בשנות השלושים פרסם לאו אריה מאיר )ן 417ג( חוקר אמנות האסלאם שפעל גם כמפקח באגף העתיקות המנדטורי , מבחר כתובות מן התקופה הממלוכית בארץ-ישראל . 1 אחת מהן, כתובת מח'אן שהורה להקים החאג' אאלמלכ, 2 נצפתה בכניסה לאתר הקודש ההרוס )'"תההiuined 8) בתל ערני )נ"צ 129 . 114 ( - תל שזמן רב זוהה במחקר הארץ-ישראלי כתל גת - ליד הכפר עראק-אלמנשיה, הסמוך לקריית-גת של ימינו. תל ערני, מצפון לכביש המקשר בין כביש החוף לבית-גוברין )כביש 35(, היה במלחמת העצמאות מעוז מצרי במתחם שהפך בשלהי המלחמה לכיס פלוג'ה . הכפר נהרס במהלך הקרבות, ודומה היה כי גם הכתובת נהרסה . בכתובת מדובר על בניית ח'אן, אך מאיר ראה אותה בכניסה לקבר שיח' צנוע, בראש גבעה קשה לגישה, 3 ולכן הניח שהכתובת לא נקבעה במקורה בתל ערני , מה גם שאף בכפר הסמוך, עראק-אלמנשיה, שממנו יכלה האבן להילקח, אין שרידים לח'אן . 1 הכתובות פורסמו בסדרת מאמרים שכותרתם 'Epigmphica ~bica בזטז58 ' בשנתון אגף העתיקות המנדטורי SMP ~ Am 1 . קגסף. 1 ) 1932(, קק. 42-43 2 ~ w "(,הק"ושקן M ~ 5. Combh :גם ראו הכתובת לתיאור . ].11. ei Satura arabe, %11) Cairo 1956 , ק. 118 , סח. 5385 " הקם,שקש' " " " עץ,ן0]0ה0ז (",10זשקשע , ).45ט( זטן,4ן .]( ש Ssv ~ a .ן 3 גם ויקטור גרן, שהרבה לשוטט בארץ בשנים 1888-1852 וסקר את כפריה ומבניה העתיקים, הסתפק בתצפית מרחוק על המבנה בתל הסמוך לכפר הנטוש למחצה, והזכיר כיפה לבנה של ולי בתוך קבוצת עצי תאנה. ראו: 1' גרן, תאור ארץ ישראל, ב: יהודה, תרגם ח' בן-עמרם, ירושלים תשמ"ב, עמ' 93 . וליד אלח'אלדי - שתיעד, כנראה בשנות השמונים של המאה העשרים, את שרידי הכפרים שהיו בפלסטין עד 1948 והוסיף נתונים על עברם וקורותיהם - תיאר את הכפר עראק- אלמנשיה, סביבתו, חומרי הבנייה שמהם עשויים בנייניו, מקור מימיו, מסגדו ופרנסת תושביו. הוא לא הזכיר דבר על שרידיו המוסלמיים של התל הסמוך, תל ערני . ראו : וליד אלח'אלדי, כן לא ננסא [= כדי שלא נשכח[, ביירות 1997 , עמ' 558 . " קתדרה 17ג תשרי תשם " 50 - 71 ' עמ שקדרה 72 יוסף דרורי מאיר הציע למקם את הכתובת המקורית במקום סמוך, באם-לאקס, הקרויה גם מלאקס )נ"צ 120. 109 , ליד מושב שדה-דוד( , והנזכרת כתחנה ברשת הדואר הממלוכית,4 שבהקמתה החל הסלטאן סיורם )ששלט בשנים 1277 - 1260 (, ושיורשיו הוסיפו עליה. מלאקס היא תחנה בנתיב המחבר בין עזה לבית-גוברין ולחברון , והנמשך עד לכרך בעבר הירדן המזרחי . הכתובת, שקיומה ותוכנה אינם ידועים מן הכרוניקות והביוגרפיות, מוסיפה על ידיעותינו על מפעלי הבנייה הציבורית )וכנראה גם רשת הדואר( של המדינה הממלוכית במאה הארבע-עשרה . הכתובת של אאלמלכ שנמצאה בתל ערני סמול לכפר עראק-אלמנשית, ושמקורה בסאן שהוקם בפקודתו לאחרונה נזדמן לי לראות, באופן פרטי , את הכתובת. היא הורחקה מן המקום שבו ראה אותה מאיר בשנות השלושים, ואשר ניטש או חרב . הכתובת, שממדיה 50% 50 ס"מ, היא בת שש שורות, הכתובות בכתב בולט על אבן גיר, והיא נותרה שלמה. כתובת ח'אן זו מוסיפה לידיעותינו על פעולות הבנייה של האמיר אאלמלכ . 5 הקמת הח'אן במרחב זה אינה מתועדת כאמור במקורות הרבים האחרים המדווחים על אאלמלכ ועל
פועלו במדינה הממלוכית.
4 האזכור המוקדם ביותר של מלאקס הוא מראשית המאה החמש-עשרה, ראו : אחמד בן עלי אלקלקשנדי, נבח אלאעשא פי מערפת אלאנשאא', יד, קהיר 1919 , עמ' 424. אזכור נוסף, בכתיב 'בלאקס', מופיע אצל ח'ליל אבן שאהין אל,אהרי , זבדת כשף אלממאלכ, מהדורת Ravaisse ן , פריז 1894 , עמ' 119 . 5 ניקוד שמו הנוהג פה אינו ודאי . במחקר הוצעו )על ידי ון ברשם ומאיר וראו: מאיר, להלן, הערה 11 , עמ' 60 ובהערות שמן( קריאות נוספות: !לילכ, אאל-מלכ, אאלמלכ, אאל-מלכ , אאלמלפ . ההכרעה בעד הקריאה אאלמלפ מבוססת על הערתו של א-צפדי , שיכול היה להכיר באורח אישי דמות ציבורית זו ובוודאי הכיר את הנוהג הרווח בימיו להגיית שמו . ראו : ח'ליל בן איבכ אלצפדי, אעיאן אלעצר ואעואן אלקצר, מהדורת אבו זיד, אבו עמשה ואחרים, א, דמשק 1998 , עמ' 618 . על פי שיר שבו חורז שם האמיר עם הפועל הערבי סלם יש מקום לגרוס את הקריאה אאלמלכ. ראו : יוסף בן תגריברדי, אלמנהל אלצאפי ואלמסתופי בעד אלואפי, ג )1985 ( , מהדורת מ"מ אמין, קהיר, עמ' 88 . אאלמלכוכתובתו 73 ץתדרה הגם שהכתובת פורסמה ופוענחה בעבר, ברצוני לשוב ולעיין בה ולהוסיף פרטים אחדים על היזם הנזכר בה . דומני שיש בכך ללמד על דמות נוספת המייצגת את מעורבות השלטון הממלוכי בארץ בדור ההוא ולהרחיב את הידוע לנו על השירותים ששלטון זה הציע ואפשר לנתיניו. רווח שניוני הוא מפגש עם אמיר ממלוכי בכיר, שלא היה סלטאן או נציב מוכר, עם עולמו, עם תפיסת עולמו ועם קורותיו. הכתובת בסם אלרחמן אלרחים תבארס אליי אן שאא' ג'צל לכ ח'ירן מן ~ לכ ג'נאת תג'רי מן תחתהא אלאנהאר ויג'צל לכ קצורן אמר באנשאא' היא אלח'אן אלמבארכ אלצבד אלסקיר אלא אללה תעאלא אלחאג' אאלמלכ אחר אלאמראא' באלדיאר אלמצריה וילכ פי פנת מבעת עשר וסבעמאאה וצלא אללה עלא סידנא מחמד וסלם תרגום בשם6 הרחמן והרחום יתברך זה אשר ברצותו ייתן לך טוב מזה כרוגמת הגנים אשר מתחתם זורמים נהרות וכן יציב לך ארמונות7 ציווה להקים8 את הח'אן המבורך הזה העבד המתאווה אל האל יתעלה החאג' אאלמלכ, אחד הקצינים במצרים, וזאת בשנת שבע מאות ושבע-עשרה,9 ]יהי רצון ש[יתפלל אללה על ארוננו מחמד ויברכנו לשלום. על ""חודה של הכתובת כתובת הח'אן של אאלמלכ מתייחדת מכתובות דומות בדור זה בשתי נקודות עיקריות. היא שונה מן המקובל מבחינת היחס בין הציטטה הקוראנית הקבועה והמוכרת לבין המסר העכשווי והמקורי, הכולל ברגיל את ייעורו של המבנה, את שם היזם, את שם השליט ואת תאריך ההקמה. בכתובת שלפנינו שלוש שורות מתוך השש מוקדשות לפסוק הקוראני, וזהו שיעור חריג. בשלוש השורות הנותרות לא רשם המקים, אאלמלכ, את שם הסלטאן שבשירותו פעל, שלו היה מסור, ושלאמונו זכה; הסלטאן נודע בתמיכתו בהקמת מבני קודש וחול, ובהקימו את הח'אן בוודאי יכול היה אאלמלכ לצפות לתגמול ממנו. 6 באופן חריג חסיה המילה 'אללה'. גם אם אפשר לטעץ כי היא מיפיעה בכתובת, השטח שהוקצה לה והאופז שבו שולבה מעוררים יושם של תיקף מאנחי ולא של כוונה מקורית. קורא שאינו מודע לשגרת הפתיחה של כתיבות מוסלמיות לא ימצאנה בשיח טבעי . 7 קיראל סורה כה )פרשת הפךקאז( , יא. 8 הפיעל אנשא' מורה על פי רוב על הקמה ראשונית, יש מאין. 9 שנת 717 להג'רה, היא שנת 1317 לסה"נ. קדרה 4' ואולי אי הזכרת הסלטאן אינה מקרית, אלא נועדה להבליט את יראת השמים של אאלמלכ, שאינו נושא פנים למתנת בשר ודם. הערות על נוסח הכחובת הכתובת מצטטת פסוק קוראני שאינו נפוץ במיוחד בכתובות, והמבטיח למאמין הנאות בגן העדן )גנים, נהרות זורמים, ארמונותי . היא מצניעה את דרגתו ותפקידו של היוזם, אאלמלכ, שנקרא ג'וכנדאר, אמיר מקלות הפולו , עמדה נכבדה במערך התפקידים הטקסיים של החצר הממלוכית. יצוין כי התפקיד הנכבד הראשון שבו מכהן אמיר מתלווה לשמו הפרטי והופך למעין שם משפחה )או: חניכה(, הממשיך לשמש זמן רב לאחר שזנח האמיר את התפקיד . לפיכך אזכורו של שם החניכה או היעדרו אינו בעל משמעות רבה . אין ודאות אפוא שאאלמלכ תפקד כג'וכנדאר בשנת הקמת הח'אן , וידוע בבירור כי מונה במשך הזמן למשרה רמה יותר . עם זאת לא ייפלא כי בכתובות מאוחרות שלו נזכר שם החניכה ג'וכנדאר . הכתובת מציגה את החאג' אאלמלכ כ'אחד האמירים במצרים' . אופייה החסוד והמצטנע של הכתובת קשור להשקפת עולמו ולזיקתו של אאלמלכ לאסלאם ולציווייו - לא רבים הם האמירים הממלוכים שעלו לרגל10 ואף אם עשו זאת לא נחפזו להוסיף את התווית חאג' לתאריהם. אופייה של הכתובת קשור גם לאופי המבנה שהקים אאלמלכ על שום תפיסתו זו : תחנת דרכים שנועדה לספק שירותים למתארחים בה ולהקל עליהם בדרך )על פי רוב שליחי הדואר הממלכתי, אך גם אזרחים מזדמנים - סוחרים ועוברי אורח( . את קלסתרו האמוני של אאלמלכ מחזקת כתובת נוספת, מהמתחם הקדוש בתל ערני . זהו לוח שיש שדווח עליו רק בספרו של מאיר על שלטי גיבורים מוסלמיים . 11 בכתובת זו , שרק שתיים משורותיה כתובתו של אאלמלכ מי המדרסה שהקיט בהר הביה בשנת 741 להג'רה )1340 לסה"נ( פוענחו, והמתוארת ככתובת שניזוקה ביותר, ניתן לקרוא את סופו של פסוק קוראני ארוך )'זה אשר יעשה מעשה טוב לו גמול טוב ממנו והם יהיו בטוחים מבלהת היום ההוא'12 ( ובשורה אחרת את הצירוף 'המתאווה אל אלוהיו אאלמלכ אלג'וכנדאר' . 13 הגם ששבר לוח שיש זה שונה בכמה מהיגדיו מהכתובת השלמה )חסר בו ייעוד המקום ומוער ההקמה(, יש בו פסוק קוראני בעל מסר ברור המתגמל את עושי הטוב, שאאלמלכ, הנזכר גם בשם חניכתו )ג'וכנדאר(, בוודאי ראה עצמו אחד מהם . 10 אאלמלכ השתתף בשנת 732 להגיה )קיץ 1332 לסה"נ( במסע חג' יחד עם סלטאנו, א-נאצר מחמד. ראו: אבו בכר בן עבד אללה אבן אלדואדארי, כגז אלדרר וג'אמע אלגרר, ט, מהדורת tft~ R. Roemer קהיר 1960 , עמ' 366 . 62 11 .ק , L.A. Mayer, Saracenic Heraldry, Oiord 1938 ; תמרי העלה בזהירות את הסברה כי כתובת זו הגיעה לאתר בתל ערני מעג'רוד שממערב לסואץ . ראו : ש' תמרי , 'הרב אלחג' בסיני', המזרח החדש, כג )תשל"ג( , עמ' 146-145 , הערה 19 . 12 סורה בז )פרשת הנמלים( , צא . הנוסח המובא כאן הוא עיבוד על פי תרגומו של י"י ריבלין . 13 מאיר )לעיל , הערה 11 ( , עמ' 62 . אאלמלכ וכתובתו 75 ~ חדרה השוואה לכתובות אחרות של אאלמלכ - במדרסה ליד קבר חסין בקהיר )שהוקמה בשנת 719 להג'רה( ובמדרסה הירושלמית )משנת 741 להג'רה ]1340 לסה"נ[(14 - מאפשרת לעמוד ביתר פירוט על ייחודה של כתובת הח'אן שלפנינו : בשתי הכתובות הללו נזכר השיוך הממלוכי של אאלמלכ )א-נאצרי(, מופיע שם החניכה שלו )אלג'וכנדאר( ומובעת משאלה חסודה, ולעומת זאת אין בכתובות הללו שום פסוק קוראני . הקר"לרה של אאלמלכ אאלמלכ נלקח על ידי הסלטאן ביברס כשבוי במלחמתו במונגולים באבלסתין שבמזרח אנטוליה15 בשנת 676 להג'רה )1277 לסה"נ( .16 ייתכן מאוד כי היה מונגולי )ולא תורכי כמרבית המצטרפים לחברה הממלוכית( . על פי גילו בשעת פטירתו )1346 לסה"נ(, 17 כבן תשעים, מותר להניח כי בזמן שנשבה היה כבן עשרים . יורשו של ביברס, קלאוןי בהיותו עדיין אמיר, קנה אותו ומסרו לחתנו, הסלטאן הצעיר ברכה ח'אן . 18 בהמשך הועבר לאדונים נוספים. אאלמלכ נזכר כמי שחבר אל הסלטאן א-נאצר מחמד במהלכו הדרמטי ברמדאן בשנת 708 להג'רה .19 הסלטאן, שהיה אז כבן עשרים וארבע, ושתומרן על ידי אסיריו הבכירים ונושל מהכרעות ממשיות, יצא בדרכו לעלות לרגל למכה, אך במהלך מסעו למדבר עבר לכרך והכריז שם על פרישה מרצון מתפקיד הסלטאן, המנחיל לו אך אכזבה. אאלמלכ נתלווה אל א-נאצר לכרך,20 והוא האמיר שנשלח מטעמו למצרים להודיע בחצר הריקה על דבר הפרישה וההישארות המתריסה בכרך . אאלמלכ הרשים בגישתו ובתבונתו כשליח מטעמו של הסלטאן ביברס השני אל א-נאצר מחמד במקום גלותו בכרך . א-נאצר מחמד ביקש או דרש שרק אאלמלכ ישוגר אליו כשליח. 21 14 ק ברשם זיהה את הכתובת מקהיר ככתובת מדרסה אף כי נרשם בה כי ייעודו של המבנה הוא מסגד, ראו: Van .א מע Corpus ascriptionum Arabicarum, Egypte, שן Caire, Paris 1903 , ק. 170, ת0. 115 : .Berchem, Materiaux pour , לכתובת המדרסה הירושלמית, הנמצאת בצפון הר הבית, ראו: קומבין, סובז' ווייט )לעיל, הערה 2(, סו )1956 (, קהיר, עמ' 199 , מס' 5923 ; מאיר )שם(, עמ' 61 . 15 קרויה גם אלביסתאן, או אלביסטאן; המקום נמצא ממערב לסלטיה ומצפון למרעש. מאיר רושם כי אאלמלכ היה יליד אבלסתין, ראו: מאיר )שם(, עמ' 61 . האפשרות קיימת אך לא מצאתי סימוכין לכך בכתובים. 16 אחמד בן עלי אלמקריזי, אלסלוכ למערפת דול אלמלוכ, ב )1958 ( , מהדורת זיאדה ועאשור, קהיר, עמ' 723 ; הנ"ל, כתאב אלמקפא אלכביר, ב, מהדורת מ' יעלאוי, ביירות 1991 , עמ' 294; אחמד בן נור אלדין אבן חג'ר אלעסקלאני , אלדרר אלכאמנה פי אעיאן אלמאה אלתאמנה, א, מהדורת עבד אלואר5 מחמד עלי, ביירות 1997 , עמ' 240, מס' 1065 . 17 ראו: חסן בן עמר אבן חביב, תיכרת אלנביה פי איאם אלמנצור ובניה, ג, מהדורת מ"מ אמין, קהיר 1986 , עמ' 83 . על פי אבן חביב עבר אאלמלכ את גיל התשעים. בהתחשב בעובדה ששנותיו האחרונות היו תקופת פעילותו הנמרצת ביותר יש בכך תופעה חריגה, גם אם אבן חביב הגזים במניין שנותיו . 18 סלוע )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 723 . 19 לפי השערת מאיר זהו התאריך המאוחר ביותר שבו עלה לדרגת אמיר, ראו : מאיר )לעיל, הערה 11 (, עמ' 61 . Zettersteen, Beitr 1919 , ק. 136 20 ~ ge . zur Geschichte der . Mamlukenzeit, Leiden ' [ו.א 21 צפדי )לעיל, הערה 5(, א, עמ' 619 , מס' 335 ; אחמד בן עלי אלמקריזי, אלמואע.ואלאעתבאר ביכר אלח'טט ואלאאתאר, ב, מהדורת בולאק 1853 )דפוס צילום( , עמ' 310 ; מנהל באפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 85 ; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 . יצוין שאאלמלכ נסע לכרך כבר עשור מוקדם יותר, בשנת 698 , למטרה דומה, להביא את א-נאצר מחמד - שהיה אז כבן חמש-עשרה - מעיר זו כדי להשליטו כסלטאן, במקום לאג'ין שנרצח . ראו: סלוכ )לעיל, הערה 16 (, א, קהיר . 872 , 869 'עמ , 1936 ,זדנדרה 76 יוסף דרורי כבר בשנת 712 להג'רה )1312 לסה"נ( נשא אאלמלכ בדרגה הבכירה ביותר במערך הדרגות הממלובי , זו של אמיר מאה )גם: מקום אלף(, כפי שתועד על ידי רושם רשומות זוטר שמנה את האמירים שיצאו לקרב לסוריה נגד המונגולים בשנה זו.22 הנוסע אבן בסוטה פגש בו בשנת 1326 לסה"נ בפוה שבזרוע המערבית של הדלתה, ותיארו כמי שמשתייך לח'אצכיה )המשמר המיוחד, גדוד עילית( של הסלטאן א-נאצר מחמד. 23 בימי סלטאנותו השלישית של א-נאצר מחמד נמנה אאלמלכ עם האמירים הוותיקים שהשתתפו בםועצה המייעצת )משאיח' אלמשור, אלמשורה24( שעזרה לסלטאן מעת לעת בהכרעותיו. 25 אאלמלכ ואמיר אחר יעצו לא-נאצר מחמד בימיו האחרונים כיצד להבטיח סדרי ירושה הולמים שימנעו זעזועים פוליטיים,26 ויש בידינו עדויות אחדות על מעמדו בחצרו של א-נאצר מחמד כיועץ שמתחשבים בדעתו . 27 סמלו ההכללי של אאלמלכ ממדרסה כקהיר המתוארכת לשנת 1300 לסה"נ אאלמלכ בנה בקהיר מסגד גדול )ג'אמע( בשכונת חסיניה )נחנך בג'מאדא אלאולא 732 להג'רה ]1332 לסה"נ[(, מחוץ לחומה הצפונית של העיר .28 כמו-כן הקים מדרסה, בית מגורים ומסגד לצדו ה81411ית , 5, 72 22 " Amitai, 'The Remaking of 81-Nasir Muhammad : the Military Elite of ; Mamlfi k א. Enpt by ) 1990(, קע. 150-151 , 162 23 מפגשו של אבן בטוטה עם אאלמלכ מדגים את ייחודו של אמיר ממלוכי זה. הוא הוקיר את התרבות המוסלמית, פקד בלוויית מחלקה של חייליו זאויה של בעל מופתים ידוע, הניח לאורח מצפון אפריקה ליהנות מתנאי אירוח עדיפים ונימק זאת בציטוט פסוק קוראני: 'אין בינותינו איש שאין לו מקום ידוע' )סורה לז ]פרשת המתייצבות במערכה[, קסד(. ראו: מחמד אבן עבד אללה אבן בטוטה, מהקב רחלת אבן בטוטה )=תחפת אלמאר פי גראאב אלאמצאר ועג'אאב אלאספאר(, א, מהדורת אלעואמרי בכ וג'אד אלמולא בכ, קהיר 1939 , עמ' Gibb, The T)avels 0, 16" ;20 .א.ג.א Battuta, 1 , Cambridge 1958, קע. 3נ-31 24 מנהל צאפי )לעיל, הערה 5( , ג, עמ' 85 . 25 צפדי )לעיל, הערה 5 (, א, עמ' 618, מס' 335 ; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 310 . 26 יוסף בן תגריברדי, אלנג'ום אלזאהרה פי מלוב מצר ואלקאהרה, ט ) 1943( , קהיר, עמ' 164 . 27 אל יוספי, נזהת אלנא,ר, מהדורת אחמד הטיט, ביירות 1986 , עמ' 351 ,339 , 320 . עוד על הבאתו של אאלמלכ בסוד
הסדרי השלטון לאחר מות א-נאצר מחמד ראו: צטרשטיין )לעיל, הערה 20(, עמ' 222 . 28 ח'טט )לעיל, הערה 21(, א, עמ' 425; ב, עמ' 310; צטרשטיין )שם(, עמ' 226; אבן דואדארי )לעיל, הערה 8(, ט, עמ' 389 ; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 85; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 . על מועד הדרשה הראשונה במסגד זה ושם הדרשן ראו: אסמאעיל בן עמר אבן כקיר, אלבדאיה ואלנהאיה פי אלתאריח', יד )1966 (, קהיר, עמ' 157 . עד לבניית הג'אמע )מסגד מרכזי( בחסיניה, מצפון לחומת העיר, גר אאלמלכ ליד ח'זאנת אלבנוד )ראו להלן, הערה 39(, מקום של ייצור יין ומקלט לגורמים פליליים וליברטיניים. משעקר למעונו )דאר( החדש, הוסיף לו גם אורווה )אצטבל(, אאלמלכ וכתובתו 77 עידרה ליד אתרו של חסין )משהד חסין( בתוך העיר, צייד את המסגד בספרייה והקדיש אותו להוראת האסכולה השאפעית.29 נוסף על כך הקים אאלמלכ כאמור מדרסה ירושלמית; הדבר היה בתחילת שנת 741 להג'רה )יוני 1340 לסה"נ( , כעדות הכתובת שנמצאה במקום, חודשים אחדים לפני מותו של הסלטאן א-נאצר מחמד, שבשירותו הועסק . בשנת 1345 -1344 לסה"נ בנה אאלמלכ במכה מתקן שירותים )מטהרה( ואגפים מעליו, וכן בנה ברכות ודאג להעברת מים לעולי הרגל במנא, הסמוכה למכה. נמסר כי אאלמלכ הצטרף למסע העלייה לרגל של 732 להג'רה )1332 לסה"נ( עם סלטאנו30 - ולא הייתה זו הפעם הראשונה שעלה לרגל עם הסלטאן - ודאג לרווחת עולי הרגל הבאים ממצרים למכה; 31 הוא הקים בעבורם את הברכה ומאגרי המים בנח'ל )הממוקמת בערך באמצע הדרך שבין סואץ לאילת32(, את הח'אן באזלם שבחג'אז33 ואת החשן בעג'רוד שממערב לעיר סואץ .34 אין כל סימנים לכך שאאלמלכ מילא תפקיד כלשהו בירושלים, ויש לראות ביזמת בניית המדרסה שלו ובמיקומה עדות לרגש הדתי שפיעם בו, ושבא לידי ביטוי גם בהזדמנויות אחרות. נוסף על כך המבנים הרבים שהקים הם ראיה עקיפה למעמדו הרם של אאלמלכ בימי א-נאצר מחמד, הגם שתפקירו המדויק אינו רשום במקורות )אך קשה להניח שנותר ג'וכנדאר במשך כשלושים שנה( . אאלמלכ התייחד בהצלחתו לשרוד את הטיהורים הפוליטיים שערך סלטאנו החשדן א-נאצר מחמד . אפשר שהצליח להינצל משום היותו זר שהגיע כשבוי ולא חונך במסגרות הסגוליות להכשרת ממלובים, שבהן גם טופחה אחוות בני המחזור, שהרתיעה את השליטים. 35 אולי עלה בידו לשרוד בשל גילו המבוגר או בגלל אמינותו ומסירותו לאדונו לאורך שנים, שבגינן גם זכה למקום במועצה המייעצת )המשורה(, כנזכר לעיל . התבלטותו בחיי המדינה החלה אחרי מותו של אדונו, א-נאצר מחמד. בנו, הסלטאן א-נאצר אחמד, מינה את אאמלאכ בקו אלקעדה 742 להג'רה )אפריל 1342 ( לנציבה של העיר הסורית חמאת.36 בכהונתו קצרת הימים בחמאת - פחות מארבעה חודשים - גרם לכליאתו של המנהיג הברווי סיאב בן מהנא, שאהל בקרבת העיר, ואשר 'חטא' בהלינו על הנציב החדש לפני הרשויות. 37 בית מרחץ )חמאם( ואכסניה )פנדק(, לבד מהג'אמע. על מעונות ללע( וחנויות שהוקמו בחסיניה על ידי אאלמלכ ראו : סלוכ )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 641 . 29 סלוכ )שם(, ב, עמ' 723 ; מנהל באפי )שם(, ג, עמ' 85; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 392 ; דרר )שם(, א, עמ' 240; מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297, ושם נרשם שהקים חמאם, והנתון מובא בהקשר של המסגד ליד אתר חסין. 30 סלוכ )שם(, ב, עמ' 351 . 31 מנהל צאפי )לעיל, הערה 5 ( , ג, עמ' 86-85 . 32 נ"צ 029. 925 . ראו: עבד אלרחמן אבן אבי בכר אלסיוטי, חסן אלמחאירה פי תאריח' מצר ואלקאהרה, ב, מהדורת מחמד אבו אלפיל אבראהים, קהיר 1967 , עמ' 310 . 33 שם, עמ' 311 . 34 תמרי )לעיל, הערה 11 (, עמ' 145 הערה 16 )ושם מצוטט עבד אלקאדר אלג'זרי, 'אלדרר אלפראאד'(; עמ' 166 , הערה . 72 35 אאלמלכ נמנה עם קומץ אמירים בכירים בחצרו של א-נאצר מחמד שנעדרו שיוך מובהק של ממלוכים סלטאניים קודמים. היעדר 'תווית' שיוכית מזהה פטר אותם מחשדות למרידה אפשרית ואפשר להסתייע בכישרונם ובנאמנותם בחוגו הקרוב של א-נאצר מחמד לזמן ממושך. ראו : עמיתי )לעיל, הערה 22(, עמ' 160 , 158 . 36 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 294; סלוכ )לעיל, הערה 16(, ב, עמ' 605; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 86 . 37 סלוכ )שם(, ב, עמ' 623 . קי~דרה 78 ייסף דרורי בשנה שלאחר מכן, במחרם 744 להג'רה )יוני 1343 לסה"נ( , קודם אאלמלכ תחת שלטון א-צאלה אסמאעיל , הרביעי בין בניו ויורשיו המידיים של א-נאצר מחמד, לבכיר שבתפקידיו: נציב הסלטאנות במצרים )נאיב א-מלטנה(, המשרה המשמעותית והמשפיעה ביותר בממסד הממלוכי בארץ זו. אאלמלכ הסכים לקבל עליו תפקיד זה רק אם יתמלאו תנאיו הקשוחים.38 הוא התבלט בכהונתו באכיפה תקיפה של כללי המוסר האסלאמי )איסור שתיית יין ,39 איסור הימורים ומשחקי מזל40 ואיסור קרבת יתר בין גברים לנשים בנסיבות חברתיות41( וכן בפעולתו לתיקון אי סדרים במנהל ההפקדים הקרקעיים )אקטאעאת( שנתגלעו בשלטון יורשיו החלשים של א-נאצר מחמד.42 מעמדו החזק של אאלמלכ בחצרו של הסלטאן א-צאלח אסמאעיל נבע ככל הנראה מחוסר הניסיון של הסלטאן הצעיר, שהיה כבן עשרים בלבד, ומן הוותק של אאלמלכ )שהיה אז ככל הנראה בן למעלה משמונים שנה( ומהעובדה שפעל בחצר אביו של הסלטאן וזכה חזית המדרסה להערכתו . בספרות מתועדים כמה מקרים שבהם פעל להקל בעונשם של עבריינים קשים. 43 להמלצה בהר הביה שבה קבועה כתובת של אאלמלכ 38 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 294; סלוכ )שם(, ב, עמ' 640 . מסופר כי אאלמלכ היה מוכן לקבל את תפקיד הנאיב בכפוף לכמה תנאים, והעיקריים שבהם: כי לא ייעשה דבר בממלכה אלא בידיעתו או בהסכמתו, כלומר סמכויות שלטוניות מלאות כמעט בלעדיות, וכן כי ייאכף איסור שתיית היין. ראו: ח'טט )לעיל, הערה 21(, א, עמ' 425 . 39 נאמר עליו כי פרק את ח'זאנת אלבנוד, בית סוהר, בדרך כלל לעבריינים בני המעמדות הגבוהים, שהפך במאה הארבע עשרה לבית כלא לשבויים נוצריים, שהוחזקו בו עד שחרורם . הותר להם לייצר יין, והמקום הפך למפעל שהפיקו בו מדי שנה למעלה מ-1 ,000 מכלים או חביות. ח'זאנת אלבנוד קיבל צביון של בית מרזח שבו מתכנסים בעלי התנהגות מתירנית ופסולה על פי דת האסלאם. אאלמלכ, שגר בסמוך )ראו לעיל, הערה 28( , התריע כבר בימי א-נאצר מחמד על המקום ועל אופיו הפרוץ, אך רק בימי נציבותו יכול היה להוציא לפועל את כוונתו. הוא הורה לממונה העירוני )ואלי( של קהיר להרוס את המקום ולהעביר את תושביו על טפם למקום אחר. המקום, שהיה 'גרוע מכול על פני האדמה' )שר בקעה מן בקאע אלארף(, טוהר ונבנה בו מסגד. ראו : צפדי )לעיל, הערה 5 (, א, עמ' 619, מס' 335 ; מקפא )שם( , ב, עמ' 295-294; ח'טט )שם(, א, עמ' 425; ב, עמ' 310 ; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5(, ג, עמ' 86; סלוכ )שם(, ב, עמ' 640 . מקריזי ראה בחיסול מתקן מושחת זה הישג השווה להריסת ערי הצלבנים עכו וטריפולי , שהיו אף הן מוקדי תרבות נוצרית פרוצה ומאיימת. לא רק ח'זאנת אלבנוד פורקה בהוראת אאלמלכ, כך עשה גם לבתי האסירים הנוצרים במצודת ההר; האסירים הוחזקו במקום בשל מיומנותם בבנייה, ובבתיהם )או: תאיהם( יוצר יין . ראו: סלוכ )שם(, ב, עמ' 642-641 , על רדיפות נוספות של יצרני יין ועידוד מלשינים לדווח על העבריינים ראו : שם, עמ' 667 ,647 , 646. 40 סלוכ )שם(, ב, עמ' 642 . המדובר בהימורים על המנצח בתחרויות תרנגולים וכבשים, בהיאבקויות ובקרבות אגרוף וכן בהרקדת דובים וקופים. העוסקים בהימורים שילמו מס, שנגבה בידי גובה מיוחד, תמורת ההיתר לפעילות 'בלתי מוסלמית' שכזו, אך אאלמלכ התעלם משיקולי הרווח והכדאיות לאוצר המדינה. 41 אאלמלכ, בסמכותו כנאיב א-מלטנה, אסר להעמיד אוהלים לחוף הנילוס, משום שאלה היו מקום מפגש מגרה וטעון לבני שני המינים . בימיו, מסכם ההיסטוריון, לא העזו הבריות לנהוג בפומבי באורח מתירני ומתריס . ראו : מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 295; סלוכ )שם( , ב, עמ' 642 . 42 מקפא )שם( , עמ' 295. על ביטול הנוהג של המרת אדמות והפקדים חקלאיים )מקאייה(, שפגע בשטחים הטובים פחות, ראו : סלוכ )שם(, ב, עמ' 643 . 43 אאלמלכ פעל יחד עם אמירים אחרים להשבת הפקיד הנוצרי הבכיר ג'מאל אלכפאת לתפקידו כאחראי פיננסי בכיר, בשנת 743 להג'רה, בטרם היה לנאיב. ראו: מקפא )שם( , א, עמ' 329 ; סלוכ )שם( , ב, עמ' 627-626 . את אבראהים אבן 79 - אאלמלכ וכתובתו חדרה מטעמו בימי סלטאן זה היה משקל ניכר. כן מצוינת מסירותו לעבודה והעובדה שנהג להישאר בלשכת הניאבה שעות רבות אחרי שהפקידים הרגילים כבר שבו לבתיהם, ולא נותרו שם עמו אלא הסדרנים ואנשי המשמר )נקבאא'( .44 עם מותו של א-צאלה אסמאעיל, ברביע אלאול 746 להג'רה )יולי 1345 לסה"נ(, ועליית אחיו, אלכאמל שעבאן , במקומו, הורד אאלמלכ מגדולתו וסולק מתפקידו . אאלמלכ, שלא רחש חיבה יתרה לסלטאן החדש - החמישי בין יורשי א-נאצר מחמד - ביקש לנסוע לדמשק ולכהן שם בתפקיד בכיר אחר: נאיב א-שאם )נציבה של סוריה או: דמשק( . לכאורה ניתן לו מבוקשו, אך בטרם הגיעה שיירתו לעזה השיגי הדואר ונמסר לו מינוי פחות בחשיבותו, לנציבה של צפת )נאיב צפד( . 45 הוא החל לתפקד בצפת ברביע אלאח'ר 746 להג'רה )אוגוסט 1345 לסה"נ( והחל ליישם שוב את תפיסתו המחמירה ואת שיטותיו .46 אך נמצאו לו יריבים דרהם של אלכאמל שעבאן )הוטבע ,)1346 -1345 בדמשק השליט שהדיח את אאלתלכ מהפקידו שטפלו עליו עלילה כאילו ניסה לקשור עם אמיר אחר כנגד השליט שהדיחי. 47 הוא נקרא למצרים בצו השליט ב- 1 במחרם 747 להג'רה )אפריל 1346 לסה"נ( , אולם נעצר כבר בעזה והואשם במזימה ובניסיון לקשור קשר. אמיר נשלח להפקיע את רכושו המרובה בצפת ובמכה )שכלל בגדים, מחסני מזון ובהמות רכיבה מסוגים שונים( . 48 אאלמלכ, שהיה עד אז איש ציבור מטיל אימה )מהאב(, מעורר כבוד )מחתשמ( ותקיף )צארמ(, 49 הומת באלכסנרריה בחניקה בג'מאדא אלאח'רה 747 להג'רה )ספטמבר 1346 לסה"נ( . גופתו הועברה לקבורה בקהיר .50 את יחסו החיובי למסורת המוסלמית הפגין אאלמלכ בבקיאותו, ביחסו לתלמידי חכמים, 51 בקפדנותו כנציב, ביחסו לפולחן )עבאדה(52 ובמבני הקודש שהקים . צאבר, האיש שהכה, בתפקידו, את תנכז למוות ובשל כך נכלא, המליץ אאלמלכ לשחרר, חודש אחרי שנאסר )רביע אלאול 742 להג'רה ואוגוסט 1341 לסה"ננ( . ראו: מקפא )שם( , א, עמ' 115 . אף בשחרורו של המנהיג הבדווי מהאזור הסמוך לחמאת, פיאה בן מהנא, שנכלא ביזמתו של אאלמלכ עצמו, היה אאלמלכ פעיל . ראו : סלוכ )שם( , ב, עמ' 628 . 44 ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 310 ; מנהל צאפי )לעיל , הערה 5(, ג, עמ' 87 . 45 סלוכ )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 681 ; מנהל צאפי )שם( . 46 מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 296 . 47 סלוכ )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 697 -696 . 48 שם, עמ' 701 . 49 מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297; 'מהאבה ,מורא[ וחרמה ,כבודן כלפיו בלבבות האנשים' , צפדי )לעיל, הערה 5 ( , א, עמ' 619; מנהל צאפי )לעיל, הערה 5 ( , ג, עמ' 87 ; ח'טט )לעיל, הערה 21( , ב, עמ' 310 ; דרר )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 241 . ועוד שם 'בעל מענה חד , ~ ג'יפה חאדה[' . 50 מקפא )לעיל, הערה 16 ( , ב, עמ' 297 . 51 נמסר כי חוברה בעבורו רשימה של מורים ומוסרי חדיר הראויים לציטוט )משיח'ה(, ושקראו ממנה לפניו במצודת קהיר כשכיהן בתפקיד הנאיב. ראו : מקפא )לעיל, הערה 16 (, ב, עמ' 297; ח'טט )לעיל, הערה 21(, ב, עמ' 311 ; מנהל צאפי 1 Medie~al Cairo, Princeton, א.ת 1992, ע. ; 86 'עמ ,ג , ) 5 הערה ,לעיל( " , Berkey, The ~ ו. ע: nsmission o(Knowledge 148 . לפי דרי )לעיל, הערה 16 ( , א, עמ' 240 , אוסף החדירים הוקרא בלשכת הנציבות )שבאם א-ניאבה( עוד בטים נתמנה אאלמלכ לנציב )בשנת 1342 לסה"נ( . בתזכרת אלנביה )לעיל, הערה 17 (, ג, עמ' 83 , נאמר כי 'שמע חדיר ומסרו' . 52 'אורה של מסירותו לפולחן נרשם ,או: ניכר[ על מצחו' , צפדי )לעיל, הערה 5 ( , א, עמ' 620 , מס' 335 . דייה 80 יין היייי את האמירה המיוחסת לו ש'כל אמיר שאינו תוקע את רומחו ומתיך זהב עד שיגיע לגובה חודו - לא ייחשב אמיר',53 קשה ליישב עם צניעותו ועם החומרה שבה נהג. ואולי צריך להשלים אמירה זו באופן הבא: את הזהב שיתיך מרכושו שלו יתכבד ויתרום לצורכי ציבור או כצדקה לנזקקים . סיכום הכרוניקות וקובצי הביוגרפיות החדשים שנתפרסמו בעשורים האחרונים מזמנים היכרות עמוקה יותר עם קורות חייו של האמיר הממלוכי אאלמלכ . יוזם הקמת ח'אן אם-לאקס ) ? ( היה קצין ממלובי אמין ומסור, בעל זיקה מובהקת - וייחודית בהשוואה לעמיתיו- לתכניה ולהוראותיה של דת האסלאם . הוא הגיע לימים לעמדה בכירה במנגנון השלטון, וממנה אכף בעקביות את עקרונותיו, אך סולק ממשרתו והומת, כרבים לפניו, באופן מהיר ומפוקפק משהו.
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_117.4.pdf
הר הבית/אל חרם א-שריף – רקע ארכיאולוגי והקשרים פוליטיים
הקדמה
בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הצהיר משה דיין, שר הביטחון דאז, כי הר הבית יישאר באחריות הווקף המוסלמי. הצהרה זו, והמשך ניהולו של מתחם הר הבית/חרם אל-שריף בידי הווקף המוסלמי, נתפסו כהסכמת ישראל לשמור על מעמדו ההיסטורי המיוחד של חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי. בפועל, עוד לפני הצהרת שר הביטחון קבעה ישראל עובדות בשטח אשר שינו את מעמדו העצמאי של המתחם, ויותר מכך את הנגישות אליו.
מאז ועד ימינו מתקיים תהליך בלתי פוסק של פיתוח האזור שסביב הר הבית/חרם אל-שריף וניסיונות לשנות את ההסכמות משנת 1967. מבין כל אלה חפירת המנהרות, הכשרת מסגד אל-מרוואני (המכונה גם 'אורוות שלמה') וסוגיית גשר המוגרבים הן המוכרות ביותר לציבור, אך לצידן מתקיימות גם פעולות נקודתיות קטנות, היוצרות מציאות חדשה בהר הבית וסביבותיו.
הר הבית/חרם אל-שריף אינו מנותק מן הסביבה שבה הוא שוכן. לפעילות המתרחשת בעיר העתיקה ובכפר סילואן נודעת השפעה רבה על המתיחות באזור ועל מעמד הר הבית/חרם אל-שריף. בעבר דן 'עמק שווה' בפעילות סביב הר הבית בפרסומים "מסילואן להר הבית" (2013)[1] ו"ירושלים התחתית" (2011).[2]
במסמך זה נעמוד על השימוש בחפירות ארכיאולוגיות, או בחפירות שהוצגו כחפירות ארכיאולוגיות, במאבק הפוליטי על הר הבית ובשינוי אופיו ומעמדו של המתחם וסביבותיו. מכיוון שכל פעילות פיזית בעיר העתיקה וסביבותיה כוללת פעילות ארכיאולוגית (חפירה, שימור, פיקוח וכדומה), אין זה אלא טבעי שתחום מדעי זה ניצב בחזית המאבק הפוליטי.
חלק א' – תולדות האתר: כיצד הפך הר הבית לחרם אל-שריף
מתחם הר הבית כיום הוא מקבץ של מבני פאר ממיטב האדריכלות המוסלמית והמקומית באלף השנים האחרונות. קדושת המקום במסורת האסלאם הביאה להקמתם של כמעט מאה מבנים במתחם, החל במאה השמינית וכלה במאה העשרים. מלבד חשיבותו הדתית של חרם אל-שריף הוא מהווה אתר מורשת בקנה מידה עולמי. במאבק הפוליטי והדתי על המתחם עובדה זו כמעט אינה נזכרת ואינה זוכה להתייחסות ראויה.
אִפיוני המתחם והמסורות הדתיות הקשורות בו
הר הבית, אל חרם אל-שריף בערבית, הוא מתחם בן כ-140 דונם בפינה הדרומית-מזרחית של העיר העתיקה. כיום הוא משמש מרחב תפילה ולימודי דת מוסלמיים וכולל כמה ממבני הדת העתיקים ביותר בארץ העומדים עדיין על תילם. המסורת היהודית מזהה במקום את הר המוריה, שאליו עלה אברהם אבינו בעת עקידת יצחק. המתחם מזוהה עם מקום בית המקדש, שחרב סופית בשנת 70 לספירה. המסורת המוסלמית מזהה אותו עם "המסגד הקיצון" הנזכר בקוראן בתחילת סורה 17: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנּוּ בִּרְכָתֵנוּ על סביבותיו, למען נַרְאֶה לו את אותותינו. הוא השומע ומבחין". זהו תיאור מסעו האגדי של הנביא מוחמד על גב סוסו אל-בּוּרַק ממכה אל "המסגד הקיצון", שממנו עלה הנביא השמימה. כיפת הסלע מזוהה עם מקום בית המקדש הראשון, 'מקדש שלמה' כפי שהוא מכונה באסלאם (Templum Solomonis בפי הצלבנים).
המתחם הקדוש כיום
החוקרים חלוקים בדעותיהם בכל הקשור למועד שבו הונחו יסודותיו של המתחם. רובם סבורים שלפחות חלקו הדרומי והמערבי הוא קדום ביותר (המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה הראשונה לספירה). חלקים אחרים נבנו מאוחר יותר, עד לתקופה המוסלמית ועד בכלל. תשעה שערים מוליכים אליו; אחד מהם, שער הרחמים, חסום. בקירות התמך של המתחם יש שני שערים קטנים, או פשפשים, שאינם בשימוש כיום. בקיר התמך הדרומי נמצאים שני שערים אטומים: בקטע המערבי של הקיר שער כפול וממזרח לו – שער תלת-קשתי. שערים אטומים אלו פונים אל חפירות הכותל הדרומי.
המבנים המוכרים ביותר במתחם הר הבית הם מסגד אל-אקצא, הנמצא בקצהו הדרומי-מערבי, ומבנה כיפת הסלע, הנמצא במרכז המתחם. לצד שניים אלו כולל המתחם מבנים ללימודי דת (מדרסות), מבני הנצחה וזיכרון (כיפת הסלע הוא אחד מהם), צריחים, מבנה היטהרות (הכּוֹס/אל-כאס) ועוד. חלק מהמבנים הם מן התקופה המוסלמית הקדומה, המאה השמינית לספירה, וחלקם נבנו בתקופה הממלוכית (מאות 15-14) ובתקופה העות'מאנית (מאות 20-16). בחלק מהמבנים נעשה שימוש משני בעמודים או בכותרות עמודים, שעל פי סגנונם יש לשייך אותם לתקופה הצלבנית או לתקופה הרומית-ביזנטית.
כיפת הסלע הוא מבנה זיכרון והנצחה, המשמש כיום כמסגד. זהו המבנה המוסלמי העתיק ביותר שהשתמר ללא שינויים מהותיים, והוא נחשב למופת אדריכלי ואמנותי ולאבן יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות המוסלמית. את פנימו מקיפה כתובת המתארכת את בנייתו לשנת 691 לספירה, תקופתו של הח'ליף עבד אל-מלכ בן מרואן (705-685) לבית אומיה. את בניית מסגד אל-אקצא בדרום מתחם הר הבית מייחסים ההיסטוריונים לראשית המאה השמינית, זמנו של עבד אל-מלכ, בונה כיפת הסלע, או בנו, אל-וליד הראשון (715-705). המבנה הוקם מחדש מספר פעמים וחודש בפעם האחרונה בשנת 1035, בתקופה הפאטימית, לאחר רעידת האדמה של שנת 1033.
מתוך שלל הכיפות הבנויות בהר הבית יש לציין את "כיפת העלייה", הנמצאת צפונית-מערבית לכיפת הסלע ומסמנת את מקום עליית הנביא מוחמד לשמים. המבנה מתוארך למאה ה-12, אך יש המקדימים אותו למאה השמינית. מבנה הנצחה נוסף הוא "כיפת הנביא", המצויה גם היא מצפון לכיפת הסלע ונבנתה במאה ה-16 על ידי מוחמד ביי. בדומה לתארוך "כיפת העלייה", יש המתארכים את ראשית הקמתה למאה השמינית. כיפה נוספת היא "כיפת השלשלת", הנמצאת ממזרח לכיפת הסלע ונבנתה אף היא ככל הנראה במאה השמינית על ידי עבד אל-מלכ, הח'ליף האומאי.[3]
מבני דת נוספים מעצבים את המתחם החל מהתקופה האיובית (מאות 13-12), כמו המינרט שבשער ע'ואנמה וצריחים פזורים מן התקופה הממלוכית (המאה ה-14). מבנים ייחודים נוספים מהתקופה הממלוכית הם "דוכן הקיץ" (מנבר א-ציף), ומבנה ההיטהרות (אל-כאס). אחד המבנים המרשימים והייחודיים במתחם היא מדרסת אשרפייה, שנבנתה במאה ה-15, מופת האדריכלות הממלוכית.[4]
תולדות הר הבית/אל חרם-א-שריף
הר הבית מעולם לא נחפר חפירה ארכיאולוגית מסודרת, ולכן רוב המידע שבידינו על תולדותיו מקורו בכתבים היסטוריים ובניתוח סגנוני של המבנים.[5] שלוש הדתות המונותאיסטיות מזהות אותו עם מקומו של מקדש שלמה מן המאה ה-10 לפנה"ס, ויש חוקרים המזהים את המתחם עם חלק מאזור הפולחן של ירושלים בתקופה הכנענית, במאות 10-18 לפנה"ס.
העדות הברורה ביותר לזיהוי המתחם עם בית המקדש השני הוא קיר הכותל המערבי, המתוארך לסוף המאה הראשונה לפנה"ס או לראשית המאה הראשונה לספירה. זהו אחד מקירות התמך שנבנו על מנת ליצור את רחבת בית המקדש שמעליו.[6] חפירות ארכיאולוגיות שנערכו מדרום וממערב להר הבית חשפו שרידי כותרות, עיטורים וכתובות המעידים על חשיבות המקום בתקופה הרומית הקדומה, ימי בית שני. הממצא הארכיאולוגי בחפירות אלה, לרבות האבן ועליה הכתובת "בית התקיעה להכ[ריז]", מחזק את המסורת הרואה בהר הבית את מקום הבית השני.[7] נראה שחלק מהמתחם אמנם נבנה באותה עת, אבל החוקרים חלוקים בדעותיהם בעניין מועד בנייתם של השערים. יש המתארכים את הכותל הדרומי ושערי חולדה לימי בית שני, ואחרים מתארכים את בניית חלק מהשערים בכותל הדרומי למאה השמינית לספירה, התקופה האומאית.[8]
ועוד חלוקים החוקרים בשאלה מה נבנה על הר הבית לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. ההנחה היא שבמאה השניה לספירה הוקם בהר מקדש רומי פאגאני בהוראת הקיסר אדריאנוס. מקדש זה נהרס כנראה בראשית התקופה הביזנטית (מאה רביעית לספירה), ומאז עמד המתחם בשממונו עד ראשית התקופה המוסלמית הקדומה במאה השביעית.[9]
החל מסוף המאה השביעית, עם התבססות השלטון האומאי בארץ, החל פיתוח הר הבית כמתחם תפילה מוסלמי. לצד הקמת מבני הזיכרון ומסגד אל-אקצא עודד השלטון האומאי עלייה לרגל לירושלים – כנראה כדי למנוע או לדלל את עליית הרגל למכה – וחיזק את חשיבות אל חרם אל-שריף באסלאם.[10] בתום התקופה האומאית, באמצע המאה השמינית, ירדה חשיבותה הפוליטית של ירושלים באסלאם. העלייה לרגל להר הבית לא פסקה עד לתקופה הצלבנית (סוף המאה ה-11).
בניגוד לנוצרים הביזנטיים, שהפכו את הר הבית למצבור של אשפה, המשיכו הצלבנים לקדש את המתחם ולשמר אותו. בתקופה הצלבנית הוסב מסגד אל-אקצא לכנסייה, והוא הדין בכיפת הסלע. הצלבנים הם שקראו למתחם הדרומי-מזרחי שלו "אורוות שלמה". לאחר תבוסתם בשנת 1187 חזרו המוסלמים להר הבית, ולמן התקופה האיובית החלו להדגיש את קדושתו כתגובה שכנגד לאחיזתם של הנוצרית בהר בפרט ובירושלים בכלל. בתקופה הממלוכית (מאות 16-13) לא היתה ירושלים מרכז כלכלי או מִנהלי, אך מעמדה הדתי התחזק. רוב המבנים על הר הבית כיום הם מתקופה זו, וגם הבנייה מסביב לו מיוחסת לשליטים הממלוכים. בתקופה העות'מאנית (מאות 20-16) נמשכה תנופת הבנייה של מונומנטים דתיים בהר הבית ובסביבותיו ובירושלים הִקצו הֶקדֵשים רבים, את הכנסותיהם לחרם אל-שריף.[11]
חלק ב – הארכיאולוגיה בשירות המאבק הפוליטי בחרם אל-שריף/הר הבית
מ-1967 עד היום
תולדות הגישה להר: למי הותר לעלות להר הבית וממי נאסר להגיע אליו
מן המאה הראשונה לספירה ועד שלהי המאה ה 19 היה הר הבית סגור בפני אוכלוסיות שונות. בתקופה הרומית והביזנטית לא הורשו היהודים לעלות בו. מן המאה השביעית, למעט בתקופה הצלבנית (המאה ה- 12), היה הר הבית סגור בפני לא מוסלמים. מדיניות זאת השתנתה רק בשנת 1885, כאשר הותר לאורחים נוצריים רמי מעלה לעלות להר. שינוי בגישה להר הבית התחולל בתקופת המנדט הבריטי, כאשר הותר ללא מוסלמים לעלות בהר תמורת תשלום. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) הוחלט להמשיך במדיניות המנדט הבריטי ולאפשר את האוטונומיה של הווקף המוסלמי בהר. כיום העלייה ללא מוסלמים מתאפשרת משער המוגרבים בלבד. היהדות האורתודוקסית והרבנות מתנגדת לעלייה להר הבית מפאת החשש שיהודים ידרכו במקום שבו עמד לפנים קודש הקודשים (שאיש לא הורשה להיכנס אליו בימים שבית המקדש עמד על מכונו, למעט הכוהן הגדול ביום הכיפורים), שכיום מיקומו בהר הבית אינו ידוע. מאז האינתיפאדה השנייה (2005-2001) החליט הווקף המוסלמי למנוע את כניסתם של מבקרים לא מוסלמים למסגדים (אל-אקצא וכיפת הסלע).
שינויים במתחם: משנת 1967 ועד פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996
לאחר מלחמת ששת הימים החלה מדינת ישראל לשנות לחלוטין את השטח שממערב לכותל המערבי ומדרום למתחם הר הבית. השלב הראשון היה הרס שכונת המוגרבים, בערב ה-8 ביוני 1967, יומיים לאחר תום המלחמה. השכונה, שראשיתה במאה ה-13, נחרבה כליל, למעט בתים ספורים בקצה המערבי, והשטח הוכשר לרחבת התפילה של הכותל המערבי.[12] ארגון אונסק"ו מתח ביקורת קשה על הרס השכונה, שכללה כמה ממבני הדת המוסלמים העתיקים והחשובים ביותר בירושלים (מסגד אל-בּוּרַק, מדרסת אל-אפדליה ועוד) והיה לה חלק חשוב בתולדות העיר העתיקה ובקשר של תושבי המגרב לירושלים.
ההסכמה שמתחם הר הבית/חרם אל-שריף יישאר באחריות הווקף המוסלמי כללה כמה שינויים משמעותיים. מדרסת אל-תַנכִּזִיָה (אל-מַחכָּמָה), הנמצאת בצמוד לשער השלשלת וצופה על הר הבית, עברה לשליטת ישראל והמפתחות לשער המוגרבים נמסרו לרשויות הישראליות.[13] הדרישה הישראלית לקבל אחריות על שער המוגרבים נתקלה בהתחלה בהתנגדות של הווקף המוסלמי, שטען שהאחריות על השערים היא חלק בלתי נפרד מן האחריות על המתחם. אך לאחר מו"מ ולחץ מצד הרשויות הישראליות הועברה האחריות על שער המוגרבים למשטרת ישראל. החלטות אלה, לצד ההכרזה על המתחם המקודש כ"שטח ציבורי פתוח", שהכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום, הן הבסיס לשינויים הפיזיים והמִנהליים במעמד המתחם וסביבתו.[14]
בשנת 1968 החלה חפירה ארכיאולוגית מדרום להר הבית/חרם אל שריף, שנוהלה בידי האוניברסיטה העברית והיתה הראשונה בסדרת חפירות שנערכו כחלק מהכשרת הרובע היהודי ושכונת המוגרבים לאזורים ישראליים. בחפירה נחשפו שרידים מתקופות שונות בתולדות ירושלים, כולל קברים מן התקופה העבאסית, מבנים מן התקופה האומאית ושרידים מן התקופה הביזנטית והרומית. נוסף על כך נחשפו שרידים ומתקנים המתוארכים לימי בית שני, התקופה הרומית הקדומה.[15] שטח החפירות נשמר כפארק ארכיאולוגי עד ימינו.
בשנת 1969 החלה חפירת המנהרות הנקראות כיום "מנהרות הכותל", המשתרעות מרחבת הכותל המערבי כלפי צפון, בצמוד לקיר התוחם את הר הבית/חרם אל שריף. חפירות אלו נערכו על ידי משרד הדתות ללא פיקוח ארכיאולוגי, ולא כמחקר ארכיאולוגי מסודר.[16] הן יצרו פני שטח (או פני תת-שטח) חדשים סביב הר הבית/חרם אל-שריף ונתפסו כאיום על הזכויות המוסלמיות בהר הבית.
אחד משיאי המתח שהיה כרוך בחפירות אלה, ואישוש מסוים לחששות המוסלמים שהן נערכות מתחת למתחם הקדוש עצמו, אירע בשנת 1981, כאשר כרו אנשי הכותל המערבי מנהרה באזור המכונה "שער ווֹרן", לעבר הר הבית עצמו. החפירה הביאה לעימותים בין אנשי הווקף המוסלמי לאנשי הכותל המערבי. הרשויות הישראליות הורו על סגירת הפתח וחתימתו במלט. הביקורת על השינויים שחוללה ישראל בסביבות הר הבית היתה אחת הסיבות להחלטת אונסק"ו להכריז על ירושלים כאתר מורשת עולמית בסכנה בשנת 1982.[17]
שינוי משמעותי נוסף נעשה במעמד הר הבית עם חתימת הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994, שבו נאמר כי בהסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים יובאו בחשבון האינטרסים והאחריות ההיסטורית של ירדן במקומות הקדושים. בפועל המשיכה ירדן לממן את משכורות עובדי הווקף והיא כיום הגוף המרכזי שישראל נושאת ונותנת איתו בכל הקשור להר הבית/חרם אל-שריף.
ההרס והחפירות הישראליות סביב למתחם הר הבית/חרם אל-שריף אחרי 1967 שינו לחלוטין את נוף העיר העתיקה. מאזור הבנוי בצפיפות בשכונות פלסטיניות, המגיעות עד חומות הר הבית/חרם אל-שריף, הוא הפך לשטח בלתי מיושב, שחלקו משמש לתפילה – רחבת הכותל המערבי, חלקו משמש כפארק ארכיאולוגי ומוכר כ"חפירות הכותל הדרומי" ("מרכז דוידסון"), וחלקים נרחבים שלו נחפרו מתחת לפני הקרקע ויצרו אטרקציות היסטוריות, המחזקות את הקשר של עם ישראל לבית המקדש. הפעילות הישראלית יצרה נוכחות מאסיבית של ישראלים במקומות אלו, והמתח בהר הבית ובסביבותיו התעצם. שערי חרם אל-שריף היו הגבול האחרון שעליו נאבק הווקף כדי לשמור על מעמדו בהר, מאבק הנמשך עד ימינו אנו. המתח והחשש מטבעת החנק הישראלית הגיעו לשיאם עם פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996.
אירועי 1996: הכשרת מסגד אל-מרוואני/"אורוות שלמה" והרס עתיקות הר הבית
בשנת 1996, בעקבות פתיחת מנהרת הכותל לעבר הוויה דולורוזה, פרצו מהומות שגרמו למותם של עשרות ישראלים ופלסטינים. העימותים הובילו לפגיעה בשיתוף הפעולה בין הווקף המוסלמי לרשות העתיקות. מאז קיים קושי ביישום הפיקוח הארכיאולוגי על הר הבית/חרם אל-שריף.[18] באותו זמן החלו עבודות הווקף המוסלמי במסגד אל-מרוואני, להקמת מתחם תפילה במפלס שמתחת לרחבה,[19] בחלקו הדרומי-מזרחי של המתחם, ממזרח למסגד אל-אקצא. העבודות להכשרת מסגד אל-מרוואני נעשו בכלים מכאניים כבדים וגרמו להרס רב של עתיקות. טונות האדמה שנחפרו נשפכו לנחל קדרון, מזבלת אבו-דיס ומקומות אחרים, ללא שילוב של ארכיאולוגים בחפירה וככל הנראה גם ללא פיקוח על העבודות.[20] דו"ח מבקר המדינה משנת 2011 מעיד על ליקויים בעבודות הפיקוח ובקבלת רשיונות לביצוע עבודות פיתוח בהר הבית בשנים 2007-2001: "ליקויים משמעותיים נמצאו בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2007-2001). עבודות אלה נעשו ללא תיאום עם הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית וללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש".[21]
נראה שבקרב אנשי המקצוע הישראלים והפלסטינים אין חולק על הרס העתיקות בעת בניית מסגד אל-מרוואני, אך כל צד מפרש את האירועים בדרך אחרת. ישראל בוחנת את הרס העתיקות מנקודת מבט של החוק הישראלי והר הבית כחלק משטח הנמצא בריבונות ישראלית. הפלסטינים טוענים שלא זו בלבד שהיו הסכמות בין ישראל לווקף לגבי הכשרת מסגד אל-מרוואני, אלא שיש להתייחס להר הבית/חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי הכפוף לחוק הירדני.[22] על פי החוק הירדני אין לרשות העתיקות הירדנית זכות לפקח על עבודות הווקף המוסלמי בחרם א-שריף, והוא הדין ברשות העתיקות הישראלית.[23]
נראה שבקרב אנשי המקצוע הישראלים והפלסטינים אין חולק על הרס העתיקות בעת בניית מסגד אל-מרוואני, אך כל צד מפרש את האירועים בדרך אחרת. ישראל בוחנת את הרס העתיקות מנקודת מבט של החוק הישראלי והר הבית כחלק משטח הנמצא בריבונות ישראלית. הפלסטינים טוענים שלא זו בלבד שהיו הסכמות בין ישראל לווקף לגבי הכשרת מסגד אל-מרוואני, אלא שיש להתייחס להר הבית/חרם אל-שריף כמתחם מוסלמי הכפוף לחוק הירדני.[22] על פי החוק הירדני אין לרשות העתיקות הירדנית זכות לפקח על עבודות הווקף המוסלמי בחרם א-שריף, והוא הדין ברשות העתיקות הישראלית.[23]
מסגד אל-מרוואני ("אורוות שלמה") נמצא בחלל הגובל בשערי חולדה וחפירות הכותל הדרומי, שנערכו על ידי ישראל בשנים 1982-1968. בעקבות פתיחת מנהרות הכותל התחזק החשש בקרב הווקף המוסלמי שישראל מבקשת להפוך את "אורוות שלמה" למתחם תפילה יהודי על ידי פתיחת שערי חולדה.[24] מנקודת ראותם מוחים היהודים על הכשרת מסגד אל-מרוואני לא בשל הרס העתיקות, אלא משום שקבוצות יהודים ראו בחלל הזדמנות ליצור בית כנסת במתחם הקדוש.[25]
יש קושי להעריך את מידת הרס העתיקות בהר הבית, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מכיוון שלא היה פיקוח ארכיאולוגי על העבודות, לא נמצא בשטח בזמן התנהלותן שום ארכיאולוג היכול לספק חוות דעת מקצועית. שנית, הביקורת הרבה על ההרס באתר ודאי מושפעת ממשאלת הלב של רבים השואפים לריבונות ישראלית מלאה בהר הבית. בה בעת פועל הווקף במודע לחזק את האחיזה המוסלמית בהר, ההגנה על עתיקות אינה עומדת בראש מעייניו ושיקוליו הם פוליטיים מעיקרם. אף על פי כן נכתבו במשך השנים דו"חות ומאמרים על היקף ההרס וחשיבות הממצא שנהרס. נראה שרוב השרידים שנפגעו הם מן התקופות המוסלמיות, החל מן התקופה האומאית (המאה השביעית) ועד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-19). בדעה זו מחזיקים גם אנשי רשות העתיקות.[26] ההנחה היא שבמהלך עבודות הווקף נפגעו גם שרידים שיש לתארכם לתקופת בית שני, אך נראה ששרידים אלה היו מועטים ולא ברור מה טיבם.[27]
בשנת 2000 הוקם "הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית".[28] הוא הצליח לגייס רשימה מרשימה של חברי כנסת, אנשי ציבור, אנשי רוח ואקדמיה, וגם דמויות המזוהות עם השמאל הישראלי, או אנשים שאינם מעורבים בפעילות פוליטית,[29] שיצאו נגד הרס העתיקות בהר הבית. חלק גדול מן הביקורת שהשמיע הוועד מכוּוָן להרס שרידים מתקופת בית המקדש. אמנם עם ההקצנה הדתית והלאומית בירושלים התנערו רבים מחברי הוועד המקוריים מחברותם או מפעילותם בוועד,[30] אך ברשימת התומכים יש כדי להעיד על העניין הציבורי בחברה הישראלית בכל הקשור לארכיאולוגיה בהר הבית.[31]
הכשרת מסגד אל-מרוואני הביאה להגברת הלחץ והביקורת על הרשויות הישראליות בדרישה לפיקוח הדוק יותר על הנעשה בהר הבית. אף על פי שקבוצות יהודיות הפועלות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית התארגנו גם לפני כן, מאז משמשים הטיעונים על הרס העתיקות כנימוק העיקרי לדרישה להגן על הר הבית ומורשתו הנהרסת לכאורה על ידי הווקף המוסלמי.[32]
נוסף על כך יש לציין כי משנת 2005 ועד היום מתנהל למרגלות שכונת א-טור, מחוץ לתחומי העיר העתיקה, בשטח המכונה 'עמק צורים', פרויקט "סינון העפר מהר הבית" בתור פעילות חווייתית לתלמידים ולמבקרים. הוא נערך בתמיכת עמותת אלע"ד (עמותה של מתנחלים, המנהלת גם את מרכז המבקרים בהר הזיתים ואת האתר הארכיאולוגי 'עיר דוד'). פרויקט הסינון אינו חפירה ארכיאולוגית, ואין לו כל ערך מדעי. הוא נועד למעשה לחשוף שרידים מבית המקדש או שרידים יהודיים אחרים, ויחסית נברר בו מעט מאוד עפר; מכל הבחינות הוא אינו יכול לספק מידע אמין על עוצמת ההרס בהר הבית. זוהי דוגמה לפרויקט המשלב דאגה לעתיקות עם שיקולים דתיים, לאומיים ופוליטיים.[33]
שינויים בסטטוס קוו בשנה האחרונה
בקיץ של שנת 2014 היינו עדים לשינויים חסרי תקדים בפעילותן של הרשויות הישראליות סביב הר הבית/חרם של-שריף.[34] בחודש אוגוסט 2014 החלה ישראל לבנות את גשר המוגרבים החדש. כמה ימים לאחר מכן, בעקבות לחץ ירדני, הורה ראש הממשלה בנימין נתניהו לפרק את הגשר והודיע שהבנייה נעשתה לא על דעת משרדו.[35] בניית גשר המוגרבים היא סוגיה פוליטית שראשיתה בקריסת הגשר בשנת 2004, ומאז מנסה ישראל להגיע להסכמה עם ממשלת ירדן ועם הווקף המוסלמי לגבי בניית הגשר החדש.[36] סוגיית גשר המוגרבים קשורה לשאלת השליטה במעברים והכניסות להר הבית: כיום, כאמור, גשר המוגרבים הוא היחיד שממנו מתאפשרת כניסה ללא מוסלמים והשליטה בו נתונה בידי משטרת ישראל.
בשנת 2014 הוצב בשטח המכונה 'הכותל הקטן' שלט המבקש לשמור על קדושת המקום. עיריית ירושלים הציבה את השלט אף על פי ש'הכותל הקטן' מעולם לא הוכר כאתר קדוש. 'הכותל הקטן' הוא קטע קטן מקיר התמך המערבי של הר הבית/חרם אל-שריף הנמצא בצמוד לשער הברזל (באב אל-חדיד), המאפשר כניסת מוסלמים להר הבית. הוא מזוהה בתור המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש שיהודים רשאים להתפלל בו. אורכו של קטע הקיר הוא כ-10 מטרים, ובשנים האחרונות הוא משמש לתפילת יהודים, בעיקר בימי שישי. פתיחתו לתפילת יהודים יוצרת חיכוך בין האוכלוסייה הפלסטינית שגרה בסמיכות מקום לבין היהודים הבאים להתפלל בו.[37] נוכחות המתפללים היהודים ליד שער הברזל מאפשרת להם להשפיע על האווירה בכניסה למתחם משער זה.
המאבק על השליטה בשערים להר הבית מתנהל לאחרונה ביתר שאת עם החלטת משטרת ישראל לסגור כמה מן השערים בשעות הבוקר, בעיקר בזמן ביקורי יהודים ולא מוסלמים על ההר (משמעות ההחלטה היא צמצום נגישותם של המוסלמים למתחם). מאבק זה הוא אחד התחומים המרכזיים שהרשויות הישראליות מתמקדות בו על מנת ליצור שינוי בסטטוס קוו במתחם. שליטה בשערים מאפשרת שליטה בנכנסים וביוצאים, שאפשר להצדיק אותה בצרכים ביטחוניים, או להציגה כפעילות שאינה פוגעת במעמד הווקף המוסלמי במתחם, אף על פי שמשמעותה הברורה היא שליטה במתחם. לצד סגירת חלק משערי הר הבית/חרם של-שריף לכניסת מוסלמים יש להוסיף את ההחלטה לבנות את גשר המוגרבים ללא תיאום עם ממשלת ירדן והווקף המוסלמי. נדמה שגם אם פעולות אלה לא נעשו בידיעת משרד ראש הממשלה, הן בוצעו כחלק מן השאיפה לחזק את השליטה הישראלית בכניסה למתחם ומן התפיסה שבכל הקשור לשערים בשלו התנאים לקביעת עובדות בשטח באופן חד צדדי.
סיכום ומסקנות
מתחם הר הבית/חרם אל-שריף ידע חליפות ותמורות רבות במרוצת הדורות, אך החל מהמאה השמינית, ובעיקר לאחר תבוסת הצלבנים במאה ה-12, התפתח המתחם כמקום קדוש למוסלמים. השינויים המשמעותיים ביותר בו נעשו מיד לאחר 1967: מצד אחד המשיכה ישראל לכבד את מעמד הווקף המוסלמי בהר הבית, אבל מצד שני יצרה תנאים לשינוי מעמד זה. הידוע שבהם הוא השליטה בשער המוגרבים ומיקום מטה המשטרה במבנה ה'מחכמה', החולש על המתחם המקודש.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצרה ישראל מרחב חדש סביב הר הבית: שכונת המוגרבים נהרסה, חפירות ארכיאולוגיות נערכו לכל אורך הדופן הדרומית של המתחם, ומאוחר יותר החלו חפירות תת קרקעיות מרחבת הכותל המערבי, מתחת לרובע המוסלמי ובצמוד לדופן המערבית של הר הבית/חרם אל-שריף. בחפירת המנהרות אירע לפחות מקרה אחד של חדירה מתחת למתחם הר הבית עצמו.
השינוי המשמעותי הבא חל לאחר פתיחת מנהרות הכותל בשנת 1996 והעבודות במסגד אל-מרוואני, בשטח המכונה 'אורות שלמה' מתחת למסגד אל-אקצא. שטח המסגד, שנתפס בקרב קבוצות ישראליות מסוימות כבעל פוטנציאל להכשירו כמתחם תפילה יהודי, הניע אותן קבוצות להגביר את מאבקן להרחבת הנוכחות היהודית בהר הבית. לצד הביקורת על הרס עתיקות הר הבית התחזקה הדה-לגיטימציה הציבורית וההתרסה נגד ניהול הווקף את המקום. תהליך זה הגיע לשיאו בקיץ 2014, עם הניסיון להקים את גשר המוגרבים ושינוי שעות הפתיחה של שערי הר הבית/חרם אל-שריף.
כאשר בוחנים את המעורבות הישראלית במזרח ירושלים בכלל ובאזור סובב הר הבית, קרי העיר העתיקה והכפר סילואן, בפרט, אין ספק שהאינטרס הישראלי הוא שימור וחיזוק השליטה הישראלית. הרשויות הישראליות ועמותות המתנחלים משקיעים את מירב מאמציהם בהפיכת הכפר סילואן לאתר התיירות והתנחלות הישראלית 'עיר דוד'. העיר העתיקה עוברת פיתוח חסר תקדים, המדגיש את הקשר היהודי לעיר ואת הזכות ההיסטורית של עם ישראל בירושלים. פעולות אלה, לצד הזנחה בת עשרות שנים של האוכלוסייה הפלסטינית והתבצרות ההכרה של הציבור הישראלי שירושלים העתיקה תישאר ישראלית לנצח, מהוות את הבסיס לדרישה בדבר שינוי הסטטוס קוו בהר הבית. אם ישראל משנה את הנוף ואת הנוכחות הישראלית מסביב להר הבית, מתבקש מאליו לדרוש שינוי גם במתחם עצמו. גם אם ישראל הרשמית מתנערת מהקבוצות היהודיות העולות להר הבית ודורשות שינוי בסטטוס קוו, פעולותיה סביב המתחם ואף בהר הבית עצמו מעידות שהמצב בהר הבית לא היה יציב מאז 1967, ומאז נמשכת השאיפה לחולל שינויים ותמורות במקום. המפנה שלו היינו עדים בשנים האחרונות הוא התגברות הקולות הדורשים שליטה ישראלית מלאה בהר הבית.
לאחר עשרות שנות חפירות ארכיאולוגיות, ועם התעצמות השימוש הפוליטי בארכיאולוגיה בהר הבית/חרם אל-שריף, נדרשים צעדים שיחזירו את האמון ושיתוף הפעולה בין הצדדים. לצד צעדים פוליטיים, כמו הכרה במעמדו המיוחד של הווקף המוסלמי ובזכותו לנהל את חרם אל-שריף ללא התערבות גופים ישראלים, יש לחתור לשיתוף פעולה על סמך האמנות הבינלאומיות של ארגון אונסק"ו (UNESCO) ואיקומוס (ICOMOS). אמנות אלה, העוסקות בשימור ופיתוח אתרי מורשת, יכולות להוות בסיס לדיאלוג סביב העתיקות וחשיבות המסורת, שימתן את המתח הפוליטי והדתי בין הצדדים.
אך הדרך היחידה לשמור על מעמדו הדתי וההיסטורי של הר הבית/חרם אל-שריף לאורך זמן היא הסכם מדיני, שיכיר במתחם זה כבחלק משמעותי ומרכזי של אתרי המורשת של ירושלים. ככזה המתחם הוא לא רק בעל משמעות רבה לדת האסלאם, אלא אחד מאתרי המורשת העולמיים החשובים ביותר, ועל החברה הישראלית לקבל את היות המתחם אתר קדוש לאסלאם זה אלף שנים ויותר.
[1] י' מזרחי, "מסילואן להר הבית – חפירות ארכיאולוגיות כאמצעי לשליטה בכפר סילואן ובעיר העתיקה של ירושלים", עמק שווה, 2013.
[2] י' מזרחי, "ירושלים תחתית – חפירת מחילות, מנהרות וחללים תת-קרקעיים באגן הקדוש", מתוך "בין קדושה לתעמולה", עמק שווה, 2011.
[3] מרים רוזן-איילון, "מקור קדום על בניית כיפת השלשלת בהר-הבית", קתדרה 11, 1979, עמ' 185-184.
[4] .Michael Hamilton, Mamluk Jerusalem: An architectural study, London, 1987
[5] Rosen-Ayalon, Miriam, Qedem – Volume 28: The Early Islamic Monuments of al-Haram al-Sharif, Jerusalem: An Iconographic Study, Jerusalem, 1989
[7] בנימין מזר, "ירושלים בתקופת בית הורדוס לאור החפירות מדרום ומדרום-מערב להר-הבית", קתדרה 8, תשל"ח, עמ' 41-29; אורית פלג-ברקת, העיטור האדריכלי ההרודיאני לאור הממצאים מחפירות הר הבית, ירושלים, 2007.
[8] R. Shani and D Chen, "On the Ummayyad Dating of the Double Gate in Jerusalem", Muqarnas 18, 2001, pp. 1-40
[9] בנימין אייזק, "ירושלים מלאחר המרד הגדול עד ימי קונסטנטינוס", עמ' 13-2; יורם צפריר, "הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ירושלים בתקופה הביזנטית", עמ' 330-323, יורם צפריר ושמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית (638-70),ירושלים: 1999.
[10] ע' אלעד, "הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה", מתוך: יצחק רייטר (עורך), ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 109-57.
[11] י', רייטר, "קדושה ופוליטיקה בתולדות הר הבית", ריבונות האל והאדם – קדושה ומרכזיות פוליטית בהר הבית, ירושלים, 2001, עמ' 13-5
[12] Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", O. Grabar and B. Z. Kedar (eds.). Where Heaven and Earth Meet: Jerusalem's Sacred Esplanade, 2010, pp. 251.
[13] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 275-277.
[14] Ibid, pp. 277-281
[15] ה' גבע, "סיכום עשרים וחמש שנים של מחקר ארכיאולוגי מחודש בירושלים – הישגים והערכות", קדמוניות 102-101, תשנ"ג/1993, עמ' 24-9; H. Geva, "List of Major Archaeological Activities in Jerusalem, 1967-1992", Ancient Jerusalem Revealed, 1994, pp. 325-330.
[16] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 276.
[17] Ibid, p. 257.
[18] ג' אבני וי' זליגמן, הר הבית 2001-1917 – תיעוד, מחקר ושמירת עתיקות, ירושלים, 2001; J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem: The Events Concerning the Destruction of Antiquities 1999–2001", 'Atiqot 56, pp. 33-53.
[19] העבודות נעשו בשיתוף התנועה האסלאמית בישראל.
[20] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem", 'Atiqot 56, p. 42.
[21] דו"ח מבקר המדינה לשנת 2010, 'סוגיית העבודות בהר הבית', 2011, עמ' 1844-1843.
[22] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem", 'Atiqot 56, p. 41.
[23] ; עוד על היעדר מעורבותן של הרשויות הירדניות בניהול המתחם ראו: Y. Reiter & J. Seligman, "1917 to the Present: Al-Haram al-Sharif/Temple Mount and the Westen Wall", Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet: pp. 244-248
[24] י. אל-נתשה, מסגד אל-מרוואני – בין שאיפות העבר* וסכנות העתיד, מנהל התיירות והעתיקות – הוואקף, ירושלים, 2012.
[25] N. Al-Jubeh, "1917 to the Present: Basic Changes, but not Dramatic: Al-Haram Al-Sharif in the Aftermath of 1967", in Grabar and Kedar. Where Heaven and Earth Meet, p. 281.
[26] J. Seligman, "Solomon’s Stables, The Temple Mount, Jerusalem: The Events Concerning the Destruction of Antiquities 1999–2001", 'Atiqot 56, pp. 33-53
[27] Ibid., pp. 45
[28] אתר האינטרנט של הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית.
[29] אתר האינטרנט של הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, חברי הוועד.
[30] נ' חסון, "אנשי רוח מתנערים מהוועד למניעת הרס עתיקות", הארץ, 19 בפברואר 2014.
[31] ראו גם חותמי העצומה: קריאה למניעת המשך הרס העתיקות על הר הבית בירושלים.
[32] מידע על הקבוצות היהודיות הפועלות בהר הבית אפשרלמצוא בדו"ח עיר עמים ועמותת קשב: י' באר, "קשר מסוכן – דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה", מאי 2013.
[33] ר' גרינברג וי' מזרחי, "ארכיאולוגיה במדרון החלקלק: פרויקט הניפוי של אלע"ד ב'עמק צורים'", עמק שווה, 2012 וגם ג' ברקאי, וצ' צוויג, "פרויקט סינון העפר מהר הבית", חידושים בחקר ירושלים, א' ברוך, צ' גרינהוט, א' פאוסט (עורכים), 2006.
[34] עמק שווה, "בנייה של גשר זמני חדש בצמוד לגשר המוגרבים", 12 באוגוסט 2014.
[35] נ' חסון, ב' רביד, "רה"מ הורה על פירוק גשר העץ החדש להר הבית בעקבות לחץ מבית המלוכה הירדני", הארץ, 3 בספטמבר 2014.
[36] סוגיית גשר המוגרבים בפרסום עמק שווה: "מדוע גשר המוגרבים הוא סוגיה פוליטית?", 9 בספטמבר 2014.
[37] ע' אלדר, "הפרה של הסטטוס קוו: הכותל הקטן נפתח למתפללים יהודים", הארץ, ינואר 2011.
http://alt-arch.org/he/temple-mount-heb/
Must Read :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה