עלילת הדם המודרנית “אל-אקצא בסכנה” ימלאו עוד מעט 100 שנה. ראשיתה בימי “המופתי הגדול”, שותפו של היטלר, חאג’ אמין אל-חוסייני, אך תלמידיו, ובראשם שייח’ ראאד סלאח, “עולים על רבם”. העלילה השקרית הביאה לשפיכות דמים במאורעות תרפ”ט, באינתיפאדה השנייה ובמהומות מנהרת הכותל, והיא מתקבלת היום על ידי מיליונים בעולם המוסלמי כאמת צרופה. ספר חדש של נדב שרגאי, “עלילת אל-אקצא בסכנה. דיוקנו של שקר”, בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה וספריית מעריב, מפריך את העלילה ומשרטט את דיוקנו של השקר.
בחודש דצמבר של שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כתב מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף משנה מתנועת פת”ח, מכתב ל”נשיאו” יאסר ערפאת, וביקש לדווח לו על “תוכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית”.
“דו”חות צבאיים ואמריקניים שפורסמו לאחרונה…”, מסר אבו סמרא, “מלמדים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית, שבה חברים מדענים מהטכניון בחיפה, ממכון ויצמן ברחובות ומבאר שבע. הוועדה חיברה תוכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעות אצבע, באמצעות יצירת רעידת אדמה מלאכותית, שימוש בגלי קול מתנגשים, שימוש ביצירת ואקום אווירי ויצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. רוב הניסויים”, רשם אבו סמרא בשפה עניינית ויבשה, “נערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדו”חות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות (הארכיאולוגיות). המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני ובין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם”.
ערפאת, שבוי בידי העלילה, שהוא ועמיתיו רקמו והפכו לסוכניה האדוקים, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא הינחה בכתב להעביר את המידע לשורת אישים במזרח ירושלים, ובהם פייסל חוסייני וזיאד אבו זיאד.
התנהלותו של היו”ר ערפאת היתה סימפטומטית לביטויי העלילה לאורך השנים. העלילה, שלידתה בימי המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שותפו של היטלר, גורסת כי התנועה הציונית ומדינת ישראל זוממות וחותרות בפועל להרוס את מסגדי הר הבית, כדי לבנות תחתם את בית המקדש השלישי. העלילה הפכה להיות הנשק האולטימטיבי שבו עושה שימוש כל גורם מוסלמי וערבי שחפץ לאחד את ההמונים ב”מאבק למען ירושלים”, וגם למכשיר שמקדם את מעמדם האישי, המנהיגותי והפוליטי של סוכניה. היא מופצת היום על ידי גורמי קיצון כאיראן, חמאס, חיזבאללה, האחים המוסלמים, אך גם על ידי מי שזוהה עד לאחרונה כמתון יחסית – גורמים בירדן, במצרים וברשות הפלסטינית. המוני מוסלמים ברחבי העולם מקבלים היום את העלילה כאמת צרופה וזאת ללא כל קשר לעובדות ולמציאות בשטח, גם אם אלה מלמדות על ההפך הגמור. מובן שהדברים שופכים שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי ומעצימים אותו ביודעין.
מכתבם של אבו סמרא וערפאת היה אחד הביטויים המתונים יחסית של העלילה. קריקטורות בדמות תמנונים או נחשים עטורי מגיני דוד הלופתים את כיפת הסלע, או חולדות החופרות תחתיו, התפרסמו תדיר בעולם הערבי. ציורי זוועה שבהם נראים יהודים בעלי מבט שטני זוללים גביעי גלידה או עוגות, בדמות מסגד אל-אקצא, העניקו לעלילה גוון מפלצתי נוסף. הופצו גם ידיעות ושמועות שווא על תוכניות ישראליות להפגזת מסגד אל-אקצא בטילים, ומדינת ישראל הואשמה בייזום ובשותפות לפיגועים שתיכננו או שניסו לבצע קיצונים יהודים או נוצרים במסגדי ההר.
ככל שהיתה דמיונית, נפלה העלילה על אוזניים קשובות. היא הפכה לריטואל קבוע כל אימת שישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות סביב הר הבית. למרות שישראל לא חפרה מתחת להר, הדבר לא הפריע למוסלמים לראות בכל פעילות ישראלית באזור העיר העתיקה, אפילו במרחק מאות רבות של מטרים מההר, “סכנה לאל-אקצא”. סוכני העלילה היו רבים ומגוונים והתחרו זה בזה בקיצוניותם. בטקס במסגד אל-חאג’ נמר בשכם הכריזו למשל הדוברים בנוכחות ערפאת כי “העם הפלסטיני לא היסס מעולם מלהגן על ירושלים ולהקריב צעירים ודם זך וטהור בטלביה, בקטמון, בבקעה, במסגד אל-אקצא… ובכל מקום, שכן כולנו נענים לקריאתו של אללה”. אנשי הדת הבכירים הוסיפו משלהם.
על רקע עלילת אל-אקצא בסכנה והקריאות לבוא ולהגן על המסגדים, אפילו תוך הקרבת הנפש והדם, ובהתחשב בשפה ובתכנים האלימים שבהם השתמשו אנשי הדת המוסלמית בהר הבית ומחוצה לו, לא היה זה מפתיע כי מעת לעת נעשה שימוש במסגדי הר הבית לצורכי טרור ממש. למעשה, שאב הטרור לגיטימציה להשתמש בהר ובמסגדיו כבסיס לפעולותיו מתוך נקודת מבט הגורסת כי אותו בסיס “אוים” ו”מאוים” על ידי “אויבי האסלאם”. מכיוון שהפגיעה באויבי האסלאם לגיטימית, לגיטימי לתכנן גם את הפגיעה בהם מתוך “אל-אקצא המאוים”, מתוך “אל-אקצא בסכנה”.
טרור מהר הבית
כמו עלילת אל-אקצא בסכנה, כך גם השימוש במתחם הר הבית לצורכי טרור נולד בתקופתו של המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שהיה חלוץ גם בתחום זה. המופתי שהיה שותף למהלכים שהניעו את המרד הערבי הגדול נגד הבריטים בשנים 1939-1936, הודח על ידי הבריטים מכל תפקידיו. הם ביקשו לעוצרו, אך הוא מצא מקלט במסגדי הר הבית, שבו הוסתר נשק ושבו הסתתרו חברי הכנופיות הערביות. באוקטובר הצליח להשתלשל מחומת ההר באמצעות חבל כשהוא מחופש לאישה ולהימלט מהארץ.
גם במהלך האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה ולאחריהן נעשה שימוש במסגדים ובחצרותיהם למטרות טרור, ולא מעט חוליות ניצלו את קדושת המקום כדי לתכנן בחסותו פיגועים ופעולות טרור. הבולטת שבחוליות אלה ביצעה ב-15 באוקטובר 1986 פיגוע של הטלת רימונים על טירוני חטיבת גבעתי. בפיגוע הזה נהרג דב פורת, אב לחייל, שדקות אחדות קודם לכן נפרד מבנו… גם החוליה שחטפה ורצחה את שוטר מג”ב ניסים טולדאנו בדצמבר 1992 ואת שוטרי התנועה דניאל חזות ומרדכי ישראל במארס 1993 הפכה את ההר ומסגדיו למקום מפגש ותכנון למעשי טרור. ב-2008 נעצרו צעירים שנפגשו במסגד אל-אקצא ותיכננו להקים תשתית של ארגון אל-קאעידה ולבצע פיגועים בישראל.
אחד העצורים אף בחן אפשרות להפיל את מסוקו של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, בעת ביקורו בירושלים. גם חורשי המזימה לירות טיל על איצטדיון טדי בירושלים, באביב 2010, היו קשורים בטבורם להר הבית, ובאוגוסט 2011 נמנע בירושלים פיגוע טרור קשה, כשסעיד קואסמה, מחבל מתאבד שתיכנן להתפוצץ בשכונת פסגת זאב, נלכד כשהוא מסתתר בהר הבית, סמוך למסגד אל-אקצא.
מי שהעצימו את עלילת “אל-אקצא בסכנה” והגביה אותה לעוצמות שקודמיו ומתחריו לא הגיעו אליהן, היו שייח’ ראאד סלאח ותנועתו – התנועה האסלאמית הישראלית. סלאח, אין ספק, היה תלמידו המובהק של המופתי הגדול, שייח’ חאג’ אמין אל-חוסייני, אבי עלילת “אל-אקצא בסכנה”, תלמיד העולה על רבו. הוא עשה שימוש בשפה אלימה ובמסרים קיצוניים נגד מדינת ישראל, היהודים והתנועה הציונית, במסגרת אסיפות ענק שנתיות ומסעות חובקי עולם. סלאח הושפע והיה מקורב לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, עמד בקשר עם ד”ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, ועם השייח’ יוסוף קרדאווי ואף התייצב בראש משלחות של תנועתו, שבאו להיפגש עם שייח’ אחמד יאסין, מייסד חמאס.
הסלמת מאבקים
באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצא, לאחר ביקורו של אריאל שרון, יו”ר האופוזיציה דאז, בהר הבית, החל גל של מאורעות והפגנות אלימות שיזמו ערביי ישראל. ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. במסקנותיהם שירטטו חברי הוועדה, השופטים תיאודור אור והאשם ח’טיב ופרופ’ שמעון שמיר, קווים למעורבותה של התנועה האסלאמית בישראל בסוגיית הר הבית. הם ציינו כי “בפעילותה של התנועה בשטח זה… באו לכלל ביטוי מאפייני האסטרטגיה שלה: הסלמת מאבקים, אקטיביזם מבצעי והתססת הציבור. התנועה העמידה את אל-אקצא בראש מעייניה כנקודת מוקד רגשית לליכוד המוסלמים בישראל סביבה, וכגשר אל החברה הפלסטינית בשטחים ואל עולם האסלאם בכלל”. הוועדה התרשמה כי “אין זה מתקבל על הדעת ששייח’ סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש כפי שטען, וכי אין מנוס מן המסקנה כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי – לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים”.
סלאח לא בחל בשום אמצעי, כדי להפיץ את משנתו. הוא הישווה בין ראש הממשלה באותה עת, אהוד ברק, ובין אברהא אל-אשרם, המצביא האתיופי שעל פי המסורת המוסלמית עלה על העיר מכה במטרה להרוס את אבן הכעבה, ובפועל התייחס למדינת ישראל כאל מדינת אויב.
לימים יחזור סלאח אל ההאשמה שישראל מתכוונת לבנות את בית המקדש במקום מסגד אל-אקצא ויאמר: “איזו חוצפה יש להם לבנות בית תפילה, כשהדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם? הדם שלנו עובר מגנרל טרוריסט אחד לגנרל טרוריסט אחר…”. באותה דרשה חזר סלאח על טענות אנטישמיות חולניות שהועלו בעבר נגד יהודים, ברוח עלילות הדם על היהודים באירופה הנוצרית בימי הביניים: “אנחנו לא אומה שמבוססת על שנאה. לא אנחנו הרשינו לעצמנו פעם לאכול לחם טבול בדם ילדים”.
חלומו של סלאח, יש לדעת, לא התמקד בירושלים ובאל-אקצא בלבד. הללו היו אמנם מרכיב מרכזי במשנתו, אך היוו שלב בלבד בסולם גבוה פי כמה, המוביל ליעד רחוק יותר, שממנו חוששת היום כל אירופה: הקמת החליפות המוסלמית העולמית. המרכיב הזה במשנתו של סלאח עדיין אינו דומיננטי, אבל עם השנים הוא הולך ותופס מקום מרכזי יותר באמונתו ובהתנהלותו. עלילת אל-אקצא בסכנה, מסתבר, אינה רק מכשיר להסתה נגד העם היהודי, המדינה והתנועה הציונית, ואינה אמצעי בלבד להעצמת קדושתה של ירושלים במדרג הקדושה המוסלמי: לטווח ארוך עלילה זו היא גם מכשיר שנועד לגבש את האסלאם העולמי סביב ירושלים כבירת החליפות האסלאמית העולמית המתוכננת.
ואכן, בשנים האחרונות סלאח עסוק בהרחבת פעילותו ופעילות תנועתו. מעיסוק בירושלים בלבד עבר סלאח לעיסוק אינטנסיבי בכלל הנושא הפלסטיני, תוך גילויי תמיכה בתנועת חמאס ובאחדים מעיקריה, עד שלאחרונה תיאר את הפעילות סביב “עניין אל-קודס ומסגד אל-אקצא הכבושים” כעיסוק ש”פתח לתנועה [האסלאמית] את הדלתות ליצירת קשרים בינלאומיים בכל העניינים שהיא מרבה לעסוק בהם”. סלאח, אולי בפעם הראשונה בפומבי, תיאר את “עניין אל-קדס ומסגד אל-אקצא”, לא רק כמהות, אלא גם כמכשיר וכאמצעי.
על הספר ועל השקר
יותר מ-30 שנה שאני עוסק בהר הבית, נושם אותו, חוקר אותו וכותב עליו ועל סביבתו, ומעולם לא הבנתי כיצד דווקא במקום שבו נקטה מדינת היהודים את הוויתור הכמעט בלתי נתפס – הפקדת האתר הקדוש ביותר בעבורה בידי דת מתחרה, הדת המוסלמית, שבעבורה הוא השלישי בחשיבותו בלבד – הצליחו המוסלמים לעוות את המציאות, ולהציג אותנו ברחבי העולם כאיום וכתוקפן.
בדיית עלילת “אל-אקצא בסכנה” מסבירה זאת. העלילה היא פשטנית, נבזית ומסוכנת. היא פשטנית במובן הזה שהיא אינה מבדילה בין תוכניות או מחשבות של קיצונים יהודים ונוצרים בקשר להר הבית ומסגדיו, ובין הזיקה הטבעית, ההיסטורית, הדתית והרגשית של העם היהודי ומדינת ישראל למקום הקדוש ביותר ליהדות. היא נבזית במובן הזה שהיא מתעלמת מהוויתור העצום שהדת היהודית נקטה כלפי הדת המוסלמית בהר הבית, והיא מסוכנת מכיוון שהמוני מוסלמים מוסתים ברחבי העולם מקבלים אותה בעיניים עצומות.
העלילה כה הזויה ומופרכת, עד שהעיסוק בה נראה לכאורה מיותר, אבל מרגע שהביאה בעקבותיה שפך דם ואלימות – ממאורעות תרפ”ט ועד האינתיפאדה השנייה – חובה לעסוק בה שהרי שקריותה אינה מובנת מאליה.
במסגרת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, דגמתי שמונה אתרים סביב הר הבית שבהם ישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות. לגבי כל אחד מהאתרים הללו עלתה הטענה שהפעילות הישראלית בהם מסכנת את אל-אקצא, ובכולם הוכח ברמה העובדתית הבסיסית ביותר, שההאשמה משוללת יסוד ושקרית.
לעיתים היה מדובר באבסורד של ממש. כשישראל שיקמה את בית כנסת “החורבה,” אותו הירדנים פוצצו ב-1948, טענו הערבים שאל-אקצא בסכנה. בית כנסת החורבה, למי שאינו מכיר את פני השטח, נמצא במרחק 400 מ’ מהר הבית, ומפלס הרצפה שלו גבוה 50-בכ מ’ ממפלס הרצפה של המסגדים.
גם אמת המים החשמונאית, שפריצת פתח היציאה ממנה לכיוון הוויה דולורוזה שימשה עילה לפרוץ מהומות מנהרת הכותל, נבנתה מאות שנים לפני שהוקם מסגד אל-אקצא, ואינה עוברת מתחת להר הבית. אפילו התמונות של “החפירות מתחת להר הבית”, שהמוסלמים הפיצו בשנים האחרונות, התגלו כהונאה. מדובר בתמונות מהחפירות מתחת לבית הכנסת “אוהל יצחק” ברחוב הגיא, כ-60 מ’ ממערב להר.
אני יודע שבעבור רבים מהעולם המוסלמי הספר המחקרי הזה קשה למדי לעיכול, בייחוד הפרקים המגלים שדווקא עבודתם בחלק הדרום-מזרחי של הר הבית סיכנה את יציבות כותלי ההר (הדרומי והמזרחי), אבל אני מקווה שיימצא לפחות כלי תקשורת ערבי אחד, אמיץ, שיפרסם את הדברים ויפקח את עיני הציבור במדינות ערב, שבשנים האחרונות הפך כלי משחק ביד מסיתיו.
המאמר פורסם לראשונה ב - ישראל היום
Please Read
Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015
בחודש דצמבר של שנת 2000, חודשיים בלבד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, כתב מוחמד אבו סמרא, קצין מודיעין בדרגת אלוף משנה מתנועת פת”ח, מכתב ל”נשיאו” יאסר ערפאת, וביקש לדווח לו על “תוכנית ציונית להרוס את מסגד אל-אקצא באמצעות רעידת אדמה מלאכותית”.
“דו”חות צבאיים ואמריקניים שפורסמו לאחרונה…”, מסר אבו סמרא, “מלמדים כי בשנת 1997 הורכבה ועדה ישראלית, שבה חברים מדענים מהטכניון בחיפה, ממכון ויצמן ברחובות ומבאר שבע. הוועדה חיברה תוכנית להרס מסגד אל-אקצא ללא השארת טביעות אצבע, באמצעות יצירת רעידת אדמה מלאכותית, שימוש בגלי קול מתנגשים, שימוש ביצירת ואקום אווירי ויצירת סופות ברקים מקומיות מלאכותיות. רוב הניסויים”, רשם אבו סמרא בשפה עניינית ויבשה, “נערכו כבר ב-1999 מתחת למי ים המלח וגם במדבר הנגב. הדו”חות מצביעים על כך שהבסיס הקרקעי של המסגד הפך להיות חלול כתוצאה מהחפירות הישראליות (הארכיאולוגיות). המומחים הציונים מצפים לכך שהמבנה יקרוס כתוצאה מפגיעה באיזון בין לחץ האוויר החיצוני ובין הלחץ הפנימי. מבקש הוראתכם והנחיותיכם”.
ערפאת, שבוי בידי העלילה, שהוא ועמיתיו רקמו והפכו לסוכניה האדוקים, התייחס לדיווח של אבו סמרא במלוא הרצינות. הוא הינחה בכתב להעביר את המידע לשורת אישים במזרח ירושלים, ובהם פייסל חוסייני וזיאד אבו זיאד.
התנהלותו של היו”ר ערפאת היתה סימפטומטית לביטויי העלילה לאורך השנים. העלילה, שלידתה בימי המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שותפו של היטלר, גורסת כי התנועה הציונית ומדינת ישראל זוממות וחותרות בפועל להרוס את מסגדי הר הבית, כדי לבנות תחתם את בית המקדש השלישי. העלילה הפכה להיות הנשק האולטימטיבי שבו עושה שימוש כל גורם מוסלמי וערבי שחפץ לאחד את ההמונים ב”מאבק למען ירושלים”, וגם למכשיר שמקדם את מעמדם האישי, המנהיגותי והפוליטי של סוכניה. היא מופצת היום על ידי גורמי קיצון כאיראן, חמאס, חיזבאללה, האחים המוסלמים, אך גם על ידי מי שזוהה עד לאחרונה כמתון יחסית – גורמים בירדן, במצרים וברשות הפלסטינית. המוני מוסלמים ברחבי העולם מקבלים היום את העלילה כאמת צרופה וזאת ללא כל קשר לעובדות ולמציאות בשטח, גם אם אלה מלמדות על ההפך הגמור. מובן שהדברים שופכים שמן למדורת הסכסוך הישראלי-ערבי ומעצימים אותו ביודעין.
מכתבם של אבו סמרא וערפאת היה אחד הביטויים המתונים יחסית של העלילה. קריקטורות בדמות תמנונים או נחשים עטורי מגיני דוד הלופתים את כיפת הסלע, או חולדות החופרות תחתיו, התפרסמו תדיר בעולם הערבי. ציורי זוועה שבהם נראים יהודים בעלי מבט שטני זוללים גביעי גלידה או עוגות, בדמות מסגד אל-אקצא, העניקו לעלילה גוון מפלצתי נוסף. הופצו גם ידיעות ושמועות שווא על תוכניות ישראליות להפגזת מסגד אל-אקצא בטילים, ומדינת ישראל הואשמה בייזום ובשותפות לפיגועים שתיכננו או שניסו לבצע קיצונים יהודים או נוצרים במסגדי ההר.
ככל שהיתה דמיונית, נפלה העלילה על אוזניים קשובות. היא הפכה לריטואל קבוע כל אימת שישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות סביב הר הבית. למרות שישראל לא חפרה מתחת להר, הדבר לא הפריע למוסלמים לראות בכל פעילות ישראלית באזור העיר העתיקה, אפילו במרחק מאות רבות של מטרים מההר, “סכנה לאל-אקצא”. סוכני העלילה היו רבים ומגוונים והתחרו זה בזה בקיצוניותם. בטקס במסגד אל-חאג’ נמר בשכם הכריזו למשל הדוברים בנוכחות ערפאת כי “העם הפלסטיני לא היסס מעולם מלהגן על ירושלים ולהקריב צעירים ודם זך וטהור בטלביה, בקטמון, בבקעה, במסגד אל-אקצא… ובכל מקום, שכן כולנו נענים לקריאתו של אללה”. אנשי הדת הבכירים הוסיפו משלהם.
על רקע עלילת אל-אקצא בסכנה והקריאות לבוא ולהגן על המסגדים, אפילו תוך הקרבת הנפש והדם, ובהתחשב בשפה ובתכנים האלימים שבהם השתמשו אנשי הדת המוסלמית בהר הבית ומחוצה לו, לא היה זה מפתיע כי מעת לעת נעשה שימוש במסגדי הר הבית לצורכי טרור ממש. למעשה, שאב הטרור לגיטימציה להשתמש בהר ובמסגדיו כבסיס לפעולותיו מתוך נקודת מבט הגורסת כי אותו בסיס “אוים” ו”מאוים” על ידי “אויבי האסלאם”. מכיוון שהפגיעה באויבי האסלאם לגיטימית, לגיטימי לתכנן גם את הפגיעה בהם מתוך “אל-אקצא המאוים”, מתוך “אל-אקצא בסכנה”.
טרור מהר הבית
כמו עלילת אל-אקצא בסכנה, כך גם השימוש במתחם הר הבית לצורכי טרור נולד בתקופתו של המופתי הגדול, חאג’ אמין אל-חוסייני, שהיה חלוץ גם בתחום זה. המופתי שהיה שותף למהלכים שהניעו את המרד הערבי הגדול נגד הבריטים בשנים 1939-1936, הודח על ידי הבריטים מכל תפקידיו. הם ביקשו לעוצרו, אך הוא מצא מקלט במסגדי הר הבית, שבו הוסתר נשק ושבו הסתתרו חברי הכנופיות הערביות. באוקטובר הצליח להשתלשל מחומת ההר באמצעות חבל כשהוא מחופש לאישה ולהימלט מהארץ.
גם במהלך האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה ולאחריהן נעשה שימוש במסגדים ובחצרותיהם למטרות טרור, ולא מעט חוליות ניצלו את קדושת המקום כדי לתכנן בחסותו פיגועים ופעולות טרור. הבולטת שבחוליות אלה ביצעה ב-15 באוקטובר 1986 פיגוע של הטלת רימונים על טירוני חטיבת גבעתי. בפיגוע הזה נהרג דב פורת, אב לחייל, שדקות אחדות קודם לכן נפרד מבנו… גם החוליה שחטפה ורצחה את שוטר מג”ב ניסים טולדאנו בדצמבר 1992 ואת שוטרי התנועה דניאל חזות ומרדכי ישראל במארס 1993 הפכה את ההר ומסגדיו למקום מפגש ותכנון למעשי טרור. ב-2008 נעצרו צעירים שנפגשו במסגד אל-אקצא ותיכננו להקים תשתית של ארגון אל-קאעידה ולבצע פיגועים בישראל.
אחד העצורים אף בחן אפשרות להפיל את מסוקו של נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, בעת ביקורו בירושלים. גם חורשי המזימה לירות טיל על איצטדיון טדי בירושלים, באביב 2010, היו קשורים בטבורם להר הבית, ובאוגוסט 2011 נמנע בירושלים פיגוע טרור קשה, כשסעיד קואסמה, מחבל מתאבד שתיכנן להתפוצץ בשכונת פסגת זאב, נלכד כשהוא מסתתר בהר הבית, סמוך למסגד אל-אקצא.
מי שהעצימו את עלילת “אל-אקצא בסכנה” והגביה אותה לעוצמות שקודמיו ומתחריו לא הגיעו אליהן, היו שייח’ ראאד סלאח ותנועתו – התנועה האסלאמית הישראלית. סלאח, אין ספק, היה תלמידו המובהק של המופתי הגדול, שייח’ חאג’ אמין אל-חוסייני, אבי עלילת “אל-אקצא בסכנה”, תלמיד העולה על רבו. הוא עשה שימוש בשפה אלימה ובמסרים קיצוניים נגד מדינת ישראל, היהודים והתנועה הציונית, במסגרת אסיפות ענק שנתיות ומסעות חובקי עולם. סלאח הושפע והיה מקורב לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, עמד בקשר עם ד”ר מחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, ועם השייח’ יוסוף קרדאווי ואף התייצב בראש משלחות של תנועתו, שבאו להיפגש עם שייח’ אחמד יאסין, מייסד חמאס.
הסלמת מאבקים
באוקטובר 2000, בימיה הראשונים של אינתיפאדת אל-אקצא, לאחר ביקורו של אריאל שרון, יו”ר האופוזיציה דאז, בהר הבית, החל גל של מאורעות והפגנות אלימות שיזמו ערביי ישראל. ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים. במסקנותיהם שירטטו חברי הוועדה, השופטים תיאודור אור והאשם ח’טיב ופרופ’ שמעון שמיר, קווים למעורבותה של התנועה האסלאמית בישראל בסוגיית הר הבית. הם ציינו כי “בפעילותה של התנועה בשטח זה… באו לכלל ביטוי מאפייני האסטרטגיה שלה: הסלמת מאבקים, אקטיביזם מבצעי והתססת הציבור. התנועה העמידה את אל-אקצא בראש מעייניה כנקודת מוקד רגשית לליכוד המוסלמים בישראל סביבה, וכגשר אל החברה הפלסטינית בשטחים ואל עולם האסלאם בכלל”. הוועדה התרשמה כי “אין זה מתקבל על הדעת ששייח’ סלאח אכן האמין שהממשלה הישראלית מתכוונת להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש כפי שטען, וכי אין מנוס מן המסקנה כי אמירותיו בעניין זה היו מכוונות לצבירת הון פוליטי – לגיוס תומכים ולחידוד מאבקים”.
סלאח לא בחל בשום אמצעי, כדי להפיץ את משנתו. הוא הישווה בין ראש הממשלה באותה עת, אהוד ברק, ובין אברהא אל-אשרם, המצביא האתיופי שעל פי המסורת המוסלמית עלה על העיר מכה במטרה להרוס את אבן הכעבה, ובפועל התייחס למדינת ישראל כאל מדינת אויב.
לימים יחזור סלאח אל ההאשמה שישראל מתכוונת לבנות את בית המקדש במקום מסגד אל-אקצא ויאמר: “איזו חוצפה יש להם לבנות בית תפילה, כשהדם שלנו עדיין בבגדיהם, בדלתות שלהם, במזון ובשתייה שלהם? הדם שלנו עובר מגנרל טרוריסט אחד לגנרל טרוריסט אחר…”. באותה דרשה חזר סלאח על טענות אנטישמיות חולניות שהועלו בעבר נגד יהודים, ברוח עלילות הדם על היהודים באירופה הנוצרית בימי הביניים: “אנחנו לא אומה שמבוססת על שנאה. לא אנחנו הרשינו לעצמנו פעם לאכול לחם טבול בדם ילדים”.
חלומו של סלאח, יש לדעת, לא התמקד בירושלים ובאל-אקצא בלבד. הללו היו אמנם מרכיב מרכזי במשנתו, אך היוו שלב בלבד בסולם גבוה פי כמה, המוביל ליעד רחוק יותר, שממנו חוששת היום כל אירופה: הקמת החליפות המוסלמית העולמית. המרכיב הזה במשנתו של סלאח עדיין אינו דומיננטי, אבל עם השנים הוא הולך ותופס מקום מרכזי יותר באמונתו ובהתנהלותו. עלילת אל-אקצא בסכנה, מסתבר, אינה רק מכשיר להסתה נגד העם היהודי, המדינה והתנועה הציונית, ואינה אמצעי בלבד להעצמת קדושתה של ירושלים במדרג הקדושה המוסלמי: לטווח ארוך עלילה זו היא גם מכשיר שנועד לגבש את האסלאם העולמי סביב ירושלים כבירת החליפות האסלאמית העולמית המתוכננת.
ואכן, בשנים האחרונות סלאח עסוק בהרחבת פעילותו ופעילות תנועתו. מעיסוק בירושלים בלבד עבר סלאח לעיסוק אינטנסיבי בכלל הנושא הפלסטיני, תוך גילויי תמיכה בתנועת חמאס ובאחדים מעיקריה, עד שלאחרונה תיאר את הפעילות סביב “עניין אל-קודס ומסגד אל-אקצא הכבושים” כעיסוק ש”פתח לתנועה [האסלאמית] את הדלתות ליצירת קשרים בינלאומיים בכל העניינים שהיא מרבה לעסוק בהם”. סלאח, אולי בפעם הראשונה בפומבי, תיאר את “עניין אל-קדס ומסגד אל-אקצא”, לא רק כמהות, אלא גם כמכשיר וכאמצעי.
על הספר ועל השקר
יותר מ-30 שנה שאני עוסק בהר הבית, נושם אותו, חוקר אותו וכותב עליו ועל סביבתו, ומעולם לא הבנתי כיצד דווקא במקום שבו נקטה מדינת היהודים את הוויתור הכמעט בלתי נתפס – הפקדת האתר הקדוש ביותר בעבורה בידי דת מתחרה, הדת המוסלמית, שבעבורה הוא השלישי בחשיבותו בלבד – הצליחו המוסלמים לעוות את המציאות, ולהציג אותנו ברחבי העולם כאיום וכתוקפן.
בדיית עלילת “אל-אקצא בסכנה” מסבירה זאת. העלילה היא פשטנית, נבזית ומסוכנת. היא פשטנית במובן הזה שהיא אינה מבדילה בין תוכניות או מחשבות של קיצונים יהודים ונוצרים בקשר להר הבית ומסגדיו, ובין הזיקה הטבעית, ההיסטורית, הדתית והרגשית של העם היהודי ומדינת ישראל למקום הקדוש ביותר ליהדות. היא נבזית במובן הזה שהיא מתעלמת מהוויתור העצום שהדת היהודית נקטה כלפי הדת המוסלמית בהר הבית, והיא מסוכנת מכיוון שהמוני מוסלמים מוסתים ברחבי העולם מקבלים אותה בעיניים עצומות.
העלילה כה הזויה ומופרכת, עד שהעיסוק בה נראה לכאורה מיותר, אבל מרגע שהביאה בעקבותיה שפך דם ואלימות – ממאורעות תרפ”ט ועד האינתיפאדה השנייה – חובה לעסוק בה שהרי שקריותה אינה מובנת מאליה.
במסגרת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, דגמתי שמונה אתרים סביב הר הבית שבהם ישראל בנתה או ביצעה חפירות ארכיאולוגיות. לגבי כל אחד מהאתרים הללו עלתה הטענה שהפעילות הישראלית בהם מסכנת את אל-אקצא, ובכולם הוכח ברמה העובדתית הבסיסית ביותר, שההאשמה משוללת יסוד ושקרית.
לעיתים היה מדובר באבסורד של ממש. כשישראל שיקמה את בית כנסת “החורבה,” אותו הירדנים פוצצו ב-1948, טענו הערבים שאל-אקצא בסכנה. בית כנסת החורבה, למי שאינו מכיר את פני השטח, נמצא במרחק 400 מ’ מהר הבית, ומפלס הרצפה שלו גבוה 50-בכ מ’ ממפלס הרצפה של המסגדים.
גם אמת המים החשמונאית, שפריצת פתח היציאה ממנה לכיוון הוויה דולורוזה שימשה עילה לפרוץ מהומות מנהרת הכותל, נבנתה מאות שנים לפני שהוקם מסגד אל-אקצא, ואינה עוברת מתחת להר הבית. אפילו התמונות של “החפירות מתחת להר הבית”, שהמוסלמים הפיצו בשנים האחרונות, התגלו כהונאה. מדובר בתמונות מהחפירות מתחת לבית הכנסת “אוהל יצחק” ברחוב הגיא, כ-60 מ’ ממערב להר.
אני יודע שבעבור רבים מהעולם המוסלמי הספר המחקרי הזה קשה למדי לעיכול, בייחוד הפרקים המגלים שדווקא עבודתם בחלק הדרום-מזרחי של הר הבית סיכנה את יציבות כותלי ההר (הדרומי והמזרחי), אבל אני מקווה שיימצא לפחות כלי תקשורת ערבי אחד, אמיץ, שיפרסם את הדברים ויפקח את עיני הציבור במדינות ערב, שבשנים האחרונות הפך כלי משחק ביד מסיתיו.
המאמר פורסם לראשונה ב - ישראל היום
Please Read
Palestinian Nazis Terrorism; Israel 2015
