לקראת מלחמת העולם הראשונה, נטשה האימפריה העות'מאנית את בריטניה, השותפה הישנה שלה, ויצרה קשרים אסטרטגיים עם גרמניה. במהלך המלחמה התהדקו קשרים אלו עוד יותר, והתקדמו לשלבים גבוהים ביותר הן מבחינה כלכלית והן במסגרת הברית הצבאית. כך ממשלתגרמניה התחילה בפרויקט נרחב של בניית מסילת רכבת מברלין לבגדד, שהייתה אמורה להיות בעלת חשיבות מסחרית ותעשייתית לגרמניה במזרח התיכון. כתוצאה מנטישת בעל הברית העות'מאני, חיפשה בריטניה שותף אסטרטגי אחר באזור המזרח התיכון, ויצרה קשרים סודיים עם נציגים פרסיים וערביים, שהתגברו באופן טבעי עם כניסתה של האימפריה העות'מאנית למלחמה כחלק ממעצמות המרכז.
ההסכם בין בריטניה לצרפת נחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה העות'מאנית עומדת ליפול. על פי ההסכם, צרפת תקבל את לבנון, סוריה ודרום מרכזטורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה, על פי ההסכם, להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה, הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי.
ההסכם, שנחתם בסודיות, סותר את מה שהבטיחו הבריטים לחוסיין, השריף של מכה במהלך המלחמה, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון, על אף שלא הגיעו לכלל הסכם רשמי. כפיצוי, קיבלה המשפחה ההאשמית מהבריטים את השלטון בעיראק ובעבר הירדן (שנותק מן המנדט הבריטי על פלשׂתינה-ארץ ישראל). גם הצהרת בלפור שניתנה שנה לאחר מכן ב-1917, ובה הובטח ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל, סותרת את ההסכם; ועל כן הוא עורר התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים. ב-1918, אחרי המהפכה ברוסיה, הבולשביקים שגילו את ההסכם בארכיון של משרד החוץ הרוסי, פרסמו אותו כדי לבזות את הקולוניאליזם המערבי.
ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון לכאורה שהופקד בידיהן.
המשמעויות של המשך המלחמה בסוריה הן טבח, פליטות, טרור, ואף איום בהשתלטות מוחלטת של המחנה הסוני הרדיקלי על כל המרחב הסורי. לעומת זאת, מהלך מתואם ומוסדר, שתכליתו תהיה 'הפרדת כוחות' בין הרוב הסוני במדינה לבין המיעוטים החיים בשטחה, ואשר יתבצע בגיבוי והובלה בינלאומיים, נראה כפתרון הנכון, שכן הוא בעל פוטנציאל הייצוב הגבוה ביותר. הסכם סייקס-פיקו גזר את הלבנט למדינות לאום לפני כמאה שנים, בתהליך שלא הצטיין בזיקה הדוקה לזהויות ולהגיונות דמוגרפיים. הגיעה שעת הפרידה ממנו, לפחות בסוריה. המציאות כבר עשתה זאת. עתה הגיע תורם של המדינאים.
ישתי סיבות עיקריות החזירו את מלחמת האזרחים בסוריה לראש סדר היום העולמי. הראשונה נוגעת להעצמת הנוכחות הצבאית הרוסית במדינה. אם עד לפני שבועות ספורים הנוכחות הרוסית בסוריה הייתה שולית ובפרופיל נמוך, זו הפכה משמעותית עם הצבתם של עשרות מטוסי קרב ומסוקים, מאות חיילים ומערך אמצעי הגנה בשטח המדינה. נשיא רוסיה פוטין ציין גלויות שלוש מטרות לפעולה הרוסית: סיוע לשרידותו של משטר אסד, פגיעה ב'מדינה האסלאמית' וחיסול קיצונים אסלאמים רוסים, הנלחמים בשירותה. הסיבה השנייה נוגעת להצפה של אירופה בזרם מתגבר של פליטים, תופעה המונעת ממנהיגי היבשת להמשיך ולהתעלם ממלחמת האזרחים המתמשכת.
רחובות אלפו לאחר הפצצה של כוחות המשטר באמצעות חביות נפץ. 17 בספטמבר 2015. צילום: כראם אל מסרי - AFP
למרות שהחזרת היציבות לסוריה הינה אינטרס מובהק ודחוף של כל הצדדים המעורבים במלחמת האזרחים, בארבע השנים האחרונות הסתכמה תגובתן של מדינות מובילות במערכת הבינלאומית למרחץ הדמים במדינה בגינויים ובמאמץ להימנע ממעורבות ישירה במתרחש. זאת, למרות שכבר בשלביה הראשונים של המלחמה התברר שהשלכותיה אינן תחומות לסוריה. חוסר היציבות מוקרן לשכנותיה עקב בעיית הפליטים שנמלטו אליהן – לבנון, טורקיה וירדן. אירופה מתמודדת עם פליטים סורים המתדפקים על שעריה. לחץ זה יגבר, לאור המספר העצום של אזרחי סוריה הנמלטים מאזורי הלחימה. כשליש מבין עשרה מיליון הפליטים הסורים, יצאו מגבולות המדינה. בימים אלה נאמד קצב היציאה של פליטים מסוריה בכ-100-70 אלף בחודש.
כעת, לנוכח התקיפות הרוסיות בסוריה נעשים ניסיונות לגבש פתרון שיהיה מקובל על המעצמות. סוכנות הידיעות רויטרס פרסמה מפי שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי (29 בספטמבר 2015), כי "ארצות הברית ורוסיה גיבשו עקרונות יסוד לעתיד סוריה" וכי "מוסקבה ו-וושינגטון הסכימו כי סוריה תישאר מאוחדת, חילונית ולוחמת [ב'מדינה האסלאמית']". עוד צוטטו מקורות בבית הלבן כי "האפשרות שאסד ימשיך לשלוט אינה מעשית". נראה שהמערב ממשיך לעסוק ברעיונות חסרי היתכנות מעשית.
כל מאמץ לאתר פתרון למשבר בסוריה חייב להכיר בכך שסוריה, כמדינה ריבונית בגבולותיה המוכרים, כפי שהיו ב-2010, אינה קיימת עוד. בשטחה המוכר לא תיכון בעתיד הנראה לעין מדינה ריבונית עם שליטה מרכזית אפקטיבית. לרצון המנחה גורמים בקהילה הבינלאומית להחזיר את הגלגל לאחור ולייצב מחדש את סוריה "הישנה" סביב שלטון אחר, אין היתכנות אסטרטגית-פוליטית. כל תכנית אסטרטגית, שתגובש במטרה להפסיק את מלחמת האזרחים בסוריה ולעצב את עתידה צריכה לצאת מהנחת יסוד ברורה: את סוריה המפורקת והמפולגת לא ניתן לחבר מחדש. לכן, יש להתמקד במאמץ לאתר חלופה מעשית למדינה הסורית ולגבש תכנית ישימה, שקווי המתאר שלה יהיו מוסכמים ומקובלים על המובילים במערכת האזורית והעולמית.
במהלך מלחמת האזרחים חולקה סוריה דה-פקטו לאזורי שליטה, שמאפייניהם העיקריים הם דמוגרפיים. תנועת הפליטים והתושבים הפנימית התנהלה לכיוון הריכוזים האתניים-דתיים, בהם חשו בטוחים יותר. אף שאין זהות אינטרסים מוחלטת בקרב הקבוצות האתניות, בשטח התעצבה למעשה חלוקה של מרחבים הומוגניים יחסית מבחינה דמוגרפית. בנסיבות אלה, נראה שחלוקת סוריה דה-יורה למספר ישויות מדינתיות נפרדות, על בסיס אתני-דתי, היא המהלך המתבקש והטבעי – גם משום שגלום בו סיכוי לא-מבוטל לתרום לייצוב הזירה ולהפסקת המלחמה.
הרוב הסוני שולט וישלוט ברוב שטחה של סוריה. לצד זה, יינתנו ערובות בינלאומיות ואזוריות לביטחונן של קהילות המעוטים. בשטח סוריה מרוכזות שלוש קבוצות מיעוטים גדולות, באזורים מובחנים: העלאווים – במערב, ברצועת החוף; הדרוזים – בעיקר בהר הדרוזים, שמצפון לירדן; והכורדים – בצפון, בגבול טורקיה. המתווה להסדר בסוריה צריך להתבסס על הבטחת קיומן של קהילות אלה בישויות מדינתיות משלהן. אימוץ המתווה יהווה מנוף להתמודדות עם 'המדינה האסלאמית' וארגונים אסלאמיים רדיקליים אחרים.
סוגיית תפקידו של אסד בכל הסדר עתידי בסוריה, היא סלע מחלוקת בין רוסיה למדינות המערב. האחרונות דבקות ברצונן לראות את אסד מפנה את מקומו, ואילו רוסיה רואה באסד גורם התומך באינטרסים שלה באזור. סביר, שהמשך אחיזתו של אסד במרחב העלאווי בלבד תוכל לשכך את התנגדות המערב מחד גיסא ומאידך גיסא תאפשר לרוסיה לשמור על האינטרס שלה ברצועת החוף (טרטוס ולטקיה), במקביל להמשך הלחימה ב'מדינה האסלאמית'. ראיית רוסיה ואיראן תשקף מן הסתם תובנה, כי המשך המלחמה והסתבכותה יעמידו בסכנה את מאחזיהן בסוריה, וכי אינטרסים שלהן יישמרו באמצעות קשריהן עם הישות העלאווית.
על אף הרתיעה הרווחת במערכת הבין לאומית מהתפרקות של מדינות, חלוקת סוריה עולה בקנה אחד עם האינטרסים של רוב השחקנים הגלובליים והאזוריים, המעוניינים בהשבת השקט לסוריה, בין היתר על מנת לבלום את 'המדינה האסלמית' – ארצות הברית ומדינות אירופה מזה, והמשטרים בירדן ובלבנון מזה. עם זאת, הגם שחלוקת סוריה עולה בקנה אחד עם אינטרסים ישראליים, לא נכון שישראל תוביל את הנושא במערכת הבינלאומית, אלא תתמקד בשמירת האינטרסים החיוניים לה.
הסדר מדיני חדש בשטח סוריה, שיתבסס על חלוקתו למספר ישויות מדינתיות, אפשר שיהיה (אם כי לא בהכרח) בעל מבנה פדרטיבי או קונפדרטיבי. ההסדר המוצע יסייע להפחית חיכוכים בין הקבוצות השונות, לצמצם את האיום במלחמת אזרחים תמידית, וכן לספק הגנה לקהילות המיעוט מפני כוחות אסלאמיסטיים-רדיקליים, ביניהם 'המדינה האסלאמית'. תוצאה נלווית לייצוב הזירה על בסיס זה, תהיה בלימה של ההקרנה השלילית של הלחימה בסוריה, המהווה רקע להקצנה אסלאמית-רדיקלית, על המרחב האזורי ובפרט על ירדן ולבנון.
לרעיון המוצע שורשים בהיסטוריה הסורית. במהלך שלטונה המנדטורי בלבנט גיבשה צרפת בשטח סוריה חמש יחידות סמי-מדינתיות, בשאיפה להכשירן לשלטון ריבוני עתידי. לאוטונומיות הדרוזית והעלאווית, היה אף מאפיין אתני-דמוגרפי. ארבע מתוך חמש מדינות אלו נוצרו בספטמבר 1920. "מדינת הר הדרוזים" נוסדה שנתיים לאחר מכן. כך, החבל הנוצרי הפך מאוחר יותר למדינת לבנון והמיעוט הטורקי בחבל איסכנדרון סופח לתורכיה ב-1939. הרעיון הצרפתי המקורי קשר בין המבנה המדיני לבין השאיפה להגנה על המיעוטים.
בסוף 2013, הכריזו הכורדים בסוריה על הקמת חבל כורדי אוטונומי, פרסמו טיוטת חוקה וקראו לבחירת פרלמנט. חששותיהם של הכורדים כיום, כמו גם של הדרוזים, ממוקדים באיום הנשקף להם מה'מדינה האסלאמית' ומיתר הארגונים הסונים הקיצוניים. לפרויקט הלאומי הכורדי בסוריה זיקה למיעוט הכורדי בעירק ובטורקיה, כמו גם לתפיסה של בניית אומה ומדינה עצמאית בכל שטחה של "כורדיסטן הגדולה". משום כך, השגתה של תמיכה טורקית בהסדר שיכלול ישות מדינית כורדית בשטח הסורי תהיה אתגר לא פשוט. יתכן שהבהרה מטעם המעצמות, כי הישות הכורדית לא תורחב מעבר לגבול סוריה תסייע לשכך התנגדות טורקית צפויה.
השאיפה הלאומית הדרוזית פחותה לכאורה מזו הכורדית, ומעייניהם של הדרוזים נתונים בעיקר לעצם הישרדותם. ואולם, ברי כי בנסיבות הקיימות, אוטונומיה דרוזית בדרום סוריה (מהסוג שהייתה להם בתקופת המנדט הצרפתי ואשר בוטלה לקראת עצמאותה המדינית של סוריה), עשויה להתקבל על הדרוזים בברכה במסגרת ההסדר המוצע. יש לשער, שיימצאו גורמים אזוריים ובינלאומיים שיתמכו בייסודה של ישות כזאת, משום שהיא תהווה גם חיץ בין ירדן מדרום לבין המערכת הסונית הרדיקלית שבמרכזה של סוריה.
כל עוד ידבקו השחקנים המרכזיים במערכת הבינלאומית ברעיון הסרק של מדינה חילונית בסוריה תחת שלטון מרכזי אחד, לא ניתן יהיה לקדם פתרון. ואולם, בעת הזאת, לאחר ארבע שנים של מלחמת אזרחים אכזרית, רבע מיליון הרוגים, עשרה מיליון פליטים, ערעור יציבותן של לבנון וירדן וכן סכנת התנגשות צבאית בין המעצמות מעל שמי סוריה, יש לכל הצדדים תמריץ לשנות כיוון. לאור התיקו הצבאי המתמשך יכולים כל הצדדים להעריך, שחלוקת סוריה עשויה לאפשר להם לשמור על אינטרסים יסודיים שלהם ולמנוע מהם להמשיך ולשלם את המחירים הבלתי-נסבלים המושתים עליהם כולם.
המשמעויות של המשך המלחמה בסוריה הן טבח, פליטות, טרור, ואף איום בהשתלטות מוחלטת של המחנה הסוני הרדיקלי על כל המרחב הסורי. לעומת זאת, מהלך מתואם ומוסדר, שתכליתו תהיה 'הפרדת כוחות' בין הרוב הסוני במדינה לבין המיעוטים החיים בשטחה, ואשר יתבצע בגיבוי והובלה בינלאומיים, נראה כפתרון הנכון, שכן הוא בעל פוטנציאל הייצוב הגבוה ביותר.
הסכם סייקס-פיקו גזר את הלבנט למדינות לאום לפני כמאה שנים, בתהליך שלא הצטיין בזיקה הדוקה לזהויות ולהגיונות דמוגרפיים. הגיעה שעת הפרידה ממנו, לפחות בסוריה. המציאות כבר עשתה זאת. עתה הגיע תורם של המדינאים.
הרוסים כבר כאן,לאף אחד אין ספק מה שהתחיל בהפרחת בלוני ניסוי אודות ידיעות על רצונם העתידי או הגעתם בפועל של הרוסים לסייע לאסד דרך הפרות מרחבם האווירי של מדינות נאט"ו בדגש על הבכיינות הטורקית לאחר כל אלו המהלך הזה רקם עור וגידים וקיבל צורה בדמות כח צבאי גדול שהגיע באוויר וביבשה לסוריה והפעיל מערך אש קטלני על אדמת לאדמת סוריהועוד לא נאמרה המילה האחרונה .
האיש והאגדה (תרתי משמע)? לפני ימים אחדים עלתה לרשתות השונות ידיעה חשובה הטומנת בחובה חומר מודיעיני (גלוי)שרב ערכו. ע״פ הידיעה איראן היא זו שבקשה מרוסיה להתערב בנעשה בסוריה וזאת עקב כישלונם ההולך וגובר של איראן ובנות בריתה סוריה וחיזבאללה לכולם יש רשימה ארוכה של נזקים כתוצאה מהלחימה למען צבא סוריה,איש הקשר והמתווך בין הצדדים היה לא אשר מקסאם אל סולימאני האיש והאגדה האיראני מפקדת כח אל קודס במשמרות המהפכה האיראניים.
אימות הידיעה או שלילתה מעלה שאלות רבות שיכולות לשפוך אור על עניינים רבים
ידיעה זו טומנת בחובה חומר רב ערך , שיכול לתת לנו הבנה יסודית על מאחורי הקלעים של כל הלחימה בסוריה בין היתר :
עד כמה קריטי היה ועודנו מצבו של צבא אסד ?
עד כמה "חזק" הצבא האיראני (המתברבר חדשים לבקרים )?
מהו מצבם הכלכלי של הסופנסארים האיראנים ?
עד כמה נשחק כוחו של חיזבאללה ?
ומנגד מהו מצבם של המורדים בחזיתות הלחימה השונות?
ניגע בעניין הזה בהמשך ובינתיים נחזור לחימה בסוריה.
הפנים האמיתיות - הפילהרמוניה המערבית אירופאית מי שעקב אחרי כל נושא התערבות הלחימה הרוסית בסוריה נחשף לפילהרומניה מערבית אירופאית שבראש ובראשונה משקפת את האינטרסים שלהם בסוריה ובשל כך מסירה את המסיכה העבה והרב גוונית מעל פניהם,מסיכה שהתלבשה יפה על פניהם במשך קרוב ל 5 שנות לחימה בסוריה,רובם ככולם נגעו בעניין התקיפות שלצערם הרב לא מתעסקות עם דעא"ש ..ובמילים אחרות פוגעות במורדים.
ב 1/1/0/15 שר החוץ הברירטי צייץ בטוויטר את חששותיו בגלל התקפוות הרוסים על המורדים המתונים (וזכה לתגובה נלעגת וחדה משגריר רוסיה בבריטניה.)
ב 2/10/15 מספר נשיא צרפת על דרישתו האחרונה בפגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לפיה הוא "דרש ממנו לתקוף את דעא"ש ורק את דעא"ש".
ב 3/10/15 אומר שר החוץ קרי בראיון לרשת ה BBC כי על איראן ורוסיה לשים בצד את האינטרסים הגאופוליטיים שלהם בסוריה ולפעול לסיום המשבר הסורי,חשוב שרוסיה תתקוף בסוריה רק את דאעש מקווה שהשת"פ בין ארה"ב לאיראן יתגבר בעקבות הסכם" הגרעין. בהמשך אותו היום מודיע שר ההגנה הבריטי כי תמיכתה של ורוסיה בסוריה מחזקת את אסד ולא מחלישה אותו
ועדיין באותו היום אחרי חילופי מסרים חד צדדים יוצאות מדינות צרפת, גרמניה, קטאר, ערב הסעודית, טורקיה, בריטניה וארה''ב בהצהרה משותפת על מעשיה של רוסיה ע"פ המסר : "אנחנו, הממשלות של צרפת, גרמניה, קטאר, ערב הסעודית, טורקיה, בריטניה וארצות הברית של אמריקה מצהירות את הדברים הבאים לנוכח הפעולות הצבאיות האחרונות של הפדרציה הרוסית בסוריה: אנו מביעים את הדאגה העמוקה שלנו בכל הקשור להצטברות הכוחות הרוסיים הצבאיים בסוריה ובמיוחד ההתקפות של חיל האוויר הרוסי בחאמה, חומס ואידליב שהובילה לפגיעה באזרחים ולא לפגיעה בדעא"ש,פעולות צבאיות אלה מהוות הסלמה נוספת ורק יתדלקו עוד יותר את הקיצוניות וההקצנה. אנו קוראים לפדרציה הרוסית לחדול מיד מהתקפותיה על האופוזיציה והאזרחים הסוריים ולמקד את מאמציה במלחמה בדעא"ש.
ב 4/10/15 יום לאחר מכן יוצא נשיא טורקיה ארדואן בהצהרה , מצטרף לדברי ראש ממשלת בריטניה ואומר כי "הצעדים שרוסיה נוקטת וההפצצות בסוריה אינם מתקבלים על הדעת בשום שורה, למרבה הצער, רוסיה עושה טעות חמורה".
לאף אחד אין עוד ספק,מעשיה של רוסיה בסוריה הוציאו את כל העכברים מהחורים וחשפו את הפנים האמיתיות של מדינות אירופה והמערב אותם פנים שתומכות יד ביד במשך 5 שנים במורדים,אותם פנים שהיו המושכים בחוטים מאחורי הלחימה העזה בסוריה ושפיכת הדמים הבלתי פוסקת לא שתמיכתם הייתה סוד צבאי,אך הייתה בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים.
הצפצוף הרוסי פוטין וצבאו הרוסי ממשיך בשלו שולח מדבר לחוד ועושה לחוד דיבורים רכים לעבר המערב לצד מעשים כוחניים לעבר המורדים תקיפות ראוותניות מהים מהאוויר ומהיבשה כל אלו הם חלק מההצגה שעלולה להמשך לעוד חודשים ארוכים.
חתן דמים- הצ'אנס האחרון נשיא סוריה אסד ששמר על שתיקה רבתי במשך השנים האחרונות בכל הקשור ללחימה הפנים סורית ,לא אישר ידיעות אודות התערבות האיראנית ושכירי חרב ולא הכחיש סיוע או ניסיון סיוע לעברות נשק עבור החיזבאללה.
לפני ימים בודדים חרג נשיא סוריה ממנהגו ודיבר על מה שהוכע כעובדה מוגמרת על לחימתה של רוסיה לצד סוריה.
אסד שבמשך 5 שנים עשה הכל כדי לשרוד ולא בחל בשום אופציה קיימת למגר את צרותיו ואוייביו מבית, כל המכות הקיימות באו על עמו אחת אחרי השניה,אסד יודע שרוסיה היא הצ'אנס האחרון בשרשרת הצאנסים שניתנו לשלטונו של אסד , ולא לחינם התבטא אסד כי אם תכשל הקואליציה בין רוסיה סוריה איראן ועיראק האזור יושמד.
יושמד כי רוסיה לא תתן למורדים לזנב בהם ולהוציא אותם מושפלים בכל מחיר יושמד כי רוסיה בסופו של דבר נלחמת עם המורדים שמיש שמושך אותם שה מדינות המערב ארה"ב ומעצמות אירופה והדרך מכאן לפיצוץ לא ארוכה. יושמד כי אסד "יצטרך" להתאבד על המורדים ולנסות לסגור חשבון פתוח עם אוייבים וותיקים.
ברית דמים-לוט בערפל ברית הדמים החדשה שנרקמה בין מדינות האזור מצביעה על מפסידים ונשכרים בני ברית חזקים = רוסיה וסוריה ומנגד בני ברית שיחסיהם לוטים בערפל יחסי רוסיה וסוריה עם איראן וחיזבאללה.
לאף אחד אין ספק שרוסיה נכנסה לתמונה לצד סוריה,סוריה סומכת על רוסיה בעיניים עצומות כמעצמה שניה בעולם ומעצמה אקטיבית להבדיל מארה"ב שהפכה בשנות שלטונו של אובמה למעצמה פאסיבית שלא נאמר מעצמה על הנייר.
ברית הדמים החדשה מתרחבת קמעה למזרח לאיראן ולעיראק מכל הדיווחים השונים עולה נתמונה ששיתו"פ בין איראן עיראק ורוסיה הוא לא במינון גבוה, נכון לעת עתה. בדיווחים שבאו מהצדדים הנזכרים עולה שצד אחד מפרסם את הברית החדשה והציר והמשולש העירקי איראני סוריה והצד השני מבטא את ההתעלמות המכוונת של רוסיה מאיראן שהייתה הספונסרית של סוריה במשך כמעט 5 שנים של לחימה בלתי פוסקת זו שהשקיעה דמים- תרתי משמע בבת בריתה הסורית.
דיפלומטים בממשל האיראני התבטאו לא פעם שתקוותם היא שהרוסים יעשו בסוריה מה שרוצה השלטון הסורי ולא רק הרוסי ,די באמירה שכזו להבין את האי אמון והחשש שבו נתונים האיראנים אי אמון וחשש שנובע בראש ובראשונה מערפל כבד על טיב כוונותיהם של הרוסים בלחימה הסורית מה שנקרא נתנו להם אצבע והם רוצים את כל היד.
קר חם איראן -רוסיה ההתערבות הרוסית בסוריה לא פוסחת על יחסי איראן סוריה,זו הראשונה הייתה שחקן מרכזי בזירה כשמדי שבוע שלחה במטוסי תובלה אלפי לוחמים איראנים נשק ושאר צעצועים בקו טהרן-דמשק זו שמימנה את לוחמי משמרות המהפכה לצד צבא אסד ולוחמי חיזבאללה על אלמנותיהם ומשפחותיהם. כל זה נפסק בשבועות אחדים כשאור הזרקורים הרוסי מאיר לעבר הרוסים ומשאיר עלטה כבדה בצד האיראני. התבטאות דיפלומט בכיר איראני אודות חששותיהם של איראן אל מול מעשיה של סוריה מבטאת יותר מכל את הפחד האיראני מאיבוד הדומיננטיות שלה כרפובליקה איסלאמית במזה״ת במיוחד כשהיא המובילה בעשייה בלתי פוסקת לאיים על ישראל ולחזק את זרועותיה בעוטף ישראל.
הפעילות הרוסית הלא שקופה בסוריה מוסיפה להעכיר על היחסים הלא ברורים בין רוסיה לאיראן שזו האחרונה הגישה תביעה נגד רוסיה בגלל פרשיית סוללות האס 300 בנוסף למתיחות גדולה מאוד המתבטאת בהצבת כוחות צבא ואמל"ח באזוורים בעלי אינטרסים מנוגדים לשתי המדינות (הובא בכתבה המושקעת של עיתונאי רוטר POPAY כל אלו מותחים את החבל ומעלים את סף הרתיחה בפקעת העצבים האיראנית, שעם כל הכעס והתסכול הם מנסים לא לצאת משפיות שיכולה להעלות להם ביוקר בסופו של דבר רוסיה אינה אמריקה..
קר-חם יחסי איראן וחיזבאללה אל מול סוריה
מי שנדחק מהלחימה הפנים סורית הם לא אשר לוחמי חיזבאללה ואיראן ,לא שאדמת סוריה ריקה מהם אך ברור שאיראן וחיזבאללה נסוגו ודיללו כוחות בכמה חזיתות אם איראן וחיזבאללה תכננו לצאת מסוריה בסוג של כבוד ורוגע לע"ע הם יוצאים משם בזלזול ולב כבד על פניו אסד בטוח בצעד הענק והאחרון שעשה למען הצלת שלטונו גם במחיר של כתף קרה לאלו שמסרו נפש עבורו קרי חיזבאללה ואיראן. אסד מתחמם היטב בחיבוק הדוב הרוסי ונמנע לצאת מזרועותיו למחוזות קרים שכבר ביקר בהם בעבר ולא ראה מהם ח'יר. איראן והחיזבאללה צופים מהצד על כל צעד שנעשה בלחימה הפנים סורית איראן "פגיעה" יותר מארגון החיזבאללה לאור העובדה שהיא השחקן הראשי- מדינתי שנדחק מהזירה בין מרצונו (בתחילה) או שבכפייה,משל הייתה סוריה למכרז אזורי ומה שנותר הוא להמתין בסבלנות לראות לאן פני רוסיה עד אז לנסות אסוף את השברים.
אוגוסט חם-משהו מתבשל
ב 7/8/15 מפרסם הפוקס ניוז האמריקני דיווח המתבסס על מקורות מודיעין מערביים לפיהם ב 4/7/15 עולה קסאם אל סולימאני על טיסה מסחרית מקום איראן -רוסיה ונפגש עם לא אשר מנשיא רוסיה ושר ההגנה הרוסי,ביקורו החל בשישי בבוקר שעון מוסקבה והסתיים ביום ראשון בבוקר בו שב לאיראן. ע״פ הדיווח ההוא והערכות שפורסמו באותו העת עולה כי ככה"נ דנו השלושה בין היתר בעסקאות נשק עתידיות הין המדינות לאור הסרת הסנקציות (שבין כה הופרו והיו לאוויר עבור הרוסים).
זמן לא ארוך לאחר הפרסום הזה מפרסם העיתון הלבנוני א ספיר ידיעה מפי מקורות שונים אודות ביקור שני בתוך זמן של חודשיים של קסאם אל לסולימאני במוסקבה
ידיעות אלו זכו להכחשות של בכירים רוסים ולחילופי מסרים והאשמות בין האמריקאים והרוסיים אך נעלמו בתהום הנשייה של דוקטורינת אובאמה הצולעת שלא נאמר דוקטורינת שלושת הקופים.
ידיעות אלו היו הסנונית הראשונה לכאורה למה שרואות עיני העולם היום אודות שיתו"פ אגרסיבי של הצבא הרוסי על אדמת רוסיה אלו הפירות של קסאם אל סולימאני
היה או לא היה אחת הנקודות החשובות במהלכים שקדמו להתערבות הרוסים בלחימה הסורית הוא הדיווח האחרון שעלה לתקשורת הערבית והבינלאומית על פיו כל המהלך הזה הוא פרי מחשבתם של האיראנים ושליחם קסאם אל סולימאני שהגה בעשר אצבעותיו תוכנית מלחמה להצלת שלטונו של אסד וכו'
הדיווח הזה כמו שנכתב למעלה שטומן בחובו אור וחושך שאלות ותשובות תעלומות ופתרונות. הנקודות הבוהקות בו מתייחסות לאיראנים יותר מכל, על פי הדיווח נראה כי איראן זו המתיימרת להיות הרפובליקה האיסלאמית זו המציגה השכם וערב מערכות נשק בדיוניות ויחודייות זו האחרונה קרסה בפני המורדים?זו האחרונה משוועת לעזרת הגיבורים?זו האחרונה המאיימת על ארהב השכם וערב מתחננת לעזרת הרוסים?
האם סולימאני מאחורי הקלעים של ההתערבות הרוסית?
אם נשאל את הורסים הם יכחישו והם הכחישו אם נשאל את האמריקאים הם יאשרו והם אשרו סביר להניח שכל אחד חושב שהאמת אצלו...
האמת היחידה כרגע היא הימצאות הרוסים על אדמת סוריה המציאות החדשה יש השכלות כבדות מאוד על כל האזור אך בראש ובראשונה השלכות שמגיעות בעיקר לשולחנם של ארגון החיזבאללה.
זכרון לטווח קצר לפני חודשים ושבועות אחדים עיני העולם היו מופנות לקרבות ״הבלימה״ של חיזבאללה קרבות עקובים מדם אל קוצייר באל סאפירה הרח הקלמון הרי הרמל ועד לזבאדני שבזו האחרונה מוצא עצמו חיזבאללה נסוג בחזרה להגן על הבית,הזיכרון הקצר שלנו בכל הקשור לארועים ולקרבות הרבים של חיזבאללה בסוריה ובלבנון נובע בראש ובראשונה בגלל קצב הארועים ממרחבי הקרבות נשטפו בדם הלוחמים האיראני הלבנונים הסורים ושאר ארגוני המורדים נדמה שכל אלו נעצרו קמעה במקום בו יש דריכת רגל רוסית ונטישת רגל חיזבאלונית-איראנית.
עד לפני שלושה חודשים כשסגאת הסכם הגרעין הייתה בסיומה הופנו העיניים אל ההשלכות המכריעות של ההסכם על- איראן המדוברות והחשובות שבהם היו:
1-הסרת הסנקציות.
2-הפשרת הכספים.
ההשלכות של שניהם רבות מאוד והיו כבדות משקל הן על איראן והן על בנות בריתה בדגש על חיזבאללה שזו הראשונה הייתה ועודנה הספונסרית שלו, הזרמת הכספים המופשרים היו בראש ובראשונה מועילות לשניהם לחיזוק הכלכלה האיראנית -חידוש וביסוס זרועות איראן בעוטף ישראל בדגש על חיזבאללה.
בכירים איראנים לא הסתירו את כוונותיהם לבסס לחזק ולחדש אחיזה חדשה של זרועות איראן בעוטף ישראל לשלוח ולנטוע זרועות חדשות בגזרת קונייטרה ולבסס ולרענן את הזרוע המשמעותית באזור-חיזבאללה שהוא הגורם המכריע והחזק בין הזרועות.
חיזבאללה מצד עצמו היה נואש למזומנים ,מזומנים שיעודדו צעירים ממרחבי לבנון וסוריה להצטרף לקרבות,מזומנים שירנינו את לב האלמנות של הלוחמים הרבים שזכו לחזור בארונות ולצד אלו שלא זכו לחזור גם לא בארונות.
אך למגינת ליבם הכסף האיראני טרם זרם לקופת החיזבאללה הכסף שהיה אמור להיות הנדבך החשוב כאן טרם הגיע לייעודו בינתיים בשטח המציאות מעל הכל ומאז סוף הסכם הגרעין מצא את עצמו חיזבאללה נלחם בחזיתות נוספות שהאחרונה והמתוקשרת שבהם הייתה חזית הזבאדני חיזבאללה לא זכה לטעום את טעם הכסף שקונה את הכל ,הכל כולל חיזוק יכולתיו עד פרנסת מפקדיו ולוחמיו.
ושוב כמו בכל ארועי ההשלכות הכבדות נפלו תמיד על פתחו ארגון החיזבאללה השלכות שהטילו צל ואף אור על פשר יכולותיו כוונותיו ורצונותיו. בין ארועי העבר ניתן למנות סדרת חיסולים המיוחסים לישראל של בכירי ציר הרשע ומיגור תשתיות הטרור שלהם עד הארוע העיקרי שהשלכותיו היו תקווה גדולה לאיראן לסוריה ולארגון החיזבאללה
וכלה לעת עתה כמה שנחשב כ פרשת דרכים של ארגון החיזבאללה- ההתערבות הרוסית בסוריה וחזרתו ברצונו או בעל כורחו של הארגון מהלחימה באדמת סוריה היישר אל קווי ההגנה בעוטף ארץ הארזים ופנים לה.
איזהו חכם הלומד מכל אדם התערבות הלחימה הרוסית בסוריה הביאה את חיזבאללה ובת בריתו הטבעית לספסל הלימודים המזרח תיכוני,איראן וחיזבאללה לומדים בוחנים היטב את דוקטורינת הלחימה הרוסית ,את התגובות הרוסיות כלפי המערב כלפי נאט"ו תגובות אלו בוודאי יהיו אור אדום לטעות איראנית מול רוסיה,איזהו חכם הלומד מכל...אדם.
סוף מעשה במחשבה תחילה לכל הצדדים ברור שהמציאות המופקרת שהייתה קיימת על האדמה הסורית השתנתה וכל ניסיון לבדוק עד כמה השתנתה יכול לעלות ביוקר לאיראן הרחוקה ולחיזבאללה השכן הקרוב. איראן וחיזבאללה מוצאים עצמם מצמצמים פעילות ומנסים להסתגל לאור החיים החדש תחת הצל הרוסי על אדמת סוריה. שעיקרה הוא שאם עד היום הייתה אדמת סוריה מופקרת לחסדי ציר הרשע עבור העברות ומשלוחי נשק,הרי שהיום מהלכים שכאלו יכולים לסבך את השולח המשנע והמקבל עם לא אשר מהספונסר החדש שלקח את השטח תחת חסותו,שלא נאמר להסתבך עם מציבי קוווים אדומים וותיקים בשנים.
חיזבאללה לאן?
אוקטובר 2015 הוא עוד פרק זמן נתון בו יכול החיזבאללה ללכת באופן טבעי ולהמשיך את מה שהזניח בקו הרגיל והעקבי שלהם ועשיית המקסימום לחיזוק מעמדו ומוכנתו המקסימאלית ללחימה מול ישראל, אך עם כל זה ברור לחיזבאללה שאוקטובר 2015 יכול להיות עוד פרק זמן בו נתון החיזבאללה על פרשת דרכים כבדת משקל בדיוק כמו באירועים קודמים בהם היה הארגון "פגיע" ( ועוד היד נטויה ...) "ובארועים מכוננים" שעל פי חלק מהשלכותיהן היה אמור לחזור אל ארץ הארזים...היום כמו אז יודע חיזבאללה שזו הדרך אך שום דבר לא בטוח בה תוכניות לחוד ומעשים לחוד במיוחד ששינויים גדולים קרו במזה"ת במיוחד ברגע הגעת הרוסים ללחימה בסוריה. חיזבאללה בצד של איראן ,ואיראן בצד של עצמה כשאסד מטה כתף קרה לעברם ומתחמם בחיבוק הדוב הרוסי שספק אם מחבק אותו מרצון או מכפייה.
השבוע הביאו אמצעי התקשורת הערביים ידיעה שלא ראיתי אזכור דומה לה בתקשורת הישראלית. על-פי הדיווח, הקרמלין הודיע שעד סוף השנה, כלומר במהלך החודשיים הקרובים, יבקר מלך סעודיה סלמאן בן עבד אל-עזיז ברוסיה. לכאורה, ידיעה לא חשובה במיוחד. והרי מנהיגים מרבים בנסיעות ובביקורים זה אצל זה. אלא שכאן מדובר במשהו גדול הרבה יותר, במהלך מדיני המסמן לדעתי את המעבר של סעודיה אל הברית הרוסית. ויש לכך מספר סיבות.
מזרח תיכון חדש
זה לא סוד שארצות-הברית משדרת לאזורנו סימנים של חולשה; הן בשל החלטת הנשיא אובמה להתפטר מתפקיד השוטר של העולם, והן בשל התמקדותה של ארצות-הברית במערכת הבחירות. אין היום עם מי לדבר בוושינגטון, ובפרט לאחר שהתברר שההסכם עם איראן הוא עובדה מוגמרת. הסעודים יוצאים מגדרם מרוב זעם על ההסכם ורואים בו בגידה אמריקנית בהם, לא פחות. אך בניגוד לישראל הם אינם מחצינים את רגשותיהם ומשחקים בזירה הבינלאומית בקור רוח ובראייה מפוקחת של המציאות.
מנגד, הסעודים מזהים את הנחישות הרוסית המתבטאת במעורבות בסוריה, נחישות בולטת על רקע החידלון של ארצות-הברית ונאט"ו. הסעודים חוששים שאסד יישאר בשלטון, כי הם רואים בו כופר בשל היותו עלווי, ועל-פי גישתם אין דרך להכשיר שלטון של כופר על מוסלמים. הם גם זועמים על מרחץ הדמים בניצוחו של "הקצב מדמשק", שעלה בחיי מאות אלפי אנשים, שרבים מהם מוסלמים סונים. המלך סלמאן רוצה להיות קרוב לאזנו של פוטין כדי להשפיע עליו בעניין זה.
סיבה נוספת היא החשש הסעודי מברית רוסית-איראנית שלסעודיה לא תהיה השפעה עליה. בלי גב אמריקני-אירופי סעודיה מעדיפה את האמרה: "אם אינך יכול להכות אותם הצטרף אליהם". לתחושת המלך, הוא יוכל להשפיע על האיראנים בעניינים כמו תימן, עיראק וסוריה אם יהיה בתוך המועדון ולא מחוץ לו. סימן לכך ניתן אולי לקבל מן הידיעותעל סיומה הקרב של הלחימה הסעודית בתימן נגד כוחות החות'ים, הפרוקסי של איראן.
בא לשכונה בחור חדש
זה אולי יפתיע חלק מכם, אך סעודיה מעוניינת גם לוודא שרוסיה לא תפעיל את כוחות הקרקע שלה נגד ארגון 'המדינה האסלאמית' (דאע"ש).
סעודיה איננה אוהבת את הג'יהאדיסטים של הח'ליף אבו בכר אל-בגדאדי, בעיקר בגלל שהם הוציאו שם רע לאסלאם. אולם מצד שני, המלך הסעודי איננו רוצה לראות איך שרוסיה – מדינת כופרים, שותי וודקה ואוכלי חזירים – מחסלת מספר גדול של מוסלמים סונים ומפילה ברוב בושה מדינה אסלאמית-סונית. ככלות הכול, היו זמנים שבהם סעודיה תמכה ב'מדינה האסלאמית'.
כל הסיבות הללו ביחד שולחות את מלך סעודיה היישר אל זרועותיו השריריות של פוטין. אבל חשוב גם לראות את מסגרת המפגש: המלך הסעודי עוזב את ארמונו נוסע לבקר את פוטין בביתו של פוטין. בעבר היו נשיאים וראשי ממשלות משחרים לפתחו של מלך סעודיה, והיום הוא זה שנוסע לפוטין, הבחור החדש שבא לשכונת המצוקה הנקראת המזרח-התיכון, כדי להראות לקרוב ולרחוק מי פה בעל הבית.
גם בישראל גילו את רוסיה ואת ההשפעה הגוברת שלה באזור, וזה מה ששלח את נתניהו לפוטין לפני כחודש, כמו גם מה שגרם לביקורי קצינים בכירים רוסיים בישראל. נראה שעל רקע המעורבות הגוברת של רוסיה בסוריה גדל גם הרצון שלממשלת ישראל לא להישאר מחוץ למשוואה, בעיקר כשבצד הנגדי שלה נמצאת איראן.
עושים שרירים: צילומים, לכאורה, של הפצצת מצרר רוסית בסוריה
פוטין מרחיב פעילות?
אלא שבימים האחרונים ניכר שינוי מעניין בנימת הדברים שאומרים דוברים רוסיים בתקשורת הערבית. עד לפני כשבוע הם דיברו על כך שלרוסיה יש בסוריה מטרות מוגבלות, כמו הבטחת שלטונו של אסד, גם אם יהיה זה על חלק קטן משטח סוריה, כלומר חבל העלווים שבחוף סוריה, באזור שבו נמצאים נמלי לטקיה, טרטוס ובניאס. מדבריהם השתמע שאין לרוסיה כוונה לתקוף באופן מסיבי את המדינה האסלאמית שהשתלטה על 60 אחוזים משטח סוריה.
לפתע הם החלו להביע בקול דאגה מחלחול רעיונות 'המדינה האסלאמית' אל תוך המדינות המוסלמיות שפעם היו חלקה הדרומי של ברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטן, תורכמניסטן וטג'יקיסטן, כמו גם אל קבוצות מוסלמי החיות בתוך הפדרציה הרוסית: צ'צ'נים, טטארים, פאמירים ועוד. לטטארים יש סיבה טובה מאוד לפעול נגד רוסיה, אחרי שזו גירשה המונים מהם מחצי האי קרים, שלפני כשנה נלקח מאוקראינה וסופח לרוסיה. הצ'צ'נים עדיין לא נקמו ברוסים את הרס בירתם גרוזני כמו גם הרג אלפים מהם בשמות התשעים.
בנוסף יש לזכור שעשרות אחוזים מהחיילים בעלי דרגות נמוכות בצבא רוסיה הם מוסלמים, והמדינה האסלאמית בהחלט יכולה לנסות ולגייס אנשים בתוך הצבא כדי שיעשו לחבריהם את מה שעשה סרן נידאל חסן בבסיס בפורט הוד האמריקני, כשהרג 13 מחבריו ופצע 31. העניין לא רחוק מהמציאות שכן כבר היום יש כמאתיים מתנדבים מוסלמים מרוסיה בהמדינה האסלאמית, ואחד מהם – צ'צ'ני במוצאו וג'ינג'י בצבעו – הוא מפקד כוחות המורדים באזור חלב, ולפחות במקרה אחד שתועד במצלמות הוא שחט שלושה אנשי שלטון במו ידיו.
הוא ואנשים כמוהו יכולים לדבר ברוסית או בצ'צ'נית אל חבריהם שבצבא הרוסי, ודי אם אחד מאלף יתגייס בלבו להמדינה האסלאמית כדי לזרוע מוות בקרב חבריו. המדינה האסלאמית לא יודעת רחמים ואין לה מגבלות, ואם מי שיתגייס לשירותה בצבא רוסיה יאמץ את אופן החשיבה שלה ואת שיטות הפעולה שלה, הדבר יכול להמיט אסון על צבא רוסיה. מה – למשל – יכול לעשות חייל המשרת על אוניית משא הנושאת נשק ותחמושת לסוריה, אם הוא מוכן למות כשהיד בעת ביצוע פעולת חבלה שתטביע את האוניה?
עם האוכל בא התיאבון
בנוסף לכל השיקולים הללו מתברר שלהפצצות האוויריות הרוסיות אכן יש יכולת לשנות את המצב בשטח, ובימים האחרונים פתחו כוחות אסד, חיזבאללה והאיראנים, במתקפה קרקעית רבת מוקדים נגד כוחות המורדים והמדינה האסלאמית, ואף זכו להחזרת שטחים מסוימים וכמה כפרים אל תחת שלטון אסד. ייתכן שתאבונו של פוטין יגדל עם האוכל, כלומר ככל שתהיינה הצלחות לכוחות שבקואליציה עם רוסיה כך יגדל תאבונו של פוטין להרחיב את מסגרת הלחימה נגד המדינה האסלאמית לפני שזו נאחזת ברוסיה והופכת את המלחמה נגד הרדיקלים למלחמה בתוך רוסיה.
לפני כחודשיים התבטא אחד ממפקדי הצבא האמריקני על המדינה האסלאמית ואמר שהיא תישאר במקומה עוד עשור לפחות. ההתנהלות של רוסיה בימים האחרונים מצביעה על האפשרות שרוסיה לא תמתין לנאט"ו או לארצות-הברית אלא תעשה בקרב את מה שכולם פוחדים ממנו, כלומר תילחם מלחמת חורמה בקנאי האסלאם ותחסל את המדינה האסלאמית לפני שהמדינה האסלאמית מחסלת אותה.
יש מצבים של "או אנחנו או הם", וכנראה שפוטין הגיע למצב הזה. ימים יגידו.
בשנות השלושים פרסם לאו אריה מאיר )ן
417ג( חוקר אמנות האסלאם שפעל גם כמפקח באגף
העתיקות המנדטורי , מבחר כתובות מן התקופה הממלוכית בארץ-ישראל . 1 אחת מהן, כתובת מח'אן
שהורה להקים החאג' אאלמלכ, 2 נצפתה בכניסה לאתר הקודש ההרוס )'"תההiuined 8) בתל ערני )נ"צ
129 . 114 ( - תל שזמן רב זוהה במחקר הארץ-ישראלי כתל גת - ליד הכפר עראק-אלמנשיה, הסמוך
לקריית-גת של ימינו. תל ערני, מצפון לכביש המקשר בין כביש החוף לבית-גוברין )כביש 35(, היה
במלחמת העצמאות מעוז מצרי במתחם שהפך בשלהי המלחמה לכיס פלוג'ה . הכפר נהרס במהלך
הקרבות, ודומה היה כי גם הכתובת נהרסה .
בכתובת מדובר על בניית ח'אן, אך מאיר ראה אותה בכניסה לקבר שיח' צנוע, בראש גבעה קשה
לגישה, 3 ולכן הניח שהכתובת לא נקבעה במקורה בתל ערני , מה גם שאף בכפר הסמוך, עראק-אלמנשיה,
שממנו יכלה האבן להילקח, אין שרידים לח'אן .
1 הכתובות פורסמו בסדרת מאמרים שכותרתם 'Epigmphica ~bica בזטז58 ' בשנתון אגף העתיקות המנדטורי SMP ~
Am 1 . קגסף. 1 ) 1932(, קק. 42-43 2
~
w "(,הק"ושקן M
~
5. Combh :גם ראו הכתובת לתיאור . ].11. ei Satura
arabe, %11) Cairo 1956 , ק. 118 , סח. 5385 "
הקם,שקש'
" "
" עץ,ן0]0ה0ז
(",10זשקשע , ).45ט( זטן,4ן .]( ש Ssv
~
a .ן
3 גם ויקטור גרן, שהרבה לשוטט בארץ בשנים 1888-1852 וסקר את כפריה ומבניה העתיקים, הסתפק בתצפית מרחוק
על המבנה בתל הסמוך לכפר הנטוש למחצה, והזכיר כיפה לבנה של ולי בתוך קבוצת עצי תאנה. ראו: 1' גרן, תאור ארץ
ישראל, ב: יהודה, תרגם ח' בן-עמרם, ירושלים תשמ"ב, עמ' 93 . וליד אלח'אלדי - שתיעד, כנראה בשנות השמונים של
המאה העשרים, את שרידי הכפרים שהיו בפלסטין עד 1948 והוסיף נתונים על עברם וקורותיהם - תיאר את הכפר עראק-
אלמנשיה, סביבתו, חומרי הבנייה שמהם עשויים בנייניו, מקור מימיו, מסגדו ופרנסת תושביו. הוא לא הזכיר דבר על שרידיו
המוסלמיים של התל הסמוך, תל ערני . ראו : וליד אלח'אלדי, כן לא ננסא [= כדי שלא נשכח[, ביירות 1997 , עמ' 558 .
" קתדרה 17ג תשרי תשם "
50 - 71 ' עמ
שקדרה 72 יוסף דרורי
מאיר הציע למקם את הכתובת המקורית במקום סמוך, באם-לאקס, הקרויה גם מלאקס )נ"צ
120. 109 , ליד מושב שדה-דוד( , והנזכרת כתחנה ברשת הדואר הממלוכית,4 שבהקמתה החל הסלטאן
סיורם )ששלט בשנים 1277 - 1260 (, ושיורשיו הוסיפו עליה. מלאקס היא תחנה בנתיב המחבר בין עזה
לבית-גוברין ולחברון , והנמשך עד לכרך בעבר הירדן המזרחי . הכתובת, שקיומה ותוכנה אינם ידועים
מן הכרוניקות והביוגרפיות, מוסיפה על ידיעותינו על מפעלי הבנייה הציבורית )וכנראה גם רשת
הדואר( של המדינה הממלוכית במאה הארבע-עשרה .
הכתובת של אאלמלכ
שנמצאה בתל ערני סמול
לכפר עראק-אלמנשית,
ושמקורה בסאן שהוקם
בפקודתו
לאחרונה נזדמן לי לראות, באופן פרטי , את הכתובת. היא הורחקה מן המקום שבו ראה אותה מאיר
בשנות השלושים, ואשר ניטש או חרב . הכתובת, שממדיה 50% 50 ס"מ, היא בת שש שורות, הכתובות
בכתב בולט על אבן גיר, והיא נותרה שלמה.
כתובת ח'אן זו מוסיפה לידיעותינו על פעולות הבנייה של האמיר אאלמלכ . 5 הקמת הח'אן
במרחב זה אינה מתועדת כאמור במקורות הרבים האחרים המדווחים על אאלמלכ ועל
פועלו במדינה
הממלוכית.
4 האזכור המוקדם ביותר של מלאקס הוא מראשית המאה החמש-עשרה, ראו : אחמד בן עלי אלקלקשנדי, נבח אלאעשא
פי מערפת אלאנשאא', יד, קהיר 1919 , עמ' 424. אזכור נוסף, בכתיב 'בלאקס', מופיע אצל ח'ליל אבן שאהין אל,אהרי ,
זבדת כשף אלממאלכ, מהדורת Ravaisse ן , פריז 1894 , עמ' 119 .
5 ניקוד שמו הנוהג פה אינו ודאי . במחקר הוצעו )על ידי ון ברשם ומאיר וראו: מאיר, להלן, הערה 11 , עמ' 60 ובהערות
שמן( קריאות נוספות: !לילכ, אאל-מלכ, אאלמלכ, אאל-מלכ , אאלמלפ . ההכרעה בעד הקריאה אאלמלפ מבוססת על
הערתו של א-צפדי , שיכול היה להכיר באורח אישי דמות ציבורית זו ובוודאי הכיר את הנוהג הרווח בימיו להגיית שמו .
ראו : ח'ליל בן איבכ אלצפדי, אעיאן אלעצר ואעואן אלקצר, מהדורת אבו זיד, אבו עמשה ואחרים, א, דמשק 1998 ,
עמ' 618 . על פי שיר שבו חורז שם האמיר עם הפועל הערבי סלם יש מקום לגרוס את הקריאה אאלמלכ. ראו : יוסף בן
תגריברדי, אלמנהל אלצאפי ואלמסתופי בעד אלואפי, ג )1985 ( , מהדורת מ"מ אמין, קהיר, עמ' 88 .
אאלמלכוכתובתו 73 ץתדרה
הגם שהכתובת פורסמה ופוענחה בעבר, ברצוני לשוב ולעיין בה ולהוסיף פרטים אחדים על היזם
הנזכר בה . דומני שיש בכך ללמד על דמות נוספת המייצגת את מעורבות השלטון הממלוכי בארץ בדור
ההוא ולהרחיב את הידוע לנו על השירותים ששלטון זה הציע ואפשר לנתיניו. רווח שניוני הוא מפגש
עם אמיר ממלוכי בכיר, שלא היה סלטאן או נציב מוכר, עם עולמו, עם תפיסת עולמו ועם קורותיו.
הכתובת
בסם אלרחמן אלרחים תבארס אליי
אן שאא' ג'צל לכ ח'ירן מן
~
לכ ג'נאת
תג'רי מן תחתהא אלאנהאר ויג'צל לכ קצורן
אמר באנשאא' היא אלח'אן אלמבארכ אלצבד אלסקיר
אלא אללה תעאלא אלחאג' אאלמלכ אחר אלאמראא' באלדיאר אלמצריה
וילכ פי פנת מבעת עשר וסבעמאאה וצלא אללה עלא סידנא מחמד וסלם
תרגום
בשם6 הרחמן והרחום יתברך זה אשר
ברצותו ייתן לך טוב מזה כרוגמת הגנים
אשר מתחתם זורמים נהרות וכן יציב לך ארמונות7
ציווה להקים8 את הח'אן המבורך הזה העבד המתאווה
אל האל יתעלה החאג' אאלמלכ, אחד הקצינים במצרים,
וזאת בשנת שבע מאות ושבע-עשרה,9 ]יהי רצון ש[יתפלל אללה על ארוננו מחמד ויברכנו לשלום.
על ""חודה של הכתובת
כתובת הח'אן של אאלמלכ מתייחדת מכתובות דומות בדור זה בשתי נקודות עיקריות. היא שונה מן
המקובל מבחינת היחס בין הציטטה הקוראנית הקבועה והמוכרת לבין המסר העכשווי והמקורי, הכולל
ברגיל את ייעורו של המבנה, את שם היזם, את שם השליט ואת תאריך ההקמה. בכתובת שלפנינו
שלוש שורות מתוך השש מוקדשות לפסוק הקוראני, וזהו שיעור חריג. בשלוש השורות הנותרות לא
רשם המקים, אאלמלכ, את שם הסלטאן שבשירותו פעל, שלו היה מסור, ושלאמונו זכה; הסלטאן נודע
בתמיכתו בהקמת מבני קודש וחול, ובהקימו את הח'אן בוודאי יכול היה אאלמלכ לצפות לתגמול ממנו.
6 באופן חריג חסיה המילה 'אללה'. גם אם אפשר לטעץ כי היא מיפיעה בכתובת, השטח שהוקצה לה והאופז שבו שולבה
מעוררים יושם של תיקף מאנחי ולא של כוונה מקורית. קורא שאינו מודע לשגרת הפתיחה של כתיבות מוסלמיות לא
ימצאנה בשיח טבעי .
7 קיראל סורה כה )פרשת הפךקאז( , יא.
8 הפיעל אנשא' מורה על פי רוב על הקמה ראשונית, יש מאין.
9 שנת 717 להג'רה, היא שנת 1317 לסה"נ.
קדרה 4'
ואולי אי הזכרת הסלטאן אינה מקרית, אלא נועדה להבליט את יראת השמים של אאלמלכ, שאינו נושא
פנים למתנת בשר ודם.
הערות על נוסח הכחובת
הכתובת מצטטת פסוק קוראני שאינו נפוץ במיוחד בכתובות, והמבטיח למאמין הנאות בגן העדן )גנים,
נהרות זורמים, ארמונותי . היא מצניעה את דרגתו ותפקידו של היוזם, אאלמלכ, שנקרא ג'וכנדאר, אמיר
מקלות הפולו , עמדה נכבדה במערך התפקידים הטקסיים של החצר הממלוכית. יצוין כי התפקיד הנכבד
הראשון שבו מכהן אמיר מתלווה לשמו הפרטי והופך למעין שם משפחה )או: חניכה(, הממשיך לשמש
זמן רב לאחר שזנח האמיר את התפקיד . לפיכך אזכורו של שם החניכה או היעדרו אינו בעל משמעות
רבה . אין ודאות אפוא שאאלמלכ תפקד כג'וכנדאר בשנת הקמת הח'אן , וידוע בבירור כי מונה במשך
הזמן למשרה רמה יותר . עם זאת לא ייפלא כי בכתובות מאוחרות שלו נזכר שם החניכה ג'וכנדאר .
הכתובת מציגה את החאג' אאלמלכ כ'אחד האמירים במצרים' . אופייה החסוד והמצטנע של הכתובת
קשור להשקפת עולמו ולזיקתו של אאלמלכ לאסלאם ולציווייו - לא רבים הם האמירים הממלוכים
שעלו לרגל10 ואף אם עשו זאת לא נחפזו להוסיף את התווית חאג' לתאריהם. אופייה של הכתובת קשור
גם לאופי המבנה שהקים אאלמלכ על שום תפיסתו
זו : תחנת דרכים שנועדה לספק שירותים למתארחים
בה ולהקל עליהם בדרך )על פי רוב שליחי הדואר
הממלכתי, אך גם אזרחים מזדמנים - סוחרים ועוברי
אורח( .
את קלסתרו האמוני של אאלמלכ מחזקת כתובת
נוספת, מהמתחם הקדוש בתל ערני . זהו לוח שיש
שדווח עליו רק בספרו של מאיר על שלטי גיבורים
מוסלמיים . 11 בכתובת זו , שרק שתיים משורותיה
כתובתו של אאלמלכ
מי המדרסה
שהקיט
בהר הביה בשנת
741 להג'רה )1340
לסה"נ(
פוענחו, והמתוארת ככתובת שניזוקה ביותר, ניתן לקרוא את סופו של פסוק קוראני ארוך )'זה אשר
יעשה מעשה טוב לו גמול טוב ממנו והם יהיו בטוחים מבלהת היום ההוא'12 ( ובשורה אחרת את הצירוף
'המתאווה אל אלוהיו אאלמלכ אלג'וכנדאר' . 13 הגם ששבר לוח שיש זה שונה בכמה מהיגדיו מהכתובת
השלמה )חסר בו ייעוד המקום ומוער ההקמה(, יש בו פסוק קוראני בעל מסר ברור המתגמל את עושי
הטוב, שאאלמלכ, הנזכר גם בשם חניכתו )ג'וכנדאר(, בוודאי ראה עצמו אחד מהם .
10 אאלמלכ השתתף בשנת 732 להגיה )קיץ 1332 לסה"נ( במסע חג' יחד עם סלטאנו, א-נאצר מחמד. ראו: אבו בכר בן
עבד אללה אבן אלדואדארי, כגז אלדרר וג'אמע אלגרר, ט, מהדורת tft~ R. Roemer קהיר 1960 , עמ' 366 .
62 11 .ק , L.A. Mayer, Saracenic Heraldry, Oiord 1938 ; תמרי העלה בזהירות את הסברה כי כתובת זו הגיעה לאתר
בתל ערני מעג'רוד שממערב לסואץ . ראו : ש' תמרי , 'הרב אלחג' בסיני', המזרח החדש, כג )תשל"ג( , עמ' 146-145 ,
הערה 19 .
12 סורה בז )פרשת הנמלים( , צא . הנוסח המובא כאן הוא עיבוד על פי תרגומו של י"י ריבלין .
13 מאיר )לעיל , הערה 11 ( , עמ' 62 .
אאלמלכ וכתובתו 75
~
חדרה
השוואה לכתובות אחרות של אאלמלכ - במדרסה ליד קבר חסין בקהיר )שהוקמה בשנת 719
להג'רה( ובמדרסה הירושלמית )משנת 741 להג'רה ]1340 לסה"נ[(14 - מאפשרת לעמוד ביתר פירוט
על ייחודה של כתובת הח'אן שלפנינו : בשתי הכתובות הללו נזכר השיוך הממלוכי של אאלמלכ
)א-נאצרי(, מופיע שם החניכה שלו )אלג'וכנדאר( ומובעת משאלה חסודה, ולעומת זאת אין בכתובות
הללו שום פסוק קוראני .
הקר"לרה של אאלמלכ
אאלמלכ נלקח על ידי הסלטאן ביברס כשבוי במלחמתו במונגולים באבלסתין שבמזרח אנטוליה15
בשנת 676 להג'רה )1277 לסה"נ( .16 ייתכן מאוד כי היה מונגולי )ולא תורכי כמרבית המצטרפים
לחברה הממלוכית( . על פי גילו בשעת פטירתו )1346 לסה"נ(, 17 כבן תשעים, מותר להניח כי בזמן
שנשבה היה כבן עשרים . יורשו של ביברס, קלאוןי בהיותו עדיין אמיר, קנה אותו ומסרו לחתנו, הסלטאן
הצעיר ברכה ח'אן . 18 בהמשך הועבר לאדונים נוספים.
אאלמלכ נזכר כמי שחבר אל הסלטאן א-נאצר מחמד במהלכו הדרמטי ברמדאן בשנת 708 להג'רה .19
הסלטאן, שהיה אז כבן עשרים וארבע, ושתומרן על ידי אסיריו הבכירים ונושל מהכרעות ממשיות, יצא
בדרכו לעלות לרגל למכה, אך במהלך מסעו למדבר עבר לכרך והכריז שם על פרישה מרצון מתפקיד
הסלטאן, המנחיל לו אך אכזבה. אאלמלכ נתלווה אל א-נאצר לכרך,20 והוא האמיר שנשלח מטעמו
למצרים להודיע בחצר הריקה על דבר הפרישה וההישארות המתריסה בכרך . אאלמלכ הרשים בגישתו
ובתבונתו כשליח מטעמו של הסלטאן ביברס השני אל א-נאצר מחמד במקום גלותו בכרך . א-נאצר
מחמד ביקש או דרש שרק אאלמלכ ישוגר אליו כשליח. 21
14 ק ברשם זיהה את הכתובת מקהיר ככתובת מדרסה אף כי נרשם בה כי ייעודו של המבנה הוא מסגד, ראו: Van .א
מע Corpus ascriptionum Arabicarum, Egypte, שן Caire, Paris 1903 , ק. 170, ת0. 115
:
.Berchem, Materiaux pour ,
לכתובת המדרסה הירושלמית, הנמצאת בצפון הר הבית, ראו: קומבין, סובז' ווייט )לעיל, הערה 2(, סו )1956 (, קהיר,
עמ' 199 , מס' 5923 ; מאיר )שם(, עמ' 61 .
15 קרויה גם אלביסתאן, או אלביסטאן; המקום נמצא ממערב לסלטיה ומצפון למרעש. מאיר רושם כי אאלמלכ היה יליד
אבלסתין, ראו: מאיר )שם(, עמ' 61 . האפשרות קיימת אך לא מצאתי סימוכין לכך בכתובים.
16 אחמד בן עלי אלמקריזי, אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, ב )1958 ( , מהדורת זיאדה ועאשור, קהיר, עמ' 723 ; הנ"ל, כתאב
אלמקפא אלכביר, ב, מהדורת מ' יעלאוי, ביירות 1991 , עמ' 294; אחמד בן נור אלדין אבן חג'ר אלעסקלאני , אלדרר
אלכאמנה פי אעיאן אלמאה אלתאמנה, א, מהדורת עבד אלואר5 מחמד עלי, ביירות 1997 , עמ' 240, מס' 1065 .
17 ראו: חסן בן עמר אבן חביב, תיכרת אלנביה פי איאם אלמנצור ובניה, ג, מהדורת מ"מ אמין, קהיר 1986 , עמ' 83 . על
פי אבן חביב עבר אאלמלכ את גיל התשעים. בהתחשב בעובדה ששנותיו האחרונות היו תקופת פעילותו הנמרצת ביותר
יש בכך תופעה חריגה, גם אם אבן חביב הגזים במניין שנותיו .
18 סלוע )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 723 .
19 לפי השערת מאיר זהו התאריך המאוחר ביותר שבו עלה לדרגת אמיר, ראו : מאיר )לעיל, הערה 11 (, עמ' 61 .
Zettersteen, Beitr 1919 , ק. 136 20
~
ge
.
zur Geschichte der
.
Mamlukenzeit, Leiden ' [ו.א
21 צפדי )לעיל, הערה 5(, א, עמ' 619 , מס' 335 ; אחמד בן עלי אלמקריזי, אלמואע.ואלאעתבאר ביכר אלח'טט ואלאאתאר,
ב, מהדורת בולאק 1853 )דפוס צילום( , עמ' 310 ; מנהל באפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 85 ; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ'
240 . יצוין שאאלמלכ נסע לכרך כבר עשור מוקדם יותר, בשנת 698 , למטרה דומה, להביא את א-נאצר מחמד - שהיה
אז כבן חמש-עשרה - מעיר זו כדי להשליטו כסלטאן, במקום לאג'ין שנרצח . ראו: סלוכ )לעיל, הערה 16 (, א, קהיר
. 872 , 869 'עמ , 1936
,זדנדרה 76 יוסף דרורי
כבר בשנת 712 להג'רה )1312 לסה"נ( נשא אאלמלכ בדרגה הבכירה ביותר במערך הדרגות הממלובי ,
זו של אמיר מאה )גם: מקום אלף(, כפי שתועד על ידי רושם רשומות זוטר שמנה את האמירים שיצאו
לקרב לסוריה נגד המונגולים בשנה זו.22
הנוסע אבן בסוטה פגש בו בשנת 1326 לסה"נ בפוה שבזרוע המערבית של הדלתה, ותיארו כמי
שמשתייך לח'אצכיה )המשמר המיוחד, גדוד עילית( של הסלטאן א-נאצר מחמד. 23
בימי סלטאנותו השלישית של א-נאצר מחמד נמנה אאלמלכ עם האמירים הוותיקים שהשתתפו
בםועצה המייעצת )משאיח' אלמשור, אלמשורה24( שעזרה לסלטאן מעת לעת בהכרעותיו. 25 אאלמלכ
ואמיר אחר יעצו לא-נאצר מחמד בימיו האחרונים כיצד להבטיח סדרי ירושה הולמים שימנעו זעזועים
פוליטיים,26 ויש בידינו עדויות אחדות על מעמדו בחצרו של א-נאצר מחמד כיועץ שמתחשבים
בדעתו . 27
סמלו ההכללי של
אאלמלכ ממדרסה
כקהיר המתוארכת
לשנת 1300 לסה"נ
אאלמלכ בנה בקהיר מסגד גדול )ג'אמע( בשכונת חסיניה )נחנך בג'מאדא אלאולא 732 להג'רה
]1332 לסה"נ[(, מחוץ לחומה הצפונית של העיר .28 כמו-כן הקים מדרסה, בית מגורים ומסגד לצדו
ה81411ית , 5, 72 22 "
Amitai, 'The Remaking of 81-Nasir Muhammad
:
the Military Elite of
;
Mamlfi
k
א. Enpt by
) 1990(, קע. 150-151 , 162
23 מפגשו של אבן בטוטה עם אאלמלכ מדגים את ייחודו של אמיר ממלוכי זה. הוא הוקיר את התרבות המוסלמית, פקד
בלוויית מחלקה של חייליו זאויה של בעל מופתים ידוע, הניח לאורח מצפון אפריקה ליהנות מתנאי אירוח עדיפים
ונימק זאת בציטוט פסוק קוראני: 'אין בינותינו איש שאין לו מקום ידוע' )סורה לז ]פרשת המתייצבות במערכה[, קסד(.
ראו: מחמד אבן עבד אללה אבן בטוטה, מהקב רחלת אבן בטוטה )=תחפת אלמאר פי גראאב אלאמצאר ועג'אאב
אלאספאר(, א, מהדורת אלעואמרי בכ וג'אד אלמולא בכ, קהיר 1939 , עמ' Gibb, The T)avels 0, 16" ;20 .א.ג.א
Battuta, 1 , Cambridge 1958, קע. 3נ-31
24 מנהל צאפי )לעיל, הערה 5( , ג, עמ' 85 .
25 צפדי )לעיל, הערה 5 (, א, עמ' 618, מס' 335 ; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 310 .
26 יוסף בן תגריברדי, אלנג'ום אלזאהרה פי מלוב מצר ואלקאהרה, ט ) 1943( , קהיר, עמ' 164 .
27 אל יוספי, נזהת אלנא,ר, מהדורת אחמד הטיט, ביירות 1986 , עמ' 351 ,339 , 320 . עוד על הבאתו של אאלמלכ בסוד
הסדרי השלטון לאחר מות א-נאצר מחמד ראו: צטרשטיין )לעיל, הערה 20(, עמ' 222 .
28 ח'טט )לעיל, הערה 21(, א, עמ' 425; ב, עמ' 310; צטרשטיין )שם(, עמ' 226; אבן דואדארי )לעיל, הערה 8(, ט, עמ'
389 ; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 85; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 . על מועד הדרשה הראשונה במסגד
זה ושם הדרשן ראו: אסמאעיל בן עמר אבן כקיר, אלבדאיה ואלנהאיה פי אלתאריח', יד )1966 (, קהיר, עמ' 157 . עד
לבניית הג'אמע )מסגד מרכזי( בחסיניה, מצפון לחומת העיר, גר אאלמלכ ליד ח'זאנת אלבנוד )ראו להלן, הערה 39(,
מקום של ייצור יין ומקלט לגורמים פליליים וליברטיניים. משעקר למעונו )דאר( החדש, הוסיף לו גם אורווה )אצטבל(,
אאלמלכ וכתובתו 77 עידרה
ליד אתרו של חסין )משהד חסין( בתוך העיר, צייד את המסגד בספרייה והקדיש אותו להוראת
האסכולה השאפעית.29 נוסף על כך הקים אאלמלכ כאמור מדרסה ירושלמית; הדבר היה בתחילת
שנת 741 להג'רה )יוני 1340 לסה"נ( , כעדות הכתובת שנמצאה במקום, חודשים אחדים לפני מותו של
הסלטאן א-נאצר מחמד, שבשירותו הועסק . בשנת 1345 -1344 לסה"נ בנה אאלמלכ במכה מתקן שירותים
)מטהרה( ואגפים מעליו, וכן בנה ברכות ודאג להעברת מים לעולי הרגל במנא, הסמוכה למכה.
נמסר כי אאלמלכ הצטרף למסע העלייה לרגל של 732 להג'רה )1332 לסה"נ( עם סלטאנו30 -
ולא הייתה זו הפעם הראשונה שעלה לרגל עם הסלטאן - ודאג לרווחת עולי הרגל הבאים ממצרים
למכה; 31 הוא הקים בעבורם את הברכה ומאגרי המים בנח'ל )הממוקמת בערך באמצע הדרך שבין סואץ
לאילת32(, את הח'אן באזלם שבחג'אז33 ואת החשן בעג'רוד שממערב לעיר סואץ .34
אין כל סימנים לכך שאאלמלכ מילא תפקיד כלשהו בירושלים, ויש לראות ביזמת בניית המדרסה
שלו ובמיקומה עדות לרגש הדתי שפיעם בו, ושבא לידי ביטוי גם בהזדמנויות אחרות. נוסף על כך
המבנים הרבים שהקים הם ראיה עקיפה למעמדו הרם של אאלמלכ בימי א-נאצר מחמד, הגם שתפקירו
המדויק אינו רשום במקורות )אך קשה להניח שנותר ג'וכנדאר במשך כשלושים שנה( .
אאלמלכ התייחד בהצלחתו לשרוד את הטיהורים הפוליטיים שערך סלטאנו החשדן א-נאצר מחמד .
אפשר שהצליח להינצל משום היותו זר שהגיע כשבוי ולא חונך במסגרות הסגוליות להכשרת ממלובים,
שבהן גם טופחה אחוות בני המחזור, שהרתיעה את השליטים. 35 אולי עלה בידו לשרוד בשל גילו
המבוגר או בגלל אמינותו ומסירותו לאדונו לאורך שנים, שבגינן גם זכה למקום במועצה המייעצת
)המשורה(, כנזכר לעיל .
התבלטותו בחיי המדינה החלה אחרי מותו של אדונו, א-נאצר מחמד. בנו, הסלטאן א-נאצר אחמד,
מינה את אאמלאכ בקו אלקעדה 742 להג'רה )אפריל 1342 ( לנציבה של העיר הסורית חמאת.36 בכהונתו
קצרת הימים בחמאת - פחות מארבעה חודשים - גרם לכליאתו של המנהיג הברווי סיאב בן מהנא,
שאהל בקרבת העיר, ואשר 'חטא' בהלינו על הנציב החדש לפני הרשויות. 37
בית מרחץ )חמאם( ואכסניה )פנדק(, לבד מהג'אמע. על מעונות ללע( וחנויות שהוקמו בחסיניה על ידי אאלמלכ ראו :
סלוכ )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 641 .
29 סלוכ )שם(, ב, עמ' 723 ; מנהל באפי )שם(, ג, עמ' 85; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 392 ; דרר )שם(, א, עמ' 240;
מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297, ושם נרשם שהקים חמאם, והנתון מובא בהקשר של המסגד ליד אתר חסין.
30 סלוכ )שם(, ב, עמ' 351 .
31 מנהל צאפי )לעיל, הערה 5 ( , ג, עמ' 86-85 .
32 נ"צ 029. 925 . ראו: עבד אלרחמן אבן אבי בכר אלסיוטי, חסן אלמחאירה פי תאריח' מצר ואלקאהרה, ב, מהדורת מחמד
אבו אלפיל אבראהים, קהיר 1967 , עמ' 310 .
33 שם, עמ' 311 .
34 תמרי )לעיל, הערה 11 (, עמ' 145 הערה 16 )ושם מצוטט עבד אלקאדר אלג'זרי, 'אלדרר אלפראאד'(; עמ' 166 , הערה
. 72
35 אאלמלכ נמנה עם קומץ אמירים בכירים בחצרו של א-נאצר מחמד שנעדרו שיוך מובהק של ממלוכים סלטאניים
קודמים. היעדר 'תווית' שיוכית מזהה פטר אותם מחשדות למרידה אפשרית ואפשר להסתייע בכישרונם ובנאמנותם
בחוגו הקרוב של א-נאצר מחמד לזמן ממושך. ראו : עמיתי )לעיל, הערה 22(, עמ' 160 , 158 .
36 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 294; סלוכ )לעיל, הערה 16(, ב, עמ' 605; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 86 .
37 סלוכ )שם(, ב, עמ' 623 .
קי~דרה 78 ייסף דרורי
בשנה שלאחר מכן, במחרם 744 להג'רה )יוני 1343 לסה"נ( , קודם אאלמלכ תחת שלטון א-צאלה
אסמאעיל , הרביעי בין בניו ויורשיו המידיים של א-נאצר מחמד, לבכיר שבתפקידיו: נציב הסלטאנות
במצרים )נאיב א-מלטנה(, המשרה המשמעותית והמשפיעה ביותר בממסד הממלוכי בארץ זו. אאלמלכ
הסכים לקבל עליו תפקיד זה רק אם יתמלאו תנאיו הקשוחים.38 הוא התבלט בכהונתו באכיפה תקיפה של
כללי המוסר האסלאמי )איסור שתיית יין ,39 איסור
הימורים ומשחקי מזל40 ואיסור קרבת יתר בין
גברים לנשים בנסיבות חברתיות41( וכן בפעולתו
לתיקון אי סדרים במנהל ההפקדים הקרקעיים
)אקטאעאת( שנתגלעו בשלטון יורשיו החלשים
של א-נאצר מחמד.42 מעמדו החזק של אאלמלכ
בחצרו של הסלטאן א-צאלח אסמאעיל נבע
ככל הנראה מחוסר הניסיון של הסלטאן הצעיר,
שהיה כבן עשרים בלבד, ומן הוותק של אאלמלכ
)שהיה אז ככל הנראה בן למעלה משמונים שנה(
ומהעובדה שפעל בחצר אביו של הסלטאן וזכה
חזית המדרסה להערכתו . בספרות מתועדים כמה מקרים שבהם פעל להקל בעונשם של עבריינים קשים. 43 להמלצה
בהר הביה שבה
קבועה כתובת של
אאלמלכ 38 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 294; סלוכ )שם(, ב, עמ' 640 . מסופר כי אאלמלכ היה מוכן לקבל את תפקיד הנאיב
בכפוף לכמה תנאים, והעיקריים שבהם: כי לא ייעשה דבר בממלכה אלא בידיעתו או בהסכמתו, כלומר סמכויות
שלטוניות מלאות כמעט בלעדיות, וכן כי ייאכף איסור שתיית היין. ראו: ח'טט )לעיל, הערה 21(, א, עמ' 425 .
39 נאמר עליו כי פרק את ח'זאנת אלבנוד, בית סוהר, בדרך כלל לעבריינים בני המעמדות הגבוהים, שהפך במאה הארבע
עשרה לבית כלא לשבויים נוצריים, שהוחזקו בו עד שחרורם . הותר להם לייצר יין, והמקום הפך למפעל שהפיקו בו
מדי שנה למעלה מ-1 ,000 מכלים או חביות. ח'זאנת אלבנוד קיבל צביון של בית מרזח שבו מתכנסים בעלי התנהגות
מתירנית ופסולה על פי דת האסלאם. אאלמלכ, שגר בסמוך )ראו לעיל, הערה 28( , התריע כבר בימי א-נאצר מחמד על
המקום ועל אופיו הפרוץ, אך רק בימי נציבותו יכול היה להוציא לפועל את כוונתו. הוא הורה לממונה העירוני )ואלי(
של קהיר להרוס את המקום ולהעביר את תושביו על טפם למקום אחר. המקום, שהיה 'גרוע מכול על פני האדמה'
)שר בקעה מן בקאע אלארף(, טוהר ונבנה בו מסגד. ראו : צפדי )לעיל, הערה 5 (, א, עמ' 619, מס' 335 ; מקפא )שם( ,
ב, עמ' 295-294; ח'טט )שם(, א, עמ' 425; ב, עמ' 310 ; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 86; סלוכ )שם(, ב, עמ'
640 . מקריזי ראה בחיסול מתקן מושחת זה הישג השווה להריסת ערי הצלבנים עכו וטריפולי , שהיו אף הן מוקדי
תרבות נוצרית פרוצה ומאיימת. לא רק ח'זאנת אלבנוד פורקה בהוראת אאלמלכ, כך עשה גם לבתי האסירים הנוצרים
במצודת ההר; האסירים הוחזקו במקום בשל מיומנותם בבנייה, ובבתיהם )או: תאיהם( יוצר יין . ראו: סלוכ )שם(, ב, עמ'
642-641 , על רדיפות נוספות של יצרני יין ועידוד מלשינים לדווח על העבריינים ראו : שם, עמ' 667 ,647 , 646.
40 סלוכ )שם(, ב, עמ' 642 . המדובר בהימורים על המנצח בתחרויות תרנגולים וכבשים, בהיאבקויות ובקרבות אגרוף
וכן בהרקדת דובים וקופים. העוסקים בהימורים שילמו מס, שנגבה בידי גובה מיוחד, תמורת ההיתר לפעילות 'בלתי
מוסלמית' שכזו, אך אאלמלכ התעלם משיקולי הרווח והכדאיות לאוצר המדינה.
41 אאלמלכ, בסמכותו כנאיב א-מלטנה, אסר להעמיד אוהלים לחוף הנילוס, משום שאלה היו מקום מפגש מגרה וטעון
לבני שני המינים . בימיו, מסכם ההיסטוריון, לא העזו הבריות לנהוג בפומבי באורח מתירני ומתריס . ראו : מקפא )לעיל,
הערה 16 ( , ב, עמ' 295; סלוכ )שם( , ב, עמ' 642 .
42 מקפא )שם( , עמ' 295. על ביטול הנוהג של המרת אדמות והפקדים חקלאיים )מקאייה(, שפגע בשטחים הטובים פחות,
ראו : סלוכ )שם(, ב, עמ' 643 .
43 אאלמלכ פעל יחד עם אמירים אחרים להשבת הפקיד הנוצרי הבכיר ג'מאל אלכפאת לתפקידו כאחראי פיננסי בכיר,
בשנת 743 להג'רה, בטרם היה לנאיב. ראו: מקפא )שם( , א, עמ' 329 ; סלוכ )שם( , ב, עמ' 627-626 . את אבראהים אבן
79
-
אאלמלכ וכתובתו חדרה
מטעמו בימי סלטאן זה היה משקל ניכר. כן מצוינת מסירותו לעבודה והעובדה שנהג להישאר בלשכת
הניאבה שעות רבות אחרי שהפקידים הרגילים כבר שבו לבתיהם, ולא נותרו שם עמו אלא הסדרנים
ואנשי המשמר )נקבאא'( .44
עם מותו של א-צאלה אסמאעיל, ברביע אלאול 746 להג'רה )יולי 1345 לסה"נ(, ועליית אחיו,
אלכאמל שעבאן , במקומו, הורד אאלמלכ מגדולתו וסולק מתפקידו . אאלמלכ, שלא רחש חיבה יתרה
לסלטאן החדש - החמישי בין יורשי א-נאצר מחמד
- ביקש לנסוע לדמשק ולכהן שם בתפקיד בכיר אחר:
נאיב א-שאם )נציבה של סוריה או: דמשק( . לכאורה
ניתן לו מבוקשו, אך בטרם הגיעה שיירתו לעזה השיגי
הדואר ונמסר לו מינוי פחות בחשיבותו, לנציבה של צפת
)נאיב צפד( . 45 הוא החל לתפקד בצפת ברביע אלאח'ר
746 להג'רה )אוגוסט 1345 לסה"נ( והחל ליישם שוב את
תפיסתו המחמירה ואת שיטותיו .46 אך נמצאו לו יריבים
דרהם של אלכאמל
שעבאן )הוטבע
,)1346 -1345 בדמשק
השליט שהדיח את
אאלתלכ מהפקידו
שטפלו עליו עלילה כאילו ניסה לקשור עם אמיר אחר כנגד השליט שהדיחי. 47 הוא נקרא למצרים בצו
השליט ב- 1 במחרם 747 להג'רה )אפריל 1346 לסה"נ( , אולם נעצר כבר בעזה והואשם במזימה ובניסיון
לקשור קשר. אמיר נשלח להפקיע את רכושו המרובה בצפת ובמכה )שכלל בגדים, מחסני מזון ובהמות
רכיבה מסוגים שונים( . 48 אאלמלכ, שהיה עד אז איש ציבור מטיל אימה )מהאב(, מעורר כבוד )מחתשמ(
ותקיף )צארמ(, 49 הומת באלכסנרריה בחניקה בג'מאדא אלאח'רה 747 להג'רה )ספטמבר 1346 לסה"נ( .
גופתו הועברה לקבורה בקהיר .50
את יחסו החיובי למסורת המוסלמית הפגין אאלמלכ בבקיאותו, ביחסו לתלמידי חכמים, 51 בקפדנותו
כנציב, ביחסו לפולחן )עבאדה(52 ובמבני הקודש שהקים .
צאבר, האיש שהכה, בתפקידו, את תנכז למוות ובשל כך נכלא, המליץ אאלמלכ לשחרר, חודש אחרי שנאסר )רביע
אלאול 742 להג'רה ואוגוסט 1341 לסה"ננ( . ראו: מקפא )שם( , א, עמ' 115 . אף בשחרורו של המנהיג הבדווי מהאזור
הסמוך לחמאת, פיאה בן מהנא, שנכלא ביזמתו של אאלמלכ עצמו, היה אאלמלכ פעיל . ראו : סלוכ )שם( , ב, עמ' 628 .
44 ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 310 ; מנהל צאפי )לעיל , הערה 5(, ג, עמ' 87 .
45 סלוכ )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 681 ; מנהל צאפי )שם( .
46 מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 296 .
47 סלוכ )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 697 -696 .
48 שם, עמ' 701 .
49 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297; 'מהאבה ,מורא[ וחרמה ,כבודן כלפיו בלבבות האנשים' , צפדי )לעיל, הערה 5 ( , א,
עמ' 619; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5 ( , ג, עמ' 87 ; ח'טט )לעיל, הערה 21( , ב, עמ' 310 ; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ'
241 . ועוד שם 'בעל מענה חד ,
~
ג'יפה חאדה[' .
50 מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 297 .
51 נמסר כי חוברה בעבורו רשימה של מורים ומוסרי חדיר הראויים לציטוט )משיח'ה(, ושקראו ממנה לפניו במצודת קהיר
כשכיהן בתפקיד הנאיב. ראו : מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 311 ; מנהל צאפי
1 Medie~al Cairo, Princeton, א.ת 1992, ע. ; 86 'עמ ,ג , ) 5 הערה ,לעיל(
"
,
Berkey, The
~
ו. ע: nsmission o(Knowledge
148 . לפי דרי )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 , אוסף החדירים הוקרא בלשכת הנציבות )שבאם א-ניאבה( עוד בטים נתמנה
אאלמלכ לנציב )בשנת 1342 לסה"נ( . בתזכרת אלנביה )לעיל, הערה 17 (, ג, עמ' 83 , נאמר כי 'שמע חדיר ומסרו' .
52 'אורה של מסירותו לפולחן נרשם ,או: ניכר[ על מצחו' , צפדי )לעיל, הערה 5 ( , א, עמ' 620 , מס' 335 .
דייה 80 יין היייי
את האמירה המיוחסת לו ש'כל אמיר שאינו תוקע את רומחו ומתיך זהב עד שיגיע לגובה חודו - לא
ייחשב אמיר',53 קשה ליישב עם צניעותו ועם החומרה שבה נהג. ואולי צריך להשלים אמירה זו באופן
הבא: את הזהב שיתיך מרכושו שלו יתכבד ויתרום לצורכי ציבור או כצדקה לנזקקים .
סיכום
הכרוניקות וקובצי הביוגרפיות החדשים שנתפרסמו בעשורים האחרונים מזמנים היכרות עמוקה יותר
עם קורות חייו של האמיר הממלוכי אאלמלכ . יוזם הקמת ח'אן אם-לאקס ) ? ( היה קצין ממלובי אמין
ומסור, בעל זיקה מובהקת - וייחודית בהשוואה לעמיתיו- לתכניה ולהוראותיה של דת האסלאם . הוא
הגיע לימים לעמדה בכירה במנגנון השלטון, וממנה אכף בעקביות את עקרונותיו, אך סולק ממשרתו
והומת, כרבים לפניו, באופן מהיר ומפוקפק משהו.
הר הבית/אל חרם א-שריף – רקע ארכיאולוגי והקשרים פוליטיים
הקדמה
בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הצהיר משה דיין, שר הביטחון דאז, כי הר הבית יישאר באחריות הווקף המוסלמי. הצהרה זו, והמשך ניהולו של מתחם הר הבית/חרם אל-שריף בידי הווקף המוסלמי, נתפסו כהסכמת ישראל לשמור על מעמדו ההיסטורי המיוחד של חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי. בפועל, עוד לפני הצהרת שר הביטחון קבעה ישראל עובדות בשטח אשר שינו את מעמדו העצמאי של המתחם, ויותר מכך את הנגישות אליו.
מאז ועד ימינו מתקיים תהליך בלתי פוסק של פיתוח האזור שסביב הר הבית/חרם אל-שריף וניסיונות לשנות את ההסכמות משנת 1967. מבין כל אלה חפירת המנהרות, הכשרת מסגד אל-מרוואני (המכונה גם 'אורוות שלמה') וסוגיית גשר המוגרבים הן המוכרות ביותר לציבור, אך לצידן מתקיימות גם פעולות נקודתיות קטנות, היוצרות מציאות חדשה בהר הבית וסביבותיו.
הר הבית/חרם אל-שריף אינו מנותק מן הסביבה שבה הוא שוכן. לפעילות המתרחשת בעיר העתיקה ובכפר סילואן נודעת השפעה רבה על המתיחות באזור ועל מעמד הר הבית/חרם אל-שריף. בעבר דן 'עמק שווה' בפעילות סביב הר הבית בפרסומים "מסילואן להר הבית" (2013)[1] ו"ירושלים התחתית" (2011).[2]
במסמך זה נעמוד על השימוש בחפירות ארכיאולוגיות, או בחפירות שהוצגו כחפירות ארכיאולוגיות, במאבק הפוליטי על הר הבית ובשינוי אופיו ומעמדו של המתחם וסביבותיו. מכיוון שכל פעילות פיזית בעיר העתיקה וסביבותיה כוללת פעילות ארכיאולוגית (חפירה, שימור, פיקוח וכדומה), אין זה אלא טבעי שתחום מדעי זה ניצב בחזית המאבק הפוליטי.
חלק א' – תולדות האתר: כיצד הפך הר הבית לחרם אל-שריף
מתחם הר הבית כיום הוא מקבץ של מבני פאר ממיטב האדריכלות המוסלמית והמקומית באלף השנים האחרונות. קדושת המקום במסורת האסלאם הביאה להקמתם של כמעט מאה מבנים במתחם, החל במאה השמינית וכלה במאה העשרים. מלבד חשיבותו הדתית של חרם אל-שריף הוא מהווה אתר מורשת בקנה מידה עולמי. במאבק הפוליטי והדתי על המתחם עובדה זו כמעט אינה נזכרת ואינה זוכה להתייחסות ראויה.
אִפיוני המתחם והמסורות הדתיות הקשורות בו
הר הבית, אל חרם אל-שריף בערבית, הוא מתחם בן כ-140 דונם בפינה הדרומית-מזרחית של העיר העתיקה. כיום הוא משמש מרחב תפילה ולימודי דת מוסלמיים וכולל כמה ממבני הדת העתיקים ביותר בארץ העומדים עדיין על תילם. המסורת היהודית מזהה במקום את הר המוריה, שאליו עלה אברהם אבינו בעת עקידת יצחק. המתחם מזוהה עם מקום בית המקדש, שחרב סופית בשנת 70 לספירה. המסורת המוסלמית מזהה אותו עם "המסגד הקיצון" הנזכר בקוראן בתחילת סורה 17: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנּוּ בִּרְכָתֵנוּ על סביבותיו, למען נַרְאֶה לו את אותותינו. הוא השומע ומבחין". זהו תיאור מסעו האגדי של הנביא מוחמד על גב סוסו אל-בּוּרַק ממכה אל "המסגד הקיצון", שממנו עלה הנביא השמימה. כיפת הסלע מזוהה עם מקום בית המקדש הראשון, 'מקדש שלמה' כפי שהוא מכונה באסלאם (Templum Solomonis בפי הצלבנים).
המתחם הקדוש כיום
החוקרים חלוקים בדעותיהם בכל הקשור למועד שבו הונחו יסודותיו של המתחם. רובם סבורים שלפחות חלקו הדרומי והמערבי הוא קדום ביותר (המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה). חלקים אחרים נבנו מאוחר יותר, עד לתקופה המוסלמית ועד בכלל. תשעה שערים מוליכים אליו; אחד מהם, שער הרחמים, חסום. בקירות התמך של המתחם יש שני שערים קטנים, או פשפשים, שאינם בשימוש כיום. בקיר התמך הדרומי נמצאים שני שערים אטומים: בקטע המערבי של הקיר שער כפול וממזרח לו – שער תלת-קשתי. שערים אטומים אלו פונים אל חפירות הכותל הדרומי.
המבנים המוכרים ביותר במתחם הר הבית הם מסגד אל-אקצא, הנמצא בקצהו הדרומי-מערבי, ומבנה כיפת הסלע, הנמצא במרכז המתחם. לצד שניים אלו כולל המתחם מבנים ללימודי דת (מדרסות), מבני הנצחה וזיכרון (כיפת הסלע הוא אחד מהם), צריחים, מבנה היטהרות (הכּוֹס/אל-כאס) ועוד. חלק מהמבנים הם מן התקופה המוסלמית הקדומה, המאה השמינית לספירה, וחלקם נבנו בתקופה הממלוכית (מאות 15-14) ובתקופה העות'מאנית (מאות 20-16). בחלק מהמבנים נעשה שימוש משני בעמודים או בכותרות עמודים, שעל פי סגנונם יש לשייך אותם לתקופה הצלבנית או לתקופה הרומית-ביזנטית.
כיפת הסלע הוא מבנה זיכרון והנצחה, המשמש כיום כמסגד. זהו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שהשתמר ללא שינויים מהותיים, והוא נחשב למופת אדריכלי ואמנותי ולאבן יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות המוסלמית. את פנימו מקיפה כתובת המתארכת את בנייתו לשנת 691 לספירה, תקופתו של הח'ליף עבד אל-מלכ בן מרואן (705-685) לבית אומיה. את בניית מסגד אל-אקצא בדרום מתחם הר הבית מייחסים ההיסטוריונים לראשית המאה השמינית, זמנו של עבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, או בנו, אל-וליד הראשון (715-705). המבנה הוקם מחדש מספר פעמים וחודש בפעם האחרונה בשנת 1035, בתקופה הפאטימית, לאחר רעידת האדמה של שנת 1033.
מתוך שלל הכיפות הבנויות בהר הבית יש לציין את "כיפת העלייה", הנמצאת צפונית-מערבית לכיפת הסלע ומסמנת את מקום עליית הנביא מוחמד לשמים. המבנה מתוארך למאה ה-12, אך יש המקדימים אותו למאה השמינית. מבנה הנצחה נוסף הוא "כיפת הנביא", המצויה גם היא מצפון לכיפת הסלע ונבנתה במאה ה-16 על ידי מוחמד ביי. בדומה לתארוך "כיפת העלייה", יש המתארכים את ראשית הקמתה למאה השמינית. כיפה נוספת היא "כיפת השלשלת", הנמצאת ממזרח לכיפת הסלע ונבנתה אף היא ככל הנראה במאה השמינית על ידי עבד אל-מלכ, הח'ליף האומאי.[3]
מבני דת נוספים מעצבים את המתחם החל מהתקופה האיובית (מאות 13-12), כמו המינרט שבשער ע'ואנמה וצריחים פזורים מן התקופה הממלוכית (המאה ה-14). מבנים ייחודים נוספים מהתקופה הממלוכית הם "דוכן הקיץ" (מנבר א-ציף), ומבנה ההיטהרות (אל-כאס). אחד המבנים המרשימים והייחודיים במתחם היא מדרסת אשרפייה, שנבנתה במאה ה-15, מופת האדריכלות הממלוכית.[4]
תולדות הר הבית/אל חרם-א-שריף
הר הבית מעולם לא נחפר חפירה ארכיאולוגית מסודרת, ולכן רוב המידע שבידינו על תולדותיו מקורו בכתבים היסטוריים ובניתוח סגנוני של המבנים.[5] שלוש הדתות המונותאיסטיות מזהות אותו עם מקומו של מקדש שלמה מן המאה ה-10 לפנה"ס, ויש חוקרים המזהים את המתחם עם חלק מאזור הפולחן של ירושלים בתקופה הכנענית, במאות 10-18 לפנה"ס.
העדות הברורה ביותר לזיהוי המתחם עם בית המקדש השני הוא קיר הכותל המערבי, המתוארך לסוף המאה הראשונה לפנה"ס או לראשית המאה הראשונה לספירה. זהו אחד מקירות התמך שנבנו על מנת ליצור את רחבת בית המקדש שמעליו.[6] חפירות ארכיאולוגיות שנערכו מדרום וממערב להר הבית חשפו שרידי כותרות, עיטורים וכתובות המעידים על חשיבות המקום בתקופה הרומית הקדומה, ימי בית שני. הממצא הארכיאולוגי בחפירות אלה, לרבות האבן ועליה הכתובת "בית התקיעה להכ[ריז]", מחזק את המסורת הרואה בהר הבית את מקום הבית השני.[7] נראה שחלק מהמתחם אמנם נבנה באותה עת, אבל החוקרים חלוקים בדעותיהם בעניין מועד בנייתם של השערים. יש המתארכים את הכותל הדרומי ושערי חולדה לימי בית שני, ואחרים מתארכים את בניית חלק מהשערים בכותל הדרומי למאה השמינית לספירה, התקופה האומאית.[8]
ועוד חלוקים החוקרים בשאלה מה נבנה על הר הבית לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. ההנחה היא שבמאה השניה לספירה הוקם בהר מקדש רומי פאגאני בהוראת הקיסר אדריאנוס. מקדש זה נהרס כנראה בראשית התקופה הביזנטית (מאה רביעית לספירה), ומאז עמד המתחם בשממונו עד ראשית התקופה המוסלמית הקדומה במאה השביעית.[9]
החל מסוף המאה השביעית, עם התבססות השלטון האומאי בארץ, החל פיתוח הר הבית כמתחם תפילה מוסלמי. לצד הקמת מבני הזיכרון ומסגד אל-אקצא עודד השלטון האומאי עלייה לרגל לירושלים – כנראה כדי למנוע או לדלל את עליית הרגל למכה – וחיזק את חשיבות אל חרם אל-שריף באסלאם.[10] בתום התקופה האומאית, באמצע המאה השמינית, ירדה חשיבותה הפוליטית של ירושלים באסלאם. העלייה לרגל להר הבית לא פסקה עד לתקופה הצלבנית (סוף המאה ה-11).
בניגוד לנוצרים הביזנטיים, שהפכו את הר הבית למצבור של אשפה, המשיכו הצלבנים לקדש את המתחם ולשמר אותו. בתקופה הצלבנית הוסב מסגד אל-אקצא לכנסייה, והוא הדין בכיפת הסלע. הצלבנים הם שקראו למתחם הדרומי-מזרחי שלו "אורוות שלמה". לאחר תבוסתם בשנת 1187 חזרו המוסלמים להר הבית, ולמן התקופה האיובית החלו להדגיש את קדושתו כתגובה שכנגד לאחיזתם של הנוצרית בהר בפרט ובירושלים בכלל. בתקופה הממלוכית (מאות 16-13) לא היתה ירושלים מרכז כלכלי או מִנהלי, אך מעמדה הדתי התחזק. רוב המבנים על הר הבית כיום הם מתקופה זו, וגם הבנייה מסביב לו מיוחסת לשליטים הממלוכים. בתקופה העות'מאנית (מאות 20-16) נמשכה תנופת הבנייה של מונומנטים דתיים בהר הבית ובסביבותיו ובירושלים הִקצו הֶקדֵשים רבים, את הכנסותיהם לחרם אל-שריף.[11]
חלק ב – הארכיאולוגיה בשירות המאבק הפוליטי בחרם אל-שריף/הר הבית
מ-1967 עד היום
תולדות הגישה להר: למי הותר לעלות להר הבית וממי נאסר להגיע אליו
מן המאה הראשונה לספירה ועד שלהי המאה ה 19 היה הר הבית סגור בפני אוכלוסיות שונות. בתקופה הרומית והביזנטית לא הורשו היהודים לעלות בו. מן המאה השביעית, למעט בתקופה הצלבנית (המאה ה- 12), היה הר הבית סגור בפני לא מוסלמים. מדיניות זאת השתנתה רק בשנת 1885, כאשר הותר לאורחים נוצריים רמי מעלה לעלות להר. שינוי בגישה להר הבית התחולל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר הותר ללא מוסלמים לעלות בהר תמורת תשלום. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) הוחלט להמשיך במדיניות המנדט הבריטי ולאפשר את האוטונומיה של הווקף המוסלמי בהר. כיום העלייה ללא מוסלמים מתאפשרת משער המוגרבים בלבד. היהדות האורתודוקסית והרבנות מתנגדת לעלייה להר הבית מפאת החשש שיהודים ידרכו במקום שבו עמד לפנים קודש הקודשים (שאיש לא הורשה להיכנס אליו בימים שבית המקדש עמד על מכונו, למעט הכוהן הגדול ביום הכיפורים), שכיום מיקומו בהר הבית אינו ידוע. מאז האינתיפאדה השנייה (2005-2001) החליט הווקף המוסלמי למנוע את כניסתם של מבקרים לא מוסלמים למסגדים (אל-אקצא וכיפת הסלע).
שינויים במתחם: משנת 1967 ועד פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996
לאחר מלחמת ששת הימים החלה מדינת ישראל לשנות לחלוטין את השטח שממערב לכותל המערבי ומדרום למתחם הר הבית. השלב הראשון היה הרס שכונת המוגרבים, בערב ה-8 ביוני 1967, יומיים לאחר תום המלחמה. השכונה, שראשיתה במאה ה-13, נחרבה כליל, למעט בתים ספורים בקצה המערבי, והשטח הוכשר לרחבת התפילה של הכותל המערבי.[12] ארגון אונסק"ו מתח ביקורת קשה על הרס השכונה, שכללה כמה ממבני הדת המוסלמים העתיקים והחשובים ביותר בירושלים (מסגד אל-בּוּרַק, מדרסת אל-אפדליה ועוד) והיה לה חלק חשוב בתולדות העיר העתיקה ובקשר של תושבי המגרב לירושלים.
ההסכמה שמתחם הר הבית/חרם אל-שריף יישאר באחריות הווקף המוסלמי כללה כמה שינויים משמעותיים. מדרסת אל-תַנכִּזִיָה (אל-מַחכָּמָה), הנמצאת בצמוד לשער השלשלת וצופה על הר הבית, עברה לשליטת ישראל והמפתחות לשער המוגרבים נמסרו לרשויות הישראליות.[13] הדרישה הישראלית לקבל אחריות על שער המוגרבים נתקלה בהתחלה בהתנגדות של הווקף המוסלמי, שטען שהאחריות על השערים היא חלק בלתי נפרד מן האחריות על המתחם. אך לאחר מו"מ ולחץ מצד הרשויות הישראליות הועברה האחריות על שער המוגרבים למשטרת ישראל. החלטות אלה, לצד ההכרזה על המתחם המקודש כ"שטח ציבורי פתוח", שהכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום, הן הבסיס לשינויים הפיזיים והמִנהליים במעמד המתחם וסביבתו.[14]
בשנת 1968 החלה חפירה ארכיאולוגית מדרום להר הבית/חרם אל שריף, שנוהלה בידי האוניברסיטה העברית והיתה הראשונה בסדרת חפירות שנערכו כחלק מהכשרת הרובע היהודי ושכונת המוגרבים לאזורים ישראליים. בחפירה נחשפו שרידים מתקופות שונות בתולדות ירושלים, כולל קברים מן התקופה העבאסית, מבנים מן התקופה האומאית ושרידים מן התקופה הביזנטית והרומית. נוסף על כך נחשפו שרידים ומתקנים המתוארכים לימי בית שני, התקופה הרומית הקדומה.[15] שטח החפירות נשמר כפארק ארכיאולוגי עד ימינו.
בשנת 1969 החלה חפירת המנהרות הנקראות כיום "מנהרות הכותל", המשתרעות מרחבת הכותל המערבי כלפי צפון, בצמוד לקיר התוחם את הר הבית/חרם אל שריף. חפירות אלו נערכו על ידי משרד הדתות ללא פיקוח ארכיאולוגי, ולא כמחקר ארכיאולוגי מסודר.[16] הן יצרו פני שטח (או פני תת-שטח) חדשים סביב הר הבית/חרם אל-שריף ונתפסו כאיום על הזכויות המוסלמיות בהר הבית.
אחד משיאי המתח שהיה כרוך בחפירות אלה, ואישוש מסוים לחששות המוסלמים שהן נערכות מתחת למתחם הקדוש עצמו, אירע בשנת 1981, כאשר כרו אנשי הכותל המערבי מנהרה באזור המכונה "שער ווֹרן", לעבר הר הבית עצמו. החפירה הביאה לעימותים בין אנשי הווקף המוסלמי לאנשי הכותל המערבי. הרשויות הישראליות הורו על סגירת הפתח וחתימתו במלט. הביקורת על השינויים שחוללה ישראל בסביבות הר הבית היתה אחת הסיבות להחלטת אונסק"ו להכריז על ירושלים כאתר מורשת עולמית בסכנה בשנת 1982.[17]
שינוי משמעותי נוסף נעשה במעמד הר הבית עם חתימת הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994, שבו נאמר כי בהסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים יובאו בחשבון האינטרסים והאחריות ההיסטורית של ירדן במקומות הקדושים. בפועל המשיכה ירדן לממן את משכורות עובדי הווקף והיא כיום הגוף המרכזי שישראל נושאת ונותנת איתו בכל הקשור להר הבית/חרם אל-שריף.
ההרס והחפירות הישראליות סביב למתחם הר הבית/חרם אל-שריף אחרי 1967 שינו לחלוטין את נוף העיר העתיקה. מאזור הבנוי בצפיפות בשכונות פלסטיניות, המגיעות עד חומות הר הבית/חרם אל-שריף, הוא הפך לשטח בלתי מיושב, שחלקו משמש לתפילה – רחבת הכותל המערבי, חלקו משמש כפארק ארכיאולוגי ומוכר כ"חפירות הכותל הדרומי" ("מרכז דוידסון"), וחלקים נרחבים שלו נחפרו מתחת לפני הקרקע ויצרו אטרקציות היסטוריות, המחזקות את הקשר של עם ישראל לבית המקדש. הפעילות הישראלית יצרה נוכחות מאסיבית של ישראלים במקומות אלו, והמתח בהר הבית ובסביבותיו התעצם. שערי חרם אל-שריף היו הגבול האחרון שעליו נאבק הווקף כדי לשמור על מעמדו בהר, מאבק הנמשך עד ימינו אנו. המתח והחשש מטבעת החנק הישראלית הגיעו לשיאם עם פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996.
אירועי 1996: הכשרת מסגד אל-מרוואני/"אורוות שלמה" והרס עתיקות הר הבית
בשנת 1996, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל לעבר הוויה דולורוזה, פרצו מהומות שגרמו למותם של עשרות ישראלים ופלסטינים. העימותים הובילו לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הווקף המוסלמי לרשות העתיקות. מאז קיים קושי ביישום הפיקוח הארכיאולוגי על הר הבית/חרם אל-שריף.[18] באותו זמן החלו עבודות הווקף המוסלמי במסגד אל-מרוואני, להקמת מתחם תפילה במפלס שמתחת לרחבה,[19] בחלקו הדרומי-מזרחי של המתחם, ממזרח למסגד אל-אקצא. העבודות להכשרת מסגד אל-מרוואני נעשו בכלים מכאניים כבדים וגרמו להרס רב של עתיקות. טונות האדמה שנחפרו נשפכו לנחל קדרון, מזבלת אבו-דיס ומקומות אחרים, ללא שילוב של ארכיאולוגים בחפירה וככל הנראה גם ללא פיקוח על העבודות.[20] דו"ח מבקר המדינה משנת 2011 מעיד על ליקויים בעבודות הפיקוח ובקבלת רשיונות לביצוע עבודות פיתוח בהר הבית בשנים 2007-2001: "ליקויים משמעותיים נמצאו בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2007-2001). עבודות אלה נעשו ללא תיאום עם הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית וללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש".[21]
נראה שבקרב אנשי המקצוע הישראלים והפלסטינים אין חולק על הרס העתיקות בעת בניית מסגד אל-מרוואני, אך כל צד מפרש את האירועים בדרך אחרת. ישראל בוחנת את הרס העתיקות מנקודת מבט של החוק הישראלי והר הבית כחלק משטח הנמצא בריבונות ישראלית. הפלסטינים טוענים שלא זו בלבד שהיו הסכמות בין ישראל לווקף לגבי הכשרת מסגד אל-מרוואני, אלא שיש להתייחס להר הבית/חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי הכפוף לחוק הירדני.[22] על פי החוק הירדני אין לרשות העתיקות הירדנית זכות לפקח על עבודות הווקף המוסלמי בחרם א-שריף, והוא הדין ברשות העתיקות הישראלית.[23]
מסגד אל-מרוואני ("אורוות שלמה") נמצא בחלל הגובל בשערי חולדה וחפירות הכותל הדרומי, שנערכו על ידי ישראל בשנים 1982-1968. בעקבות פתיחת מנהרות הכותל התחזק החשש בקרב הווקף המוסלמי שישראל מבקשת להפוך את "אורוות שלמה" למתחם תפילה יהודי על ידי פתיחת שערי חולדה.[24] מנקודת ראותם מוחים היהודים על הכשרת מסגד אל-מרוואני לא בשל הרס העתיקות, אלא משום שקבוצות יהודים ראו בחלל הזדמנות ליצור בית כנסת במתחם הקדוש.[25]
יש קושי להעריך את מידת הרס העתיקות בהר הבית, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מכיוון שלא היה פיקוח ארכיאולוגי על העבודות, לא נמצא בשטח בזמן התנהלותן שום ארכיאולוג היכול לספק חוות דעת מקצועית. שנית, הביקורת הרבה על ההרס באתר ודאי מושפעת ממשאלת הלב של רבים השואפים לריבונות ישראלית מלאה בהר הבית. בה בעת פועל הווקף במודע לחזק את האחיזה המוסלמית בהר, ההגנה על עתיקות אינה עומדת בראש מעייניו ושיקוליו הם פוליטיים מעיקרם. אף על פי כן נכתבו במשך השנים דו"חות ומאמרים על היקף ההרס וחשיבות הממצא שנהרס. נראה שרוב השרידים שנפגעו הם מן התקופות המוסלמיות, החל מן התקופה האומאית (המאה השביעית) ועד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-19). בדעה זו מחזיקים גם אנשי רשות העתיקות.[26] ההנחה היא שבמהלך עבודות הווקף נפגעו גם שרידים שיש לתארכם לתקופת בית שני, אך נראה ששרידים אלה היו מועטים ולא ברור מה טיבם.[27]
בשנת 2000 הוקם "הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית".[28] הוא הצליח לגייס רשימה מרשימה של חברי כנסת, אנשי ציבור, אנשי רוח ואקדמיה, וגם דמויות המזוהות עם השמאל הישראלי, או אנשים שאינם מעורבים בפעילות פוליטית,[29] שיצאו נגד הרס העתיקות בהר הבית. חלק גדול מן הביקורת שהשמיע הוועד מכוּוָן להרס שרידים מתקופת בית המקדש. אמנם עם ההקצנה הדתית והלאומית בירושלים התנערו רבים מחברי הוועד המקוריים מחברותם או מפעילותם בוועד,[30] אך ברשימת התומכים יש כדי להעיד על העניין הציבורי בחברה הישראלית בכל הקשור לארכיאולוגיה בהר הבית.[31]
הכשרת מסגד אל-מרוואני הביאה להגברת הלחץ והביקורת על הרשויות הישראליות בדרישה לפיקוח הדוק יותר על הנעשה בהר הבית. אף על פי שקבוצות יהודיות הפועלות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית התארגנו גם לפני כן, מאז משמשים הטיעונים על הרס העתיקות כנימוק העיקרי לדרישה להגן על הר הבית ומורשתו הנהרסת לכאורה על ידי הווקף המוסלמי.[32]
נוסף על כך יש לציין כי משנת 2005 ועד היום מתנהל למרגלות שכונת א-טור, מחוץ לתחומי העיר העתיקה, בשטח המכונה 'עמק צורים', פרויקט "סינון העפר מהר הבית" בתור פעילות חווייתית לתלמידים ולמבקרים. הוא נערך בתמיכת עמותת אלע"ד (עמותה של מתנחלים, המנהלת גם את מרכז המבקרים בהר הזיתים ואת האתר הארכיאולוגי 'עיר דוד'). פרויקט הסינון אינו חפירה ארכיאולוגית, ואין לו כל ערך מדעי. הוא נועד למעשה לחשוף שרידים מבית המקדש או שרידים יהודיים אחרים, ויחסית נברר בו מעט מאוד עפר; מכל הבחינות הוא אינו יכול לספק מידע אמין על עוצמת ההרס בהר הבית. זוהי דוגמה לפרויקט המשלב דאגה לעתיקות עם שיקולים דתיים, לאומיים ופוליטיים.[33]
שינויים בסטטוס קוו בשנה האחרונה
בקיץ של שנת 2014 היינו עדים לשינויים חסרי תקדים בפעילותן של הרשויות הישראליות סביב הר הבית/חרם של-שריף.[34] בחודש אוגוסט 2014 החלה ישראל לבנות את גשר המוגרבים החדש. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות לחץ ירדני, הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לפרק את הגשר והודיע שהבנייה נעשתה לא על דעת משרדו.[35] בניית גשר המוגרבים היא סוגיה פוליטית שראשיתה בקריסת הגשר בשנת 2004, ומאז מנסה ישראל להגיע להסכמה עם ממשלת ירדן ועם הווקף המוסלמי לגבי בניית הגשר החדש.[36] סוגיית גשר המוגרבים קשורה לשאלת השליטה במעברים והכניסות להר הבית: כיום, כאמור, גשר המוגרבים הוא היחיד שממנו מתאפשרת כניסה ללא מוסלמים והשליטה בו נתונה בידי משטרת ישראל.
בשנת 2014 הוצב בשטח המכונה 'הכותל הקטן' שלט המבקש לשמור על קדושת המקום. עיריית ירושלים הציבה את השלט אף על פי ש'הכותל הקטן' מעולם לא הוכר כאתר קדוש. 'הכותל הקטן' הוא קטע קטן מקיר התמך המערבי של הר הבית/חרם אל-שריף הנמצא בצמוד לשער הברזל (באב אל-חדיד), המאפשר כניסת מוסלמים להר הבית. הוא מזוהה בתור המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש שיהודים רשאים להתפלל בו. אורכו של קטע הקיר הוא כ-10 מטרים, ובשנים האחרונות הוא משמש לתפילת יהודים, בעיקר בימי שישי. פתיחתו לתפילת יהודים יוצרת חיכוך בין האוכלוסייה הפלסטינית שגרה בסמיכות מקום לבין היהודים הבאים להתפלל בו.[37] נוכחות המתפללים היהודים ליד שער הברזל מאפשרת להם להשפיע על האווירה בכניסה למתחם משער זה.
המאבק על השליטה בשערים להר הבית מתנהל לאחרונה ביתר שאת עם החלטת משטרת ישראל לסגור כמה מן השערים בשעות הבוקר, בעיקר בזמן ביקורי יהודים ולא מוסלמים על ההר (משמעות ההחלטה היא צמצום נגישותם של המוסלמים למתחם). מאבק זה הוא אחד התחומים המרכזיים שהרשויות הישראליות מתמקדות בו על מנת ליצור שינוי בסטטוס קוו במתחם. שליטה בשערים מאפשרת שליטה בנכנסים וביוצאים, שאפשר להצדיק אותה בצרכים ביטחוניים, או להציגה כפעילות שאינה פוגעת במעמד הווקף המוסלמי במתחם, אף על פי שמשמעותה הברורה היא שליטה במתחם. לצד סגירת חלק משערי הר הבית/חרם של-שריף לכניסת מוסלמים יש להוסיף את ההחלטה לבנות את גשר המוגרבים ללא תיאום עם ממשלת ירדן והווקף המוסלמי. נדמה שגם אם פעולות אלה לא נעשו בידיעת משרד ראש הממשלה, הן בוצעו כחלק מן השאיפה לחזק את השליטה הישראלית בכניסה למתחם ומן התפיסה שבכל הקשור לשערים בשלו התנאים לקביעת עובדות בשטח באופן חד צדדי.
סיכום ומסקנות
מתחם הר הבית/חרם אל-שריף ידע חליפות ותמורות רבות במרוצת הדורות, אך החל מהמאה השמינית, ובעיקר לאחר תבוסת הצלבנים במאה ה-12, התפתח המתחם כמקום קדוש למוסלמים. השינויים המשמעותיים ביותר בו נעשו מיד לאחר 1967: מצד אחד המשיכה ישראל לכבד את מעמד הווקף המוסלמי בהר הבית, אבל מצד שני יצרה תנאים לשינוי מעמד זה. הידוע שבהם הוא השליטה בשער המוגרבים ומיקום מטה המשטרה במבנה ה'מחכמה', החולש על המתחם המקודש.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצרה ישראל מרחב חדש סביב הר הבית: שכונת המוגרבים נהרסה, חפירות ארכיאולוגיות נערכו לכל אורך הדופן הדרומית של המתחם, ומאוחר יותר החלו חפירות תת קרקעיות מרחבת הכותל המערבי, מתחת לרובע המוסלמי ובצמוד לדופן המערבית של הר הבית/חרם אל-שריף. בחפירת המנהרות אירע לפחות מקרה אחד של חדירה מתחת למתחם הר הבית עצמו.
השינוי המשמעותי הבא חל לאחר פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996 והעבודות במסגד אל-מרוואני, בשטח המכונה 'אורות שלמה' מתחת למסגד אל-אקצא. שטח המסגד, שנתפס בקרב קבוצות ישראליות מסוימות כבעל פוטנציאל להכשירו כמתחם תפילה יהודי, הניע אותן קבוצות להגביר את מאבקן להרחבת הנוכחות היהודית בהר הבית. לצד הביקורת על הרס עתיקות הר הבית התחזקה הדה-לגיטימציה הציבורית וההתרסה נגד ניהול הווקף את המקום. תהליך זה הגיע לשיאו בקיץ 2014, עם הניסיון להקים את גשר המוגרבים ושינוי שעות הפתיחה של שערי הר הבית/חרם אל-שריף.
כאשר בוחנים את המעורבות הישראלית במזרח ירושלים בכלל ובאזור סובב הר הבית, קרי העיר העתיקה והכפר סילואן, בפרט, אין ספק שהאינטרס הישראלי הוא שימור וחיזוק השליטה הישראלית. הרשויות הישראליות ועמותות המתנחלים משקיעים את מירב מאמציהם בהפיכת הכפר סילואן לאתר התיירות והתנחלות הישראלית 'עיר דוד'. העיר העתיקה עוברת פיתוח חסר תקדים, המדגיש את הקשר היהודי לעיר ואת הזכות ההיסטורית של עם ישראל בירושלים. פעולות אלה, לצד הזנחה בת עשרות שנים של האוכלוסייה הפלסטינית והתבצרות ההכרה של הציבור הישראלי שירושלים העתיקה תישאר ישראלית לנצח, מהוות את הבסיס לדרישה בדבר שינוי הסטטוס קוו בהר הבית. אם ישראל משנה את הנוף ואת הנוכחות הישראלית מסביב להר הבית, מתבקש מאליו לדרוש שינוי גם במתחם עצמו. גם אם ישראל הרשמית מתנערת מהקבוצות היהודיות העולות להר הבית ודורשות שינוי בסטטוס קוו, פעולותיה סביב המתחם ואף בהר הבית עצמו מעידות שהמצב בהר הבית לא היה יציב מאז 1967, ומאז נמשכת השאיפה לחולל שינויים ותמורות במקום. המפנה שלו היינו עדים בשנים האחרונות הוא התגברות הקולות הדורשים שליטה ישראלית מלאה בהר הבית.
לאחר עשרות שנות חפירות ארכיאולוגיות, ועם התעצמות השימוש הפוליטי בארכיאולוגיה בהר הבית/חרם אל-שריף, נדרשים צעדים שיחזירו את האמון ושיתוף הפעולה בין הצדדים. לצד צעדים פוליטיים, כמו הכרה במעמדו המיוחד של הווקף המוסלמי ובזכותו לנהל את חרם אל-שריף ללא התערבות גופים ישראלים, יש לחתור לשיתוף פעולה על סמך האמנות הבינלאומיות של ארגון אונסק"ו (UNESCO) ואיקומוס (ICOMOS). אמנות אלה, העוסקות בשימור ופיתוח אתרי מורשת, יכולות להוות בסיס לדיאלוג סביב העתיקות וחשיבות המסורת, שימתן את המתח הפוליטי והדתי בין הצדדים.
אך הדרך היחידה לשמור על מעמדו הדתי וההיסטורי של הר הבית/חרם אל-שריף לאורך זמן היא הסכם מדיני, שיכיר במתחם זה כבחלק משמעותי ומרכזי של אתרי המורשת של ירושלים. ככזה המתחם הוא לא רק בעל משמעות רבה לדת האסלאם, אלא אחד מאתרי המורשת העולמיים החשובים ביותר, ועל החברה הישראלית לקבל את היות המתחם אתר קדוש לאסלאם זה אלף שנים ויותר.
[1] י' מזרחי, "מסילואן להר הבית – חפירות ארכיאולוגיות כאמצעי לשליטה בכפר סילואן ובעיר העתיקה של ירושלים", עמק שווה, 2013.
[8] R. Shani and D Chen, "On the Ummayyad Dating of the Double Gate in Jerusalem", Muqarnas 18, 2001, pp. 1-40
[9] בנימין אייזק, "ירושלים מלאחר המרד הגדול עד ימי קונסטנטינוס", עמ' 13-2; יורם צפריר, "הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ירושלים בתקופה הביזנטית", עמ' 330-323, יורם צפריר ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית (638-70),ירושלים: 1999.
[10] ע' אלעד, "הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה", מתוך: יצחק רייטר (עורך), ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 109-57.
[12] Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", O. Grabar and B. Z. Kedar (eds.). Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem's Sacred Esplanade, 2010, pp. 251.
[13] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 275-277.
[15] ה' גבע, "סיכום עשרים וחמש שנים של מחקר ארכיאולוגי מחודש בירושלים – הישגים והערכות", קדמוניות 102-101, תשנ"ג/1993, עמ' 24-9; H. Geva, "List of Major Archaeological Activities in Jerusalem, 1967-1992", Ancient Jerusalem Revealed, 1994, pp. 325-330.
[16] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 276.
[23] ; עוד על היעדר מעורבותן של הרשויות הירדניות בניהול המתחם ראו: Y. Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet: pp. 244-248
[24] י. אל-נתשה, מסגד אל-מרוואני – בין שאיפות העבר* וסכנות העתיד, מנהל התיירות והעתיקות – הוואקף, ירושלים, 2012.
[25] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 281.
