Aleppo. Arthur Balfour(later Lord Balfour, British Foreign Secretary at the time) and President Woodrow Wilson were present at the meeting.[30] The open negotiations began at the Paris Peace Conference, continued at the Conference of London and took definite shape only after the San Remo conference in April 1920. There the Allied Supreme Council granted the mandates for Palestine and Mesopotamia to Britain,[26] and those for Syria and Lebanon to France. In August 1920, this was officially acknowledged in the Treaty of Sèvres. Both Zionist and Arab representatives attended the conference, where they signed the Faisal–Weizmann Agreement.[31] The agreement was never implemented. The San Remo conference[32] assigned the mandate for Palestine to the United Kingdom under Article 22 of the Covenant of the League of Nations. The Allies also decided to make the UK responsible for putting into effect its own Balfour Declaration of 1917.

Legal basis and drafting of the mandate[edit]

The mandate was a legal and administrative instrument, not a geographical territory.[33] The territorial jurisdiction of the mandate was subject to change by treaty, capitulation, grant, usage, sufferance or other lawful means. The document was based on the principles contained in Article 22 of the draft Covenant of the League of Nations and the San Remo Resolution of 25 April 1920 by the principal Allied and associated powers after the First World War.[2] The mandate formalised British rule in the southern part of Ottoman Syria from 1923–1948. Each of the principal Allied powers had a hand in drafting the proposed mandate[34]—although some, including the United States, had not declared war on the Ottoman Empire and did not become members of the League of Nations. Spring 1919, at the Paris Peace Conference, informal discussion began between the Zionist Organisation and British representatives. A first draft was presented on 15 July 1919.[35] After Lord Curzon had replaced Arthur Balfour as Foreign Secretary, the draft was reconsidered. A second draft was presented on 10 June 1920. In the second draft, the paragraph recognizing the historical connection of the Jewish people with Palestine was removed from the preamble. "self-governing commonwealth" was replaced by "self-governing institutions". Also, "The recognition of the establishment of the Jewish National Home as the guiding principle in the execution of the Mandate" was omitted from the first draft. After strenuous objection to the proposed changes, the statement regarding the historical connections of the Jews with Palestine was re-incorporated into the Mandate in December 1920.[35] The draft was submitted to the League of Nations on 6 December 1920.[36]

Establishment of a national home for the Jewish people[edit]

"Zionist Rejoicings. British Mandate For Palestine Welcomed", The Times, Monday, 26 April 1920, following conclusion of the San Remo conference. The preamble of the mandate document declared: Whereas the Principal Allied Powers have also agreed that the Mandatory should be responsible for putting into effect the declaration originally made on November 2nd, 1917, by the Government of His Britannic Majesty, and adopted by the said Powers, in favour of the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, it being clearly understood that nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country.[37] The British Foreign Secretary, Lord Curzon, together with the Italian and French governments rejected early drafts of the mandate because they had contained a passage which read: "Recognizing, moreover, the historical connection of the Jewish people with Palestine and the claim which this gives them to reconstitute it their national home..."[38] The Palestine Committee set up by the Foreign Office recommended that the reference to 'the claim' be omitted. The Allies had already noted the historical connection in the Treaty of Sèvres, but they had not acknowledged a legal claim. Lord Balfour suggested an alternative which was accepted: Whereas recognition has thereby [i.e. by the Treaty of Sèvres] been given to the historical connection of the Jewish people with Palestine, and to the grounds for reconstituting their National Home in that country ...[39] The Vatican, the Italian, and the French governments continued to press their own legal claims on the basis of the former Protectorate of the Holy See and the French Protectorate of Jerusalem. The idea of an International Commission to resolve claims on the Holy Places had been formalised in Article 95 of the Treaty of Sèvres, and taken up again in article 14 of the Palestinian Mandate. Negotiations concerning the formation and the role of the commission were partly responsible for the delay in ratifying the mandate. The UK assumed responsibility for the Holy Places under Article 13 of the mandate. However, it never created the Commission on Holy Places to resolve the other claims in accordance with Article 14 of the mandate.[40] The High Commissioner established the authority of the Orthodox Rabbinate over the members of the Jewish community and retained a modified version of the old Ottoman Millet system. Formal recognition was extended to eleven religious communities, which did not include the non-Orthodox Jewish or Protestant Christian denominations.

Article 22 of the Covenant of the League of Nations[edit]

The preamble of the Mandate document states that the Mandate is granted to Britain "for the purpose of giving effect to the provisions of Article 22 of the Covenant of the League of Nations". That article, which concerns entrusting "tutelage" of colonies formerly under German and Turkish sovereignty to "advanced nations" with specific regard to "[c]ommunities formerly belonging to the Turkish Empire" that they "have reached a stage of development where their existence as independent nations can be provisionally recognised subject to the rendering of administrative advice and assistance by a Mandatory until such time as they are able to stand alone." Throughout the period of the Mandate, Palestinian leaders cited this as proving their assertion that the British were obliged under the terms of the Mandate to facilitate the eventual creation of an independent Arab state in Palestine.

Transjordan[edit]

Emir Faisal's delegation atVersailles, during the Paris Peace Conference of 1919. Left to right:Rustum Haidar, Nuri as-Said, Prince Faisal, Captain Pisani (behind Faisal), T. E. Lawrence, Faisal's slave (name unknown), Captain Hassan Khadri Herbert Samuel's proclamation inSalt, August 1920, for which he was admonished by Curzon

Background and negotiations[edit]

The future Transjordan had been part of the Syrian administrative unit under the Ottomans. It was part of the captured territory placed under the Allied Occupied Enemy Territory Administration (OETA).[41] Under the terms of the McMahon-Hussein correspondence and Sykes-Picot agreements, Transjordan was to be part of an Arab state or confederation of Arab states. The proposed Arab state and Jewish national home called for separate boundaries and administrative regimes in the sub-districts of historical Palestine (west of the Jordan River) and Transjordan (east of the Jordan River). However, the area east of a line from Damascus, Homs, Hamma, and Aleppo – including most of Transjordan – had been pledged in 1915 as part of an undertaking between the UK and the Sharif Hussein of Mecca. The area east of the Jordan River 'was included in the areas as to which Great Britain [sic] pledged itself that they should be Arab and independent in the future'. In 1918, the British military retreated from Trans-Jordan, in an indication of their political ideas about the future of the territory, which according to their position was designated to be part of the Arab Syrian state.[42] In August 1919, Balfour stated that he wanted Palestine to be defined to include some of the lands lying east of the Jordan, but not the Hedjaz Railway.[36] At the 1919 Paris Peace Conference, the British officials presented a proposal including maps showing the eastern boundary of Palestine located just 10km east of the Jordan.[42] At the Peace Conference, the Zionist Organization's claims did also not include any territory east of the Hedjaz Railway.[36] The railway ran parallel with and about 35-40 miles (about 60km) east of the Jordan river.[43] The Faisal-Weizmann Agreement provided that the boundaries between the Arab state and Palestine should be determined by a commission after the Paris Peace Conference. On 13 September 1919, a memorandum was handed from Lloyd George to Georges Clemenceau which stated that British Palestine would be "defined in accordance with its ancient boundaries of Dan to Beersheba".[44] The territory east of the Jordan between Damascus and Ma'an had been ruled as part of Faisal's Kingdom of Syriasince the end of the war. The British were content with that arrangement because Faisal was a British ally and the region fell within the indirect sphere of British influence according to the Sykes-Picot agreement.[45] They favoured Arab rule in the interior, because they didn't have enough troops to garrison the territory. Damascus was located in the French indirect sphere of influence, and the Sykes-Picot agreement called for Arab rule there too. The boundaries of the Palestine Mandate were not defined when it was awarded in April 1920 at the San Remo conference. In a telegram to the Foreign Office summarising the conclusions of the San Remo conference, the Foreign Secretary, Lord Curzon, stated: "The boundaries will not be defined in Peace Treaty but are to be determined at a later date by principal Allied Powers". When Samuel set up the civil mandatory government in mid-1920 he asked to put parts of Transjordan directly under his administrative control but was declined due to London's unwillingness to commit any significant resources to this area.[46]Following the French occupation of Damascus in July 1920, the French, acting in accordance with their wartime agreements with Britain, refrained from extending their rule south into Transjordan. That autumn Emir Faisal's brother, Abdullah, led a band of armed men north from the Hedjaz into Transjordan and threatened to attack Syria and vindicate the Hashemites' right to overlordship there. In March 1921 the Colonial Secretary, Winston Churchill, convened theCairo Conference which endorsed an arrangement whereby Transjordan would be added to the Palestine mandate, with Abdullah as the emir under the authority of the High Commissioner, and with the condition that the Jewish National Home provisions of the Palestine mandate would not apply there.[47] When France occupied Damascus in July 1920, the situation had changed dramatically. The British suddenly wanted to know 'what is the "Syria" for which the French received a mandate at San Remo?' and "does it include Transjordania?".[45] British Foreign Minister Curzon ultimately decided that it did not and that Transjordan would remain independent, but in the closest relation with Palestine.[48] At the Battle of Maysalun on 23 July 1920, the French removed the newly proclaimed nationalist government of Hashim al-Atassi and expelled King Faisal from Syria. The French formed a new Damascus state after the Battle of Maysalun, and the area of Transjordan became for a time a no-man's land.[8] As a result,Curzon instructed Vansittart in August 1920 to leave the eastern boundary of Palestine undefined, stating: "His Majesty's Government are already treating 'Trans-Jordania' as separate from the Damascus State, while at the same time avoiding any definite connection between it and Palestine, thus leaving the way open for the establishment there, should it become advisable, of some form of independent Arab government, perhaps by arrangement with King Hussein or other Arab chiefs concerned."[9] At the same time, British Foreign Secretary Earl Curzon wrote to the High Commissioner, Herbert Samuel, in August 1920, stating, "I suggest that you should let it be known forthwith that in the area south of the Sykes-Picot line, we will not admit French authority and that our policy for this area to be independent but in closest relations with Palestine."[49] Samuel replied to Curzon, "After the fall of Damascus a fortnight ago...Sheiks and tribes east of Jordan utterly dissatisfied with Shareefian Government most unlikely would accept revival."[50] He subsequently announced that Transjordan was under British Mandate.[51] Without authority from London, Samuel then visited Transjordan and at a meeting with 600 leaders in Salt, announced the independence of the area from Damascus and its absorption into the mandate, quadrupling the area under his control by tacit capitulation. Samuel assured his audience that Transjordan would not be merged with Palestine.[51][52] The foreign secretary, Lord Curzon, repudiated Samuel's action.[53] Two months later, on 21 November, Abdullah, the brother of recently deposed King Faisal, marched into Ma'an at the head of an army of 300 men.[54][55] In early 1921, prior to the convening of the Cairo Conference, the Middle East Department of the Colonial Office set out the situation as follows:[56] Distinction to be drawn between Palestine and Trans-Jordan under the Mandate. His Majesty's Government are responsible under the terms of the Mandate for establishing in Palestine a national home for the Jewish people. They are also pledged by the assurances given to the Sherif of Mecca in 1915 to recognise and support the independence of the Arabs in those portions of the (Turkish) vilayet of Damascus in which they are free to act without detriment to French interests. The western boundary of the Turkish vilayet of Damascus before the war was the River Jordan. Palestine and Trans-Jordan do not, therefore, stand upon quite the same footing. At the same time, the two areas are economically interdependent, and their development must be considered as a single problem. Further, His Majesty's Government have been entrusted with the Mandate for "Palestine." If they wish to assert their claim to Trans-Jordan and to avoid raising with other Powers the legal status of that area, they can only do so by proceeding upon the assumption that Trans-Jordan forms part of the area covered by the Palestine Mandate. In default of this assumption Trans-Jordan would be left, under article 132 of the Treaty of Sevres, to the disposal of the principal Allied Powers. Some means must be found of giving effect in Trans-Jordan to the terms of the Mandate consistently with "recognition and support of the independence of the Arabs".[57] The Cairo Conference of March 1921 was convened by Winston Churchill, then Britain's Colonial Secretary. With the mandates of Palestine and Iraq awarded to Britain, Churchill wished to consult with Middle East experts. At his request, Gertrude Bell, Sir Percy Cox, T. E. Lawrence, Sir Kinahan Cornwallis, Sir Arnold T. Wilson, Iraqi minister of war Jaʿfar alAskari, Iraqi minister of finance Sasun Effendi (Sasson Heskayl), and others gathered in Cairo, Egypt. An additional outstanding question was the policy to be adopted in Transjordan to prevent anti-French military actions from being launched within the allied British zone of influence. The Hashemites were Associated Powers during the war, and a peaceful solution was urgently needed. The two most significant decisions of the conference were to offer the throne of Iraq to Emir Faisal ibn Hussein (who became Faisal I of Iraq) and an emirate of Transjordan (now Jordan) to his brother Abdullah ibn Hussein (who became Abdullah I of Jordan). The conference provided the political blueprint for British administration in both Iraq and Transjordan, and in offering these two regions to the sons of Sharif Hussein ibn Ali of the Hedjaz, Churchill stated that the spirit, if not the letter, of Britain's wartime promises to the Arabs might be fulfilled. After further discussions between Churchill and Abdullah in Jerusalem, it was mutually agreed that Transjordan was accepted into the mandatory area as an Arab country apart from Palestine with the proviso that it would be, initially for six months, under the nominal rule of the Emir Abdullah and that it would not form part of the Jewish national home to be established west of the River Jordan.[58][59][60][61] On 21 March 1921, the Foreign and Colonial office legal advisers decided to introduce Article 25 into the Palestine Mandate. It was approved by Curzon on 31 March 1921, and the revised final draft of the mandate (including Transjordan) was forwarded to the League of Nations on 22 July 1922.[62]

Article 25 and Transjordan memorandum[edit]

Article 25 permitted the mandatory to "postpone or withhold application of such provisions of the mandate as he may consider inapplicable to the existing local conditions" in that region. The final text of the Mandate includes an Article 25 which states: "In the territories lying between the Jordan [river] and the eastern boundary of Palestine as ultimately determined, the Mandatory shall be entitled, with the consent of the Council of the League of Nations, to postpone or withhold application of such provisions of this mandate as he may consider inapplicable to the existing local conditions, and to make such provision for the administration of the territories as he may consider suitable to those conditions"[63] On submission of the memorandum to the Council of the League of Nations, Balfour explained the background as recorded in the minutes: "Lord Balfour reminded his colleagues that Article 25 of the mandate for Palestine as approved by the Council in London on July 24th, 1922, provides that the territories in Palestine which lie east of the Jordan should be under a somewhat different regime from the rest of Palestine. ... The British Government now merely proposed to carry out this article. It had always been part of the policy contemplated by the League and accepted by the British Government, and the latter now desired to carry it into effect. In pursuance of the policy, embodied in Article 25, Lord Balfour invited the Council to pass a series of resolutions which modified the mandate as regards those territories. The object of these resolutions was to withdraw from Trans-Jordania the special provisions which were intended to provide a national home for the Jews west of the Jordan."[64] When the Inter-Allied Conference at San Remo adjourned in April 1920, the definition of Palestine had not been discussed. In a recent essay, Sanford Silverburg stated that "a Palestine within the western political understanding of the term simply never existed." He observed that the failure to establish a western-based territorial element or frame of reference had clouded discussions and cited the claim that Transjordan had been detached from Palestine as a non-sequitur.[65] That agreement was formalised before the mandate officially went into effect. An article was included in the Mandate for Palestine which allowed the UK to postpone or withhold unspecified provisions from the lands which lay to the east of the Jordan River.[63] On 16 September 1922, the League of Nations approved a British memorandum detailing its intended implementation of that clause, namely to exclude Transjordan from the articles related to Jewish settlement.[66][67] With the League of Nations' consent on 16 September 1922, the Mandate territory was formalised by the UK with the creation of two administrative areas,Palestine, under direct British rule, and autonomous Transjordan, under the rule of the Hashemite family from the Kingdom of Hejaz in present-day Saudi Arabia, in accordance with the McMahon Correspondence of 1915.[2] Following the 1922 Transjordan memorandum, the area east of the Jordan river became exempt from the Mandate provisions concerning the Jewish National Home.[2][3] The British Foreign Office confirmed the position in 1946, in discussions over the independence of Transjordan, stating that "the clauses of the Palestine Mandate relating to the establishment of a Jewish national home were, with the approval of the League of Nations, never applied in Transjordan. His Majesty's Government have therefore never considered themselves under any obligation to apply them there".[68]

Governance of Transjordan[edit]

Transfer of authority to an Arab government took place gradually in Transjordan, starting with Abdullah's appointment as Emir of Transjordan on 1 April 1921, and the formation of his first government on 11 April 1921.[69] The independent administration was recognised in a statement made in Amman on 25 April 1923: "Subject to the approval of the League of Nations, His Britannic Majesty will recognize the existence of an independent Government in Trans-jordan under the rule of His Highness the Amir Abdullah, provided that such Government is constitutional and places His Britannic Majesty in a position to fulfil his international obligations in respect of the territory by means of an Agreement to be concluded with His Highness"[70][71] During the eleventh session of the League of Nations' Permanent Mandates Commission in 1927, Sir John Shuckburgh summarised the status of Transjordan: It is not part of Palestine but it is part of the area administered by the British Government under the authority of the Palestine Mandate. The special arrangements there really go back to the old controversy about our war time pledges to the Arabs which I have no wish to revive. The point is that on our own interpretation of those pledges the country East of the Jordan - though not the country West of the Jordan - falls within the area in respect of which we promised during the war to recognise and support the independence of the Arabs. Transjordan is in a wholly different position from Palestine and it was considered necessary that special arrangements should be made there[72] Transfer of most administrative functions occurred in 1928, including the creation of the post of High Commissioner for Transjordan.[73] The status of the mandate was not altered by the agreement between the United Kingdom and the Emirate concluded on 20 February 1928.[74][75] It recognised the existence of an independent government in Transjordan and defined and limited its powers. The ratifications were exchanged on 31 October 1929."[76][77] Britain retained mandatory authority over the region until it became independent as the Hashemite Kingdom of Transjordan in 1946. The juridical status of the mandate under the Palestine Mandate Convention remained unchanged pending a decision on the Palestine question by the United Nations or Transjordan's admission to the United Nations as an independent state. See Termination of the Mandate.

Religious and communal issues[edit]

Article 14 of the Mandate required Britain to establish a commission to study, define, and determine the rights and claims relating to the different religious communities in Palestine. This provision, which called for the creation of a commission to review the religious status quo between the religious communities, was never created. Article 15 required the mandatory administration to see to it that complete freedom of conscience and the free exercise of all forms of worship were permitted. The proviso to the objective of the mandate was that "nothing should be done which might prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine".

Map showing boundaries (in red) of the proposed protectorate of Palestine, as suggested by the Zionist representatives at the 1919 Paris Peace Conference, superimposed on modern boundaries.[citation needed] Further information: Borders of Israel and Borders of Jordan

Northern borders[edit]

The Northern boundary between the British and French mandates was defined in broad terms by the Franco-British Boundary Agreement of December 1920.[78] That agreement placed the bulk of the Golan Heights in the French sphere. The treaty also established a joint commission to settle the precise border and mark it on the ground.[78] The commission submitted its final report on 3 February 1922, and it was approved with some caveats by the British and French governments on 7 March 1923, several months before Britain and France assumed their Mandatory responsibilities on 29 September 1923.[79][80] Under the treaty, Syrian and Lebanese residents would have the same fishing and navigation rights on Lake Hula, Lake Tiberias, and the Jordan River as citizens of the Palestine Mandate, but the government of Palestine would be responsible for policing of the lakes. The Zionist movement pressured the French and British to include as much water sources as possible to Palestine during the demarcating negotiations. These constant demands influenced the negotiators and finally led to the inclusion of the whole Sea of Galilee, both sides of the Jordan river, Lake Hula, Dan spring, and part of the Yarmouk. The High Commissioner of Palestine, Herbert Samuel, had demanded full control of the Sea of Galilee.[81] The new border followed a 10-meter wide strip along the northeastern shore.[82] Following the settlement of the Northern border issue, the British and French governments signed on 2 February 1926 an Agreement of good neighbourly Relations between the mandated territories of Palestine, Syria and Lebanon.[83]

Southern borders[edit]

The Southern border between Palestine and Egypt was left unchanged from the border established between Egypt and the Ottoman Empire in 1906.[84] The Southern border between Transjordan and Arabia was left undefined whilst Abdullah's father remained in power in theKingdom of Hejaz. However, following the 1924-25 Saudi conquest of Hejaz, the Hashemite army fled to the northern Ma'an province of Hejaz, which was then annexed by Transjordan. This was formalised by the 1925 Hadda agreement, with the resulting zig-zag border becoming known as Winston's Hiccup.[85]

Eastern borders[edit]

The Eastern border between Transjordan and Iraq was not agreed until 1922, and not formally documented until 1932.[86][87][88]

Administrative divisions in Palestine[edit]

The August 1922 Palestine Order in Council provided that: The High Commissioner may, with the approval of a Secretary of State, by Proclamation divide Palestine into administrative divisions or districts in such manner and with such subdivisions as may be convenient for purposes of administration describing the boundaries thereof and assigning names thereto.[89]

Approvals and Ratification[edit]

Ottoman / Turkish ratification[edit]

The decision taken by the Allied Supreme Council at the San Remo conference was documented in the Treaty of Sèvres, signed on behalf of the Ottoman Empire and Allies on 10 August 1920. However, the treaty was never ratified by the Ottoman government,[90] because it required the agreement of Mustafa Kemal Atatürk. Ataturk expressed disdain for the treaty, and continued the fight known as the Turkish War of Independence. In November 1922, the Conference of Lausanne began, with the intention to negotiate a treaty to replace the failed Treaty of Sèvres. In the Treaty of Lausanne, signed on 24 July 1923 and ratified on 28 September 1923,[90] the Turkish government finally recognised the detachment of the regions south of the frontier agreed in the Treaty of Ankara (1921), thereby making a general renunciation of its sovereignty over Palestine.[90]

League of Nations approval[edit]

The text of the Mandate for Palestine was approved by the Council of the League of Nations on 24 July 1922.[91] However, this would not come into effect until a treaty between the Turkish government and the Allies was ratified and a dispute between France and Italy over the Syria Mandate was settled. The latter requirement was due to the perceived need for the legal regime to begin at the same time as the French Mandate for Syria and the Lebanon Following the ratification of the Treaty of Lausanne on 28 September 1923,[4][5][90] the dispute between France and Italy was reported as settled.[91][92][93] The Council of the League of Nations determined that the two mandates had come into effect at its meeting of 29 September 1923. The Official Journal of the League of Nations, dated June 1922, contained an interview with Lord Balfour in which he opined that the League's authority was strictly limited. According to Balfour – [the] Mandates were not the creation of the League, and they could not in substance be altered by the League. The League's duties were confined to seeing that the specific and detailed terms of the mandates were in accordance with the decisions taken by the Allied and Associated Powers, and that in carrying out these mandates the Mandatory Powers should be under the supervision—not under the control—of the League. A mandate was a self-imposed limitation by the conquerors on the sovereignty which they exercised over the conquered territory.[94]

United States acceptance[edit]

The United States was not a member of the League of Nations, and consequently was not required to officially state its position on the legality of the Palestinian Mandate. However, the US government accepted the de facto, if not de jure, status of the mandates and entered into individual treaties with the mandatory power to secure legal rights for its citizens and to protect property rights and business interests in the mandates. In the case of Palestine, on 3 December 1924, it entered into a bilateral treaty with Britain in the Palestine Mandate Convention, in which the United States "consents to the administration" (Article 1) and which dealt with eight issues of concern to the United States.[95][96]

Key Mandate dates from assignment to coming into effect[edit]

Administration Year Date Mandate document Palestine Transjordan 1920 25 Apr Mandate assigned OETA South Kingdom of Syria / Kingdom of Hejaz 1 Jul High Commissioner of Palestine appointed 23 Jul Battle of Maysalun 10 Aug Treaty of Sèvres signed (never ratified) 20 Aug Herbert Samuel's proclamation at Salt 21 Nov Abdullah's army moves to Ma'an 23 Dec Franco-British Boundary Agreement 1921 12-30 Mar Cairo conference. Article 25 (Transjordan) drafted 1 Apr Emirate of Transjordan established 1922 24 Jul Mandate terms approved by League of Nations 10 Aug Palestine constitution (Order in Council) 16 Sep Transjordan memorandum accepted 23 Oct 1922 census of Palestine 1923 25 April Independence announcement 29 Sep Mandate comes into effect