סה"כ צפיות בדף

יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

האם התגלה ספר של נביא נשכח?

בספר דברי הימים מציין המחבר כי בבואו לכתוב את ספרו של דוד המלך עמדו לפניו חיבורים: "על דברי שמואל הרואה, על דברי נתן הנביא ועל דברי גד החוזה". שמואל הנביא ונתן הנביא הם דמויות מקראיות מוכרות. השלישי, גד החוזה, הוא דמות אניגמטית שנותרה במחשכים כ–2,700 שנים, עד שנת 1757, אז ביקר בקוצ'ין שבהודו יהודי מומר מהולנד, ליאופולד יעקב עמנואל ואן־דורט. בני הקהילה היהודית בקוצ'ין סיפרו לוואן־דורט איך הגיעו אבותיהם מארץ ישראל לתימן ומתימן לקוצ'ין, והזכירו כי על פי המסורת שלהם, כשגלו מארץ ישראל לקחו איתם את "נבואות גד ונתן, שמעיה ואחיה", כפי שכתב ואן־דורט.
כעבור 50 שנים, בתחילת המאה ה–19, הגיע לקהילה בקוצ'ין כומר אנגליקני, קלאודיוס ביוקנאן, שרכש מהיהודים כתבי יד עתיקים, והעביר אותם לספריית אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית. בין כתבי היד היה ספר בן 30 עמודים, שנפתח במלים: "בשנת שלושים ואחד למלך דוד בירושלם היא שנת שלשים ושמונה למלכות דוד (הכוונה 38 שנים מאז החל למלוך בחברון ו–31 בירושלים נ"ח) היה דבר ה' אל גד החוזה בחדש זו על יד נחל קדרון לאמר". 


               חזון גד - רכב אש וסוס אש איור: ייבגני בראשקוב  
הספר נחזה להיות דבריו של גד החוזה, אחד משני הנביאים ששירתו בחצר דוד המלך. פרופ' מאיר בר אילן נתקל לראשונה בכתב היד הזה ב–1981, ולדבריו, "הבנתי שאני רוצה להוציא את זה לאור, אבל באותו זמן החלטתי שזה יקרה כשאהיה גדול, כי זה מסובך ואני צריך להכשיר את עצמי". כעבור שנה הוא נפצע ואיבד את רגלו בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה. 34 שנים הוא השקיע בחקר הספר, במקביל למחקרים רבים אחרים ובימים אלו הוא מוציא ספר רחב יריעה שמהווה גם מהדורה מדעית עם פירושים של הספר המקורי, וגם ניתוחי של הרקע וההיסטוריה של כתב היד. מעל למחקר הענק הזה מרחפת שאלת האותנטיות של כתב היד: האם חובר במאה ה–18 בקוצ'ין? שמא בימי הביניים באירופה בתימן? או בארץ ישראל? או בימי בית שני בארץ ישראל, בדומה למגילות קומראן? ואולי יש סיכוי ולו קטן שבקטנים, שמדובר אכן בספר ששורשיו בתקופת המקרא, במאה ה–10 לפני הספירה, כלומר ממש בחצרו של דוד המלך, או מעט מאוחר יותר?
פרופ' בר אילן מלמד במחלקות לתלמוד ולתולדות ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, "שנינו קרואים על שם סבא שלי (הרב מאיר בר אילן, ממנהיגי המזרחי, נ"ח)", הוא מסביר. הוא פרסם מחקרים רבים בהיסטוריה, בתלמוד ובמיסטיקה יהודית. בניגוד למקובל באקדמיה, את "דברי גד החוזה" הוא הוציא בהוצאה עצמית, בסיוע תורמים, לאחר שמספר הוצאות מדעיות סירבו להוציאו לאור. הספר עמוס בצילומים, מפות, ציורים וגרפיקה, ומכוון גם לקהל הרחב. בין היתר שכר בר אילן צייר שהכין ציורים על פי החזיונות של גד, בהם דמותו של אלוהים בצורת שמש, מלאכים, שטן ויצורים פלאיים. "מאוד חשוב לי שהספר לא ישב בהיכלי השן של האקדמאים", אמר בר אילן, "אני רוצה שגברת כהן מחדרה תכיר את הספר, אני רוצה להחזיר את גד החוזה לארון הספרים היהודי".


בר אילן

חוקרים שרואיינו לכתבה זו אמרו שבר אילן הוא חוקר רציני ובעל ידע, גם אם התיאוריות שלו לפעמים מרחיקות לכת. עם זאת, מטילים החוקרים ספק באפשרות שמדובר בכתב יד שמקורו מקראי, ומעריכים כי זו גרסה שמקורה בימי הביניים או מאוחר יותר. ואולם, יש לסייג את הדברים מפני שכתב היד והמחקר של בר אילן כמעט ולא מוכרים בעולם המדעי. בספרו של גד החוזה 14 פרקים, שניים מהם לקוחים מתוך תהילים עם שינויים ובאחרים יש גרסאות שונות לסיפורי המקרא, דרשות דתיות וחזיונות אפוקליפטיים. מי שמעורה בארון הספרים היהודי ימצא בספר כמה תפניות מפתיעות, שיכולות לרמז על מקורו. כך למשל, כל יהודי דתי אומר שלוש פעמים ביום את פרק קמ"ה בתהילים, שהוא אקרוסטיכון (האותיות הראשונות של כל פסוק מרכיבות את הא"ב). אך בנוסח המוכר מכל סידור תפילה יהודי בעולם, חסר הפסוק של האות נון. אצל גד החוזה, נמצא הפסוק החסר: "נפלו כל אויביך ה' וכל גבורתם בלעו". האם זהו אכן הפסוק שנשמט במהלך הדורות או שזהו זיוף מתוחכם?
הספר שזור רמזים וחידות מעין אלו, אבל הפרק המעניין ביותר הוא פרק ההמשך לסיפורה של תמר בת דוד, שנותן לסיפור המוכר תפנית פמיניסטית: על פי המקרא נאנסה תמר על ידי אחיה, אמנון. על פי גד החוזה, לאחר מותו של דוד עברה תמר לבית אמה בממלכת גשור. שם ביקש לאנוס אותה אדם בשם פרשז, "ויאמר לה שכבי עמי" (בפרפראזה על דברי אמנון בטקסט המוכר). תמר סירבה: "אל תעשה את הנבלה הזאת כי בת מלך אני". לאחר שהתוקף לא הרפה, שידלה אותו תמר לשכב על ברכיה בזמן שהיא ניגנה לו בכינור ושרה: "ואחר שירת לבבי אז אעשה את תאות נפשיך". תוך כדי הנגינה התפללה תמר להצלה. אלוהים הפיל תרדמה על פרשז ותמר שלפה את חרבו והרגה אותו.


  חזון גד - השה השיימי איור: ייבגני בראשקוב
לפי הסיפור, אסרו חבריו של התוקף את תמר ושלחו שליחים למלך גשור שנמצא באותה עת בביקור אצל שלמה המלך בירושלים. שלמה גילה את דבר השליחות, וכן שהמלך הסתיר ממנו את העובדה שתמר התגוררה בחצרו. הסיפור הסתיים בכך שמלך גשור ושליחיו הוצאו להורג ושלמה המלך שלח צבא לשחרר את תמר ולהביאה לירושלים.
בחזרה לשאלת האותנטיות. הספר יכול היה להיכתב בין המאה ה–10 לפני הספירה (תקופת דוד) ועד לזמן העתקתו (או חיבורו) במאה ה–17 לאחר הספירה. בר אילן משוכנע שבכל מקרה אין מדובר בספר מהעת החדשה. מסקנה נוספת שהוא מסיק ממחקרו היא, שהמחבר הכיר נוסח של התנ"ך השונה מנוסח המסורה המוכר לנו. ברור גם שהמחבר התאמץ לשוות לטקסט מראה מקראי — כך למשל, הוא משתמש בשמו המפורש של אלוהים, בפיסוק ובדקדוק האופייניים לתנ"ך.





ייתכן שהספר חובר בימי הביניים או מאוחר יותר כמעין זיוף של ספר מקראי. "אם זה זיוף הרי שזה מישהו שזייף שטר של שבעה דולר", אומר בר אילן, "אם אתה מזייף משהו צריך שזה יהיה דומה למשהו אחר, אבל זה לא דומה לכלום". בעיה נוספת עם תיאוריית הזיוף היא שהזייפן היה צריך להיות בעל ידע בלתי מצוי באותה התקופה. למשל, חוקרי מקרא גילו דפוס מסויים בנוגע לכותרות פתיחה של פרקי תהילים. באחד מפרקי הספר, כאמור, הוסיף המחבר כותרת לפרק נטול כותרת. באופן מפתיע הכותרת עונה לדפוס, שנחשף רק במחקר המודרני, כך שאולי היה בידיו אחד מגלגולי הטקסט המקראי המקורי.



"דברי גד החוזה". המחבר בר אילן: "אם הספר הוא זיוף, הרי שזה מישהו שזייף שטר של שבעה דולר"

בספרו מסביר בר אילן את הקושי בתארוך מדויק של הספר: הטקסט שלו מתעתע ועל כל רמז שמדובר כביכול בספר עתיק, ניתן למצוא רמז הפוך. בסופו של דבר מתנקזים הרמזים לשני פתרונות אפשריים: הפתרון השמרני לפיו נכתב הספר בין המאה ה–12 למאה ה–16 בידי מחבר יהודי באירופה, והפתרון הרדיקלי, שנראה שבר אילן נוטה אליו, לפיו חובר הספר במאה הראשונה לספירה והוא בן תקופתן של המגילות הגנוזות, לפני הברית החדשה. כך או כך, הוא איננו מהתקופה המקראית, כאלף שנים קודם לכן, אם כי גם את האופציה הזו בר אילן לא מסיר מהשולחן.
ואולם, אם הספר חובר אחרי המאה ה–12, איך ייתכן שמחברו הכיר גרסאות שקדמו לגרסת המסורה? איך הוא התגלגל לקוצ'ין שבהודו ואיך ייתכן שבימי הביניים השמרניים העז מישהו לכתוב ספר כזה. גם ההסבר הרדיקלי מעורר שאלות: השימוש במונחים שאינם מוכרים מהעברית של התקופה, כמו "אין סוף" והשמות "ספרד, צרפת וגרמוניא", שמוכרים אמנם מכתבים מוקדמים, מלפני כאלף שנים, אך לא קודם לכן.
"הדבר הראשון ששואלים אותי זה, ממתי הוא", אמר בר אילן. "אם הייתי הולך למכור את כתב היד ומציג אותו כעתיק, יש מקום לשאלה. אחרת, חשוב לשאול מה יש בו. חוץ מזה, אני שואל בחזרה: אתם יודעים ממתי ספר יואל? וספר יונה? וחבקוק?.
"זה כמו שאתה יושב בבית ופתאום דופק לך בדלת מישהו ואומר, 'שלום אני אח שלך מהודו'", אמר בר אילן. "לא ידעת שיש לך אח ובטח שלא ידעת שהוא כזה. אבל מסתבר שחלק מארון הספרים שלנו נדד עד להודו. אפשר לבקר אותי, אבל בסופו של דבר החזרתי את הספר לארון, הוא נפל ואני מרים אותו בחזרה למדף". 
חזון גד - השה השמיימי איור: ייבגני בראשקוב 

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2712789 


גָּד החוזה (או גָּד הַנָּבִיא), המכונה בכמה מקומות 'חוֹזֵה דָוִד',‏[1] היה נביא בימי דוד.
גד נזכר לראשונה כאשר הצטרף לדוד בברחו מפני שאול. הוא ציווה על דוד ללכת מהמצודה בה ישב אל ארץ יהודה (שמואל א, כ"ב, ה).
לאחר חטא ספירת העם, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להענש בידי האל ולא בידי אדם. לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד, יא ואילך, ובמקבילה בדברי הימים א, כ"א, ט ואילך)
"דברי דוד המלך הראשונים והאחרונים" נכתבו על ידי שלושה נביאים: שמואלנתן וגד. ככל הנראה מדובר בספר זכרונות למעשי דוד המלך, שלא נמצא בידינו כיום.
בפסח שעשה חזקיהו מסופר שהעמיד משוררים מהלויים, על פי ההנהגה של דוד, גד ונתן. מכך יוצא שהם היו אלו שחדשו את מצוות שירת הלויים.
על פי חז"ל (בבא בתרא ט"ו, א), היו אלו נתן וגד שהמשיכו לכתוב את ספר שמואל מהמקום בו מת שמואל.
על פי דעות מסוימות (סדר עולם רבה פרק כ', רש"י סוכה נ"א, ב), תוכנית בית המקדש שהכין דוד ניתנה לו מגד ומנתן.

מסורת יהודית מזהה את קברו של גד החוזה במסגד בעיירה חלחול שמצפון לחברון.

אין תגובות: