הפעם זה קרה מהר במיוחד.

 20 שנה עברו מאז שזה הצליח להם בפעם הקודמת. הימין כולו הפך אז ברגע אחד לאשם ברצח רבין, ואם לא ברצח אז בהסתה, ואם לא בהסתה אז בעצימת עיניים. אחרי עשור ומשהו, שבו הלך ההלם הראשוני והתפוגג, הם מנסים לתדלק אותו שוב. 

אחרי שהוכו בבחירות, אחרי שחיטטו בפצעים וניסו להבין איך האזרח הטיפש בעיירת הפיתוח לא הבין בקלפי את מה שהיה אמור להבין, נמצא שוב המתכון הישן והטוב. הסתה. הימין, חובשי הכיפה, המתנחלים, הרבנים, כולם אשמים. כולם רצחו, ואם לא רצחו אז הסיתו, ואם לא הסיתו אז עצמו עיניים.

האות ניתן ב׳׳אולפן שישי" בערוץ 2, כשדני קושמרו הוביל משדר הסתה פרוע נגד הימין והמתנחלים. למי לדעתך הצביע אותו רוצח, שאל את עמית סגל. הרמז היה ברור. ממש כמו סגל, אגב, גם אני מעריך שהרוצח הזה לא הצביע לאף אחד. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאת השאלה הזאת קושמרו יפנה לעולם רק לצד אחד של המפה. הוא לא ישאל אף פעם למי הצביעו 11 המרצים מהאוניברסיטה העברית שהטרידו מינית ותקפו סטודנטיות. הוא לא ישאל אף פעם למי הצביע חנן גולדבלט. למה? כי יש להניח שהפתק הזה יהיה דומה מאוד לפתק ששלשלו רוב מי שמשמשים סביבת העבודה שלו. ובעיקר, כי עכשיו זה זמן הסתה.

אתמול בבוקר הלך גם רזי ברקאי על הכיוון הזה ותקף בלי ברקסים את השר נפתלי בנט: "היסטורית זה יוצא מהמחנה שלכם. עמי פופר ויונה אברושמי ויגאל עמיר. מה לעשות שהמחנה שלך מייצר את האנשים האלה. כל האנשים שהזכרתי הם עם כיפה על הראש".

אני בז לחישובים מהסוג הזה, רזי, אבל מכיוון שאתה התחלת, בוא נזרום עם זה. רוצה לעשות טבלה השוואתית של עבריינים עם ובלי כיפה? קדימה. בוא נספור את האנסים, בוא נספור את הרוצחים, בוא נספור את שודדי הקשישים, בוא נספור את הדוקרים במועדונים. שאל את כתב הפלילים שלך כמה אחוז מהם עם כיפה וכמה בלי. בשביל לדעת את זה לא צריך את האחראי על האינטרנט.


עלי דוואבשה. אצלנו קוראים כיכרות על שם שאהידים?
גם את הנתון, שלפיו הרוצחים על רקע לאומני באים כולם מאותו מחנה, כדאי לפוצץ פעם אחת ולתמיד. אני לא חש חיבור וקשר ואחריות ואחדות מחנה עם אנשים ששורפים תינוקות. אבל אם יש בשמאל מי שמנסה להדביק לי את האחריות עליהם, הגיע הזמן לבדוק מה האחריות של השמאל, לפי אותו היגיון, לרצח של מתנחלים. כמה תרמו ההתקפות הברוטליות של התקשורת, של פוליטיקאי השמאל ושל ארץ נהדרת, כמה תרמה הדמוניזציה להתרת דמם של בני משפחת פוגל, לדוגמה. כמה תרמה הטענה שצריך לפנות את גוש קטיף משום שיש שם הרבה פיגועי טרור לתדלוק של אותם פיגועי טרור.

אני קורא ושומע שורה ארוכה של אגדות עם של עיתונאים על התמיכה הרחבה שלה זוכות פעולות "תג מחיר" בהתנחלויות, על רבנים מסיתים ועל ההנהגה שתומכת בקריצת עין, ולא יודע מי נתן לאנשים האלה תעודת עיתונאי. איך זה שעל שער הריבית כותבים בעיתון רק גיא רולניק ויהודה שרוני, אבל על מה שמתרחש ביהודה ושומרון כל פרשן פוליטי שלא מבדיל בין עפרה לאפרת מרשה לעצמו לפרוש את רוחב ידיעותיו.

"יש להם במעגל הפנימי מאות אנשים", הסביר ידען אחד. "יש להם, לפי ההערכות, אלפים", חרטט השני. נכון, יש נוער שוליים בהתנחלויות. יש נוער שוליים בירושלים, יש נוער שוליים בבת ים, וכן, יש גם בשומרון. בשנים האחרונות נעשית עבודה קשה סביב אותם צעירי שוליים קיצוניים, שלא שומעים לרבנים ולא שומעים לאבא ואמא שלהם. בעבודה מול הנוער הזה עסוקים מועצות אזוריות ועובדות סוציאליות ועמותות ורבנים וגם חלק מחברי הכנסת המושמצים של הבית היהודי, שיושבים בערב ומשוחחים איתם לתוך הלילה.

בחלק מהיישובים המוגדרים בתקשורת "קיצוניים" מגרשים את החבר'ה האלה באלימות. אבל מי אתם מצפים שידע מזה? סופרים שמקבלים במה לכתוב בעיתון כאילו שהם בקיאים במשהו? פרשנים בגרוש, שכל עיסוקם בהפרחת הערכות על מה יהיה בהצבעה על התקציב ועל מי צפוי לתמוך או להתנגד למתווה הגז?

אני מקשיב כבר ארבעה ימים לקשקשת סביב האמירה של ח"כ מוטי יוגב על הדי־9 בבית המשפט העליון - ומתפוצץ. איפה הייתם כשאחמד טיבי נאם את נאום ה׳׳ברכות לשאהידים"? כמה הצקתם לו כשהוא אמר ש"אין דבר יותר נעלה מהשאהיד"? לא שכחתם מה עושים שאהידים בשעות הפנאי, נכון? כמה שעות הקדישו בגלי צה"ל לקריאות של חברת כנסת, המקבלת שכר מכולנו, לחרם על מדינת ישראל? כמה תוכניות מילאו שם, במלל חרוש קמטים של דאגה לדמוקרטיה ולחיי אדם, כשג'מאל זחאלקה איים ש"יישפך דם" אם יהודים יתפללו על הר הבית? איך כל זה לא קיבל פרומיל של התייחסות מול האמירה של יוגב?

חברי מרצ עלו אתמול לרגל אל אבו מאזן, משיח השלום של השמאל הישראלי, האיש שמשלם מדי חודש בחודשו שכר לרוצחי ילדים יהודים, אך ורק משום שהם רצחו ילדים יהודים. עם יד על הלב, זה לא שווה דיון נוקב יותר מעוד דיון מפולפל בשאלה למה התכוון ח"כ סמוטריץ' בציוץ האחרון שלו בטוויטר?

אני קורא כמה מעמיתי, שמסבירים שעכשיו התברר סופית. שאין הבדל בינינו לבנין הפלסטינים, ואני לא יודע איפה הם חיים ומה שיבש את דעתם. אצלנו משלמים מדי חודש משכורות לרוצחים? אצלנו קוראים כיכרות על שם שאהידים? תראו איזה צונאמי של גינויים יש אצלנו לרצח, מקצה לקצה. גם אצל שכנינו הפלסטינים זה קורה? השתגעתם לגמרי? חברה לא נבחנת בשוליים הקיצוניים והאלימים שלה. חברה נמדדת בתגובה של הרוב לפעולות של השוליים האלה. האם אינכם רואים את ההבדל בינינו לבין העם צמא הדם שלצדנו, ביחסו לרצח ולדם?

בכל פעם שנרצח יהודי, מיד מתחילים הפרשנים העברים ללמד סנגוריה ולהעריך שמדובר ב"מפגע בודד". לא כי הם יודעים. כי הם חוששים שחס וחלילה הרצח הזה יעיד על אכזריותם ורצחנותם של הפרטנרים שלהם לשלום. אבל עכשיו פתאום אין יותר מפגע בודד. עכשיו, בכפר דומא, זה הרבנים, והסביבה התומכת וההסתה. באופן תמוה, רק כשמדובר בנו, כל רוצח תינוקות הוא שליח ציבור של מאות ואלפים.

רבים מאלה שצועקים עכשיו נגד הטרור לא נוהגים להשמיע ציוץ כשהדם שנשפך הוא דם יהודי. לבם גס באחיהם. דם מתנחלים לא מעניין אותם. רוצים לטעון שזה חמור יותר כשהרוצח בא מתוכנו? יאללה. השתכנעתי. ועדיין, כמה פעמים הצטרף שמעון פרס לעצרות נגד הטרור הערבי? כמה פעמים הוא ביקר אצל משפחות שכולות בשומרון?


כמה משפחות שכולות בשומרון הוא ביקר? שמעון פרס בעצרת השמאל נגד האלימות. צילום: אלעד מלכה
100 רבנים, ראשי קהילות וראשי ישיבות חתמו לפני שנתיים על מכתב הקובע מפורשות שפעולות תג מחיר "אסורות על פי התורה והמוסר, מנוגדות לחוק וגורמות לחילול השם". אתמול פורסם על עוד מכתב כזה, שעליו חתמו רבנים מאיתמר ועתניאל, מחברון ומהר ברכה.

כל זה לא הפריע ליובל דיסקין, עוד אחד שמאז שהשתחרר מהשב"כ חי על אדים של שנאה והסתה, לכתוב ברשת החברתית על פחדנותם של רבני הציונות הדתית, ש״חלקם תומכים, חלקם מסרבים לגנות, חלקם מגלגלים עיניים, בודדים המגנים בחצי פה ובודדים יותר המגנים בפה מלא״. למה אני מזכיר את זה? כי ביום שישי בערב סיפר רוני דניאל, עוד מומחה בעל שם לענייני התיישבות ומתנחלים, שהרב אליקים לבנון אמר ל"קצין בכיר״, שצריך שיישפכו כאן נהרות של דם. הרב לבנון, המכחיש בזעם את הדברים, חתום גם הוא על העצומה ההיא מלפני שנתיים נגד תג מחיר, אבל על פטפוטים של פרשנים, כידוע, יש מע״מ אפס.

הערבים יכולים לזרוק 1,000 אבנים על מכוניות של מתנחלים בלי לקבל אייטם בחדשות. הם יכולים להניף בהר הבית כרזות של דאע״ש ולהסית לרצח במסגד שעל ההר ולתקוף עליו את שוטרי משטרת ישראל באבנים ובקבוקי תבערה, ואז מגיעה צעירה יהודייה אחת ומטיחה בהם ״מוחמד חזיר״. ביטוי אחד קטן, שתי מילים, לא של ראש הממשלה, אלא של בחורה בת 20 וקצת שלא מייצגת איש, וזה מספיק לערוץ 2 כדי לקבוע שהיא אחראית לגל האלימות של הערבים. שהרי עד שהיא הגיעה זרקו עלינו פרחים, נכון?

תגידו לי, מה זה אם לא תערובת של הסתה וצביעות פוליטית? תגידו לי, מה זה אם לא יהודונות קטנה מצדם של מי שרואים בנו אשמים בכל מה שקורה לנו? רוצחים אותנו? זה בגללנו. טובחים בנו? המתנחלים אשמים. יורים בנו? אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש. חוטפים את ילדינו? זה בגלל שאפשרנו להם לנסוע בטרמפים.

אחרי חטיפת שלושת הנערים הרשה לעצמו בעל טור ב״ידיעות אחרונות״ לכתוב ברשת החברתית ש״ברגעים כאלה, לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: 'המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים האלה לגור בשטחים'". עכשיו, עצמו עיניים ותגידו לי מה היה דינו של עיתונאי ימני/דתי שהיה כותב על הוריו של עלי דוואבשה כי "זה מה שקורה כשהמטורללים האלה לוקחים לנו את אדמת ארץ ישראל"? ולמה כשוועד מתיישבי השומרון משתמש במוטיב נאצי (אני נגד), התקשורת חוגגת עליו שבוע, וכשבעיתון ״הארץ״ מוטיב הנאצים והשואה הופך נוכח קבוע בטקסטים על מתנחלים, אין פוצה פה ומצפצף. מה זה, לעזאזל, אם לא צביעות?

אם רב בהתנחלות היה אומר בדרשה שלו בבית הכנסת חמישה אחוזים ממה שאומר דרשן במסגד בהר הבית על בסיס שבועי, הוא היה מוצא את עצמו בקלבוש. אז איך כשמסיתים נגד יהודים זה לא מעניין אתכם? איך עיתונאים לא תוקפים את המשטרה, שלא עוצרת את הדרשנים האלה? איך אין כלי תקשורת מרכזי אחד שחושב כי מדובר בשערורייה?

עיתונות הגונה ולא צבועה פוליטית הייתה קורעת את הצורה לקהילה הלהט״בית על כך שהזמינה את שר החינוך נפתלי בנט לנאום נגד האלימות, ואחר כך לא אפשרה לו לעשות זאת. היא הייתה שוחטת את מי ששרקו בוז לשר יובל שטייניץ שעמד על הבמה ונאם. היא הייתה בזה לשמעון פרס, שהפך לפתע ליקיר ההומואים והלסביות, למרות שבשנת 2005, במצעד שבו דקר ישי שליסל לראשונה, פרס בכלל התנגד לאפשר להם לצעוד!


עיתונות הגונה ולא צבועה פוליטית הייתה שוחטת את מי ששרקו בוז לשטייניץ שעמד בעת שנאם. עצרת המחאה של הלהט"ב. צילום: אבשלום ששוני 
עיתונות לא מוטה הייתה לועגת לטענה של מארגני העצרת הלהט״בית, שדרשו שעל הבמה ינאם רק מי שמחויב לכל הדרישות שלהם, במקום לנצל רגע מכונן, שבו אנשי המפלגה הדתית־לאומית מגיעים לאירוע, שלפני עשר שנים איש לא היה חולם שיגיעו אליו. הם יכולים לספר שהבעיה שלהם עם בנט ומגל נעוצה ברשימה ה״הומופובית״ שלהם, רק משום שאין אף אחד שמזכיר להם שהרשימה של דב חנין, אורח כבוד אצלם, תשאיר לבית היהודי אבק סמיך בכל תחרות הומופוביה שתיערך.

חברו בין כל אלה שספגו בוז בעצרת ותבינו שאין כאן שום קשר לענייני הקהילה. שזה סיפור פוליטי־מדיני. וכדי להבין כמה מעוותת התקשורת בסיפור הזה, צריך לחזור לעליהום המטורף שהיא עשתה לפני הבחירות על הבית היהודי, רק בגלל שהמועמדים שלה לכנסת הצהירו שהם מתנגדים לנישואי בני אותו מין. זו הייתה הסתה בגרוש. כל מי שתקף את הבית היהודי ידע אז, ויודע היום, שברוב מוחלט של מדינות העולם אין נישואין של בני אותו מין. לפני כמה שבועות החליט בית המשפט העליון בארה״ב לאשר נישואין כאלה, ברוב של 5 נגד 4. אז יכול להיות שכמעט מחצית מבית המשפט האמריקאי הוא חשוך, ממש כמו אורית סטרוק?

• • •

כל התקשורת המרכזית בישראל, בהובלה של גלי צה״ל, יצאה בסוף השבוע למסע ציד נגד המחנה הלאומי. לאחר תקופה קשה עמוסת גרבוזים וקוטלרים, השמאל שוב ניעור לחיים. שוב הוא בצד של המאשים ולא של הנאשם. בצד של הקורבן ולא של התוקף. בצד של הטובים ולא של הרעים.

לפני 20 שנה, כשהמחנה הלאומי ספג את ההתקפה המרוכזת הזאת, שתקנו. אחוזי בהלה בחרנו להוריד את הראש, לחכות שהגל העכור יעבור. לא עוד. אנחנו כבר לא שם. היום אנחנו לא מתקפלים, היום אנחנו לא מורידים ראש, היום אנחנו לא נבהלים, היום אנחנו לא לוקחים אחריות על מה שלא עשינו, גם אם אתם לוחצים מאוד.

תתעקשו על עימות? נתעמת. רוצים מאבק? תמצאו אותנו מולכם. הימים של דיון במעמד צד אחד הלכו ולא ישובו. ב־1995, אחרי רצח רבין, כשצעירי המגזר חששו להסתובב בתל אביב עם כיפה לראשם, נשבעתי לעצמי שלי ולילדים שלי זה לא יקרה עוד. זהו. אנחנו לא מפחדים יותר. גמרנו לשתוק.