יום הכיפורים
ערך זה עוסק באחד הימים המקודשים בלוח השנה העברי. אם התכוונתם לסרט על מלחמת יום הכיפורים, ראו | חגי ישראל ומועדיו: יום הכיפורים | |
|---|---|
 | |
| שם: | יום הכיפורים |
| נחגג ב: | י' בתשרי |
| סיבה: | "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם, וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם"(ספר ויקרא, פרק ט"ז, פסוקים ל'-ל"א) |
| סמלים: | צום, בגדים לבנים, מחילה |
| מתקשר ל: | ראש השנה, הושענא רבה |
יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל כבר מתקופת המקרא. יום זה נחשב ביהדות לאחד הימים המקודשים ביותר בלוח השנה העברי, ובאופן פופולרי נחשב ליום "המקודש ביותר".
יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז"ל מפרשים במשנה[1] את מהות העינוי הכולל חמישה איסורים: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).
מצוות הצום, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מביןמצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז"ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום כיפור עם לוחות הברית השניים[2]. בעקבות לכך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.
תוכן עניינים
[הסתרה]מקור יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היום העשירי בחודש תשרי נקרא בלשון המקרא "יום הכיפורים" ומופיע בחומשים ויקרא ובמדבר בהקשר של תענית, שביתה ממלאכה וקרבנות שמוקרבים באותו יום:
 |
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶםוְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם...
|  |
| – ויקרא כג כו-לב | ||
|
וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם...
| |
| – במדבר כט ז-יא | ||
בנוסף מופיעה בחומש ויקרא העבודה הייחודית ליום הכיפורים, בה ניתנים גורלות על שני שעירים, שאחד מוקרב כקרבן והשני נשלח לעזאזל:
|
וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל... וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם, אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.
| |
| – ויקרא טז | ||
טיבו של יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי התורה, מטרת יום הכיפורים היא:
- "...כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ."[4]
במורה הנבוכים כותב הרמב"ם:
- "טעמו של הציווי על צום כפור ברור גם כן: לתת את דעת התשובה. והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה' צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני (מצוות העינוי) וכל מאמץ להשׂיג תועלת גופנית (איסור המלאכה), כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו באמירת הוִידוּיים, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם."[5]
לא ברור מה היה טיבו של יום הכיפורים בתקופות קדומות, והחוקרים חלוקים מתי נוסד מוֹעד זה. יש המחלקים בין הצום (שאינו מוזכר במקרא מחוץ לתורה) לבין יום הטיהור של המקדש. במגילת המקדש, יום הכיפורים נתפס כיום של טיהור המקדש, אך במקורות חז"ל יום הכיפורים מופיע גם כיום של חניכת המקדש והכהן הגדול.
תשובה וכפרת חטאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעיון התשובה מוזכר בתורה במספר מקומות, וספרי הנביאים מרחיבים עליו בפסוקים אין־מספר. יום הכיפורים על פי תפיסת חז"ל הוא היום המרכזי לסליחה, למחילה ולטהרה, שבו האל מוחל וסולח לעוונות עמו ישראל. כיון שלהלכה אין מחילה ללא תשובה, מוקדש יום זה להתנקות ולהשתחררות מחטאים ומקיבעונות שליליים וכדי לקדם את תחילת השנה החדשה עם מצפון נקי וראש שקט.
על פי חלק מהדעות בחז"ל, יום הכיפורים מאופיין באווירה טהורה, שכוחה יפה לטהר את האדם, גם מבלי שהאדם ישוב בתשובה. "עיצומו של יום מכפר". לכל הדעות, אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן ביקש את מחילת חברו[6].
הוגים רבים דנו בשאלה הגדולה של התשובה, כיצד מעשה החטא שהאדם עשה יכול להתבטל ולהתפוגג כלא היה, אף שהדבר כבר נעשה, ולעתים אף יש לו תוצאות ורישומים בעולם, אך ברור הוא שרעיון התשובה הוא רעיון יסודי ביהדות, הכרוך עם יום כיפור.
קדושת היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
יום הכיפורים נחשב בעיני רבים ליום הקדוש ביותר בשנה[7], זאת על סמך ההדגשה הרבה של מאפייני הקדושה של האל בתפילות היום והקדושה שבהתנתקות מהוויות העולם באיסור המלאכה ובצום. עם זאת, השבת קדושה מיום הכיפורים. יש המביאים מקור לכך מתפילת השבת: "וקידשתו מכל הימים"[8], כמו גם מכך שעונש חילול שבת חמור מעונש חילול יום הכיפורים, ומספר העולים לתורה בשבת גדול מביום הכיפורים. הרב עדין אבן ישראל[9] טוען שמבחינת ההלכה אכן השבת קדושה מיום הכיפורים, אולם מבחינות אחרות[דרושה הבהרה] יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר.
יום הכיפורים בזמן המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יום הכיפורים בבית המקדש
אופיו הקדום של יום הכיפורים נסוב ברובו סביב העבודה בבית המקדש. למעשה, במקרא מוצג יום זה כיום שבו מכפרים על המקדש מטומאות בני ישראל, ונראה כי כפרתם של בני ישראל נועדה "לנקות" אותם כדי לאפשר את המציאות שבה שוכנת נוכחות אלוהית תמידית בתוך עם שמטבע הדברים חוטא "וכיפר... וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם"[10].
ביום זה היה מונהג במקדש סדר יום מיוחד, שעיקרו היה התרת כניסתו של הכהן הגדול, שהותרה פעם אחת בלבד בשנה - אל תוך קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר במקדש, שאליו נאסרה כניסת מבקרים בכל ימות השנה. עבודת יום הכיפורים כוללת הקרבת קורבנות מיוחדים: מוקרב פר לחטאת ואיל לעולה, ומובאים שני שעירים שעליהם נערך גורל - שעיר אחד משולח לעזאזל ושעיר אחד מוקרב. את דם הפר ודם השעיר מזים לפני ארון הברית בקודש הקודשים ועל הפרוכת בהיכל. על הקרבנות מתוודה הכהן הגדול על עוונותיו, עוונות אחיו הכהנים, ועל עוונות עם ישראל.
כן כוללת העבודה הקטרת קטורת, שנעשית בקודש הקודשים. ביציאתו משם מתפלל הכהן תפילה קצרה על עם ישראל. הקטרת הקטורת ביום הכיפורים היוותה סלע מחלוקת בימי בית שני בין הפרושים והצדוקים, כאשר הצדוקים טענו שיש להקטיר את הקטורת קודם הכניסה לקודש הקודשים, כדי להיכנס לשם מלווים בענן, ואילו הפרושים טענו שיש להקטיר אותה רק בפנים. יש הקושרים ויכוח לכאורה טכני זה עם אמירות מהותיות, כגון השאלה האם יש לפנות אל האל בדעה צלולה או בערפל מיסטי, וכו'.
עבודת כהן גדול המיוחדת ליום הכיפורים נעשית בבגדי לבן - ארבעה בגדים פשוטים מבד, השונים מבגדיו הרגילים של הכהן הגדול, בגדי זהב, הכוללים ארבעה בגדים נוספים ומפוארים, שבו הוא עובד גם ביום זה את העבודות הרגילות. נראה שבגדי הלבן מסמלים עמידה של התבטלות בפני האלוהים, כהתאמה ליום זה של טהרה וכפרה, לעומת הפאר הרגיל שיש בעבודת מלך מלכי המלכים.
הכהן הגדול היה עורך את כל עבודות היום (כולל העבודות הרגילות). בין עבודה רגילה לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, הוא היה טובל במקוה ומחליף את בגדיו. בנוסף, הכנות רבות היו נערכות לפני יום הכיפורים (ביניהם, היה פורש מאשתו שבעה ימים קודם לכן) על מנת שיבוא מוכן כדבעי אל עבודת יום זה, במיוחד הקטרת הקטורת שנחשבת כ"עבודה קשה שבמקדש".
מנהגים בזמן המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיפוש בת זוג - בימי המשנה נהוג היה ביום זה ובט"ו באב, לחפש בנות זוג במחולות הכרמים, כפי שנאמר במשנה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות... וחולות בכרמים... מי שאין לו אשה נפנה לשם"[11]. ויש שנותנים טעם, מפני שביום הזה האדם נקי וטהור ושמח יותר, על כן ראוי הוא ביותר לחפש בו בת זוג. יש אומרים שזאת גם הסיבה שקוראים בתורה ביום הכיפורים בתפילת המנחה את פרשת העריותשב"פרשת אחרי מות", המגדירה עם מי אסור להתחתן.
ערב יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארוחות בתשיעי והסעודה המפסקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_The_%22Kaparot%22_Ritual_(2).jpg)
- ערך מורחב – סעודה מפסקת
על פי הנאמר בפסוק "בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם", למדו חז"ל ש"כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי"[12]. על אף שהמצווה נמשכת כל היום, הדגש בקהילות ישראל היה בעיקר על הסעודה המפסקת, המתבצעת סמוך לכניסת הצום. בקרב יוצאי תוניסיש מנהג לאכול ריבת חבושים, הריבה מסמלת את המתקת הדין, והחבוש – את כל החבושים בבית האסורים. האשכנזים נוהגים לאכול "קרעפלך" – כיסוני בצק ממולאים בבשר. הבשר מסמל את עולם החומר שאחראי לחטאים, והבצק העוטף – את התקווה ל"כיסוי" החטאים ברחמי שמים. היו שנהגו להכין בערב יום כיפור חלותעגולות בדמות עופות עם כנפים, משום שלפי המסורת, ביום כיפור דומים ישראל למלאכים. מסופר על הגר"אכי היה נוהג לאכול צימוקים במשך כל היום, כדי לא להפסיק ממצוות האכילה.
מנהג הכפרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כפרות
יש הנוהגים כהכנה ליום כיפור, לסובב תרנגול מעל לראש ולומר "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום", ולבסוף לשחוט אותו ולעשות ממנו ארוחה לעניים. היום רבים נוהגים לסובב כסף בשווי של התרנגול סביב הראש ולתת אותו לצדקה.
מנהג זה דומה לשעיר לעזאזל שבו חיה נושאת על עצמה את עוון האדם, וייתכן מאוד שמנהג השעיר היווה לו השראה, ונוצר בעקבות ביטולו של השעיר בחורבן הבית[13].
ישנם השוללים מנהג זה משום "דרכי האמורי", והמחלוקת בדבר היא עוד בתקופת הראשונים, ובאה לידי ביטוי ברשב"א ור' יוסף קארו ששללו, לעומת הרמ"א שהתיר.
מנהג המלקות והטבילה במקווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקובל שגברים הולכים לטבול במקווה טהרה אחרי חצות היום. ישנו מנהג עתיק בו הזכרים היו מתאספים במקווה או בבית הכנסת וכל אחד בתורו היה כורע ברך וסופג 39 מלקות בגב ובחזה, זכר לעונש המלקות הקדום מימי המקרא. גם היום יש כאלה שממשיכים ללקות בבית הכנסת, אבל בדרך כלל מדובר באקט סמלי בלבד. בדרך כלל המצליף היה משתמש ברצועה מעור של עגל והמהדרין היו משתמשים בשוט מיוחד. לפי תיאורו של יוסף יואל ריבלין, בקרב אנשי העיר העתיקה היו נוהגים לעשות שחזור (סמלי) של 4 מיתות שהיו נהוגות בימי הסנהדרין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. כל זאת כדי לעורר את האנשים לתשובה לפני כניסת היום הקדוש.
עלייה לקבר יקירים וקברות צדיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלייה לקבר יקירים וקברות צדיקים היא מנהג המעוגן במסורת היהודית. כך, הוזכר ברמ"א סימן תרו שנהגו לילך בערב ראש השנה ויום הכיפורים לקברות קרובים וצדיקים. הוזכר קודם במהרי"ל וכל בו, שזהו המנהג.
מצוות ומנהגים במהלך היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ליום הכיפורים מספר מאפיינים:
איסורים: צום (איסור אכילה ושתיה), איסור מלאכה (כמו בשבת), איסור נעילת נעלי עור, איסור רחיצה, איסור סיכת הגוף ואיסור על קיום יחסי מין.
מצוות: חשבון נפש, סעודה מפסקת, חזרה בתשובה.
איסורים: צום (איסור אכילה ושתיה), איסור מלאכה (כמו בשבת), איסור נעילת נעלי עור, איסור רחיצה, איסור סיכת הגוף ואיסור על קיום יחסי מין.
מצוות: חשבון נפש, סעודה מפסקת, חזרה בתשובה.
צום ותענית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביהדות, יום הכיפורים הוא יום צום ותענית. המצווה היסודית ביום זה, על פי ההלכה, היא עינוי הגוף, ככתוב בתורה:[14]
- "וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ--הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם."
במקרא לא פורטו עינויי הנפש של יום כיפור, אך חז"ל למדו שמדובר באיסור על חמשת עינוגי הגוף - אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה בשמנים, יחסי מין, ונעילת נעלי עור[15] - כיוון שעינוי יום כיפור הוזכר חמש פעמים במקרא[16]. על פי חלק מהדעות רק אכילה ושתייה אסורות מן התורה, ושאר העינויים מקורם באיסור חכמים[17], אשר יכולים להקל בהם כאשר הנסיבות דורשות זאת[18].
מטרת הצום מבוארת בתורה, בפסוק הסמוך לציווי על העינוי:[19] "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ."
טיב הקשר בין העינוי לכפרה איננו מפורש, אך נראה שתענית מהווה תנאי הכרחי לכפרת האדם מישראל. דינו של זה שאינו מתענה הוא כרת. בשונה מצומות אחרים ביהדות (כדוגמת תשעה באב) אשר בהם הצום הוא ביטוי לאבלות, ביום הכיפורים מטרת הצום היא לעינוי הגוף כתנאי לכפרה וכדי לשחרר את האדם ממגבלות הגוף ובכך לעשות אותו דומה למלאכים שאין להם צרכים גופניים, כדי שיוכל להתרכז בעבודה הרוחנית של היום.
יום הכיפורים נחשב כיום גם כיום שמח מכיוון שביום זה ה' מכפר על חטאי עם ישראל. הבדל זה בין הצומות מקבל ביטוי בהלכות הסעודה המפסקת. בערב תשעה באב נאסר על פי חז"ל לאכול בסעודה זו יותר מתבשיל אחד, נאסרה אכילת בשר ונאסרה שתיית יין. לעומת זאת, על ערב יום הכיפורים דרשו חז"ל: "כל האוכל ושותה בתשיעי – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי" (כלומר, עריכת סעודה טובה ודשנה בערב יום הכיפורים משולה לצום של שני ימים: יום הכיפורים עצמו וערב יום הכיפורים).
יום הכיפורים והתענית שבו נהוגים גם בשבת ודוחה את מצוות עונג שבת, בניגוד לצומות האחרים, שכולם מדברי חכמים, אשר במקרה שהם חלים בשבת, הם נדחים או מוקדמים[20] על אף חומרתו הרבה של הצום הרי שישנם מצבים של סכנת חיים ומצבים נוספים בהם אסור לצום ולכן ישנם הנחיות כיצד לנהוג במקרה שנאלצים לשתות או לאכול. ואלו שממש נאלצו לאכול מוסיפים קטע תפילה מותאם בברכת המזון לכבודו של יום הכיפורים.[21].
איסור מלאכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך לציווי על העינוי, מצווה התורה גם על שביתה: "תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ -- הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם."
איסורי המלאכה ביום כיפור זהים לאיסורי המלאכה בשבת, ואין בהם את ההקלה הכתובה בימים טובים – התרת "מלאכת אוכל נפש". בדומה למצוות העינוי, גם עבירה על איסור המלאכה גוררת עונש כרת.
חשבון נפש ותשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – תשובה
יום כיפור אמנם מכפר על העבירות שבין אדם למקום (לאל), אך על עבירות שבין אדם לחברו אין כפרה מהאל עד שיפייס את חברו, ועל כן אמרו חז"ל ש"עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה (ויפייס) את חברו". כתוצאה מכך נוצר מנהג שבו אנשים עושים חשבון נפש ותשובה, מבקשים סליחה איש מרעהו לקראת יום זה, ומיישבים חשבונות ישנים בדרכי שלום. זהו כנראו גם המקור לברכת הבנים הנהוגה בערב יום הכיפורים.
בנוסף, מכיוון שלרוב הדעות אין יום הכיפורים מכפר ללא תשובה, נוהגים לעשות חשבון נפש כללי על כל מעשיו של האדם. מנהג מרכזי של יום כיפור הוא וידוי דברים שהוא תהליך שבו מתוודה האדם על חטאיו לפני האלוהים ומכיר בהם. הוידוי (יסוד הַכָּרָתִי) הוא חלק מתהליך התשובה שכולל חרטה על החטא (יסוד נפשי), עזיבת החטא (יסוד מעשי) וקבלה לעתיד שלא לחזור על החטא (יסוד רוחני). אף שהוידוי צריך להיות אישי, תפילת הוידוי של יום כיפור, מסודרת ומנוסחת לפי סדר האלף בית "אשמנו, בגדנו, גזלנו...". עם זאת, רבים מוסיפים את חטאיהם האישיים לווידוי. נהוג שמתחילים בוידוי כבר בתפילת המנחה שלפני יום כיפור (שמא יחנק בסעודה המפסקת וימות ללא כפרה), והיא חוזרת בכל תפילה מתפילות יום כיפור.
הרמב"ם בהתאם מגדיר את יום כיפור כ"זמן תשובה":
- "יום הכיפורים הוא זמן תשובה לכול, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבין הכול לעשות תשובה ולהתוודות, ביום הכיפורים."[22].
לבישת בגדים לבנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נוהגים ללבוש חולצה לבנה או שמלה לבנה כרמז לטהרה (כך גם היה מנהגן של בנות ירושלים בתקופת חז"ל על פי המשנה). יש גברים נשואים הלובשים מעל לבגדים מעין חלוק לבן הנקרא ביידיש "קיטל". עם זאת, נוהגים שחתן בשנתו הראשונה לנישואין גם אינו לובש בגד לבן מאחר שלבש כבר ביום חתונתו. המקור למנהג לבישת הלבן הוא על פי הפסוק, "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו". לבן הוא צבע המסמל ניקיון, טהרה ואף פשטות. ייתכן שמקורו של המנהג הוא בבגדי הלבן של הכהן הגדול, המיוחדים לעבודת יום הכיפורים. עוד רמז נמצא בספרים שביום זה ישראל רוצים להידמות למלאכים לכן הם לובשים בגדי לבן. יש קהילות בהן ממש אסור ללבוש בגדים כהים ביום זה, בעיקר לא לחזנים.
יש קהילות בהן נשות הקהילה קונות או מכינות לחזן (או שליח הציבור) בגד לבן במיוחד ליום הכיפורים, על פי הפסוק "בעוון נדרים - אשתו של אדם מתה" מסכת שבת (לב). ומתוך הנחה שמי שמתיר את הנדרים מציל את נשות הקהילה ממוות.
תקיעת שופר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף תפילת נעילה, במוצאי הצום, תוקעים בשופר, זכר לתקיעת השופר בסוף יום כיפור של שנת היובל המודיע על שחרור העבדים, וכהודעה לציבור על סיום הצום. אבל שנגמר הצום גם תוקעים בשופר מפני שזה סוגר ופותח את שערי שמיים.
תפילות יום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – סדר תפילות יום הכיפורים
נוהגים להתפלל בבית הכנסת במשך רוב היום. מתפללים את התפילות הרגילות כמו בכל חג: (לפי הסדר) ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, ונהוג להתפלל עטופים בטלית בכל התפילות (גם בערבית, ומתעטפים מבעוד יום). בחלק מקהילות האשכנזים נוהגים גם ללבוש קיטל לפי הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו". לצורך מילוי נפח התפילות הוספו פיוטים רבים.
בנוסף מתפללים ביום הכיפורים:
- ספרדים (לפני אמירת כל נדרי): שני פיוטים, "לך אלי תשוקתי", שחיבר אברהם אבן עזרא ו"שמע קולי אשר ישמע בקולות" שחיבר רב האי גאון.
- חלק מקהל האשכנזים (לפני אמירת כל נדרי):"תפילה זכה", התפילה הראשונה בסדר התפילות, שבה האדם מתוודה וסולח לאנשים שפגעו בו. תפילה זו נאמרת בשקט בין האדם לעצמו.
- "כל נדרי", התרת נדרים הפותחת את תפילות יום הכיפורים לפני תפילת ערבית, בה מתירים את הנדרים של השנה החולפת (ובחלק מהנוסחים גם של השנה הבאה), ובעיקר נדרים שאינם מדעת, שהם מעשים שאנו חוזרים עליהם שוב ושוב ושבה מתחילים את יום כיפור.
- תפילת מוסף של יום הכיפורים כוללת את "סדר העבודה" שבו מפרטים את סדר העבודה במקדש בעבר, מכיוון שזה היום היחיד שבו היה נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים בבית המקדש, לבקש כפרה על העם.
- "תפילת נעילה" - שבה מסיימים את יום כיפור, הכוללת פיוטים ותחינות הנוגעים לסיומו המתקרב של היום, ובסופה נקראים פסוקים (שמות) באופן דומה לפסוקים הנאמרים בזמן יציאת נשמה.
- בשמע ישראל נהוג להגיד את הפסוק "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם במקום בלחש כנהוג בדרך כלל.
- וידוי - בכל אחת מתפילות יום כיפור כולל תפילת מנחה שלפני יום כיפור משולב הוידוי כשהוא מסודר לפי אותיות האלף בית "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי וכו'." כדי ליצור מכלול מקיף ושלם של וידוי סביב רובן של העבירות הקיימות.
קריאה בתורה: הקריאה היא מתוך פרשת אחרי מות. זהו היום היחיד בשנה בו שישה עולים לתורה (בשבת - שבעה). מפטיר קוראים בענייני היום מתוך פרשת פינחס. ההפטרה מתחילה במילים "ואמר סלו סלו" (ישעיהו,נז, יד-נח).
פיוטים ותוספות: מקובלים פיוטים רבים ביום הכיפורים. בעיקר אצל האשכנזים "ונתנה תוקף", (בתפילת מוסף) המתחיל ב:"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך וייכון בחסד כיסאך ותשב עליו באמת". "סדר העבודה" בתפילת מוסף: פיוט על מראהו של הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקודש, שמתואר שם ברוב הדר. גרסה קדומה מאוד של שבח זה של מראה כהן, מופיעה כבר בספר בן סירא, מתקופת בית שני. פיוט מרגש על עשרת הרוגי מלכות. "אל נורא עלילה" (של משה אבן עזרא) לפני תפילת נעילה. "שלוש עשרה מידות הרחמים" בתפילת הנעילה. פיוט התחינה "הנני העני ממעש" לפני תפילת העמידה של מוסף.
יום הכיפורים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
צביון החיים בישראל משתנה בצורה משמעותית ביום הכיפורים, ויום זה זוכה ליחס שונה מזה שזוכים לו יתר חגי ומועדי ישראל. מאפיינים בולטים של מועד זה, שאינם ניכרים בחגים אחרים:
- הפסקה כמעט מוחלטת של תנועת כלי הרכב בערים. תחבורה ציבורית מופסקת בהדרגה כבר החל מצהרי ערב יום כיפור. סגירה של נמלי הים והאוויר. כתוצאה מכך, רמת זיהום האוויר נמוכה באופן משמעותי מבשאר ימות השנה[23][24][25].
- הפסקה מוחלטת של שידורי הרדיו והטלוויזיה בכל הערוצים המקומיים.
- סגירה מוחלטת של כל הפעילות העסקית. גם חנויות הפועלות בשבת אינן פועלות ביום הכיפורים, וגם רבים מהמפעלים הפועלים בכל ימות השנה אינם פועלים ביום זה[26].
- על-פי סקרים כ-67% מכלל התושבים היהודים צמים, ובכללם כמחצית מן המגדירים עצמםחילונים[27][28].
בנוסף למאפיינים אלה, המתיישבים עם אופיו הדתי של יום כיפור, נוצרו גם מנהגים אחרים, מהם העומדים בסתירה לאופי זה:
- יום הכיפורים הוא יום תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, ולכן ערב יום כיפור מהווה גם יום זיכרון למלחמה זו. בפרט ניכר הדבר באמצעי התקשורת, העוסקים, בימים שלפני החג, במלחמה זו, באופן שהפך למעין מסורת בישראל.
- רוכבי אופניים וגלגיליות רבים, ובמיוחד ילדים, מנצלים את הפסקת תנועת כלי הרכב הממונעים לנסיעה בכבישים.
- מנהג שהתפתח בשנים האחרונות הוא קיום מסיבות בטבע ביום כיפור, כאשר המשתתפים מגיעים למקום האירוע לפני כניסת הצום, לנים במקום ועוזבים לאחר סיום הצום, כך שלא יהיה צורך לנסוע במהלך יום כיפור עצמו. בחלק מהמקרים, מוקדשות מסיבות אלה לדיון חופשי במשמעויות יום כיפור, אך הן אינן כרוכות בצום מצד המשתתפים.[29]
יום כיפור שני של גלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד לימי יום טוב שנהוג בחוץ לארץ לציין עבורם יום טוב שני של גלויות, יום כיפור מצוין כיום אחד בלבד בכל רחבי העולם. אולם בעבר, היו שנהגו בחוץ לארץ לקיים שני ימים של יום כיפור. מנהג זה נדחה על ידי הפוסקים, בהם הרא"ש, ששללו אותו, בין השאר בגלל החשש שהוא עלול להביא לידי פיקוח נפש[30]. עם זאת, היו שנהגו יומיים של יום הכיפורים בשנת 1941, בימי פולמוס השבת ביפן.
ציון היום בדתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרב השומרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
יום הכיפורים, או "יום סלוחיה" (יום הסליחות) בארמית שומרונית (נהגה: yom saluwwaya), דומה במאפייניו העיקריים ליום הכיפורים בקרב היהודים: צום, תפילה ממושכת, והימנעות מעבודה. חובת הצום חלה על כל העדה, כולל ילדים, למעט תינוקות בני פחות משנה. זהו היום היחיד בשנה שבו הנשים מצטרפות לתפילת הציבור. בבית הכנסת בשכם קוראים את התורה מתוך כתב יד שומרוני עתיק, המכונה ספר אבישע, השמור בשאר ימות השנה בכספת. השומרונים אינם תוקעים בשופר.
על פי המסורת, אלוהים נתן את יום הכיפורים למשה במדבר סיני. כך לפחות כתוב בספר ויקרא (ט״ז, כ״ט; כ״ג, כ״ו) ובספר במדבר (כ״ט, ז׳). אבל קריאה זהירה בתנ״ך מראה שאין זה המקרה ושהפסוקים הללו הוספו לתורה בשלב מאוחר יותר.
אם אכן היה יום הכיפורים מצוין מדי שנה ושנה מאז ימי הנדודים במדבר, דרך כיבוש הארץ, תקופת השופטים, ימי בית ראשון, במהלך הגלות בבבל ובזמן שיבת ציון, היינו מצפים שמועד זה יוזכר פה ושם בין סיפורי התנ״ך או בדבריו של אחד הנביאים. אבל אין זה כך. חוץ מצמד אזכורים אלה בספר ויקרא והאזכור היחיד בספר במדבר, יום הכיפורים מוזכר בכל התנ״ך רק פעם אחת נוספת (ויקרא כ״ה, ט׳). אבל שם מדובר במועד אחר לחלוטין — יום חג שבו משוחררים עבדים בשנת היובל בכל 50 שנה.
לו היו הדברים מסתכמים בכך שיום הכיפורים אינו מוזכר כמה פעמים, אפשר היה לומר שזהו רק מקרה. אבל בכמה סיפורים מקראיים שבהם מתוארים אירועים שהתרחשו בחודש תשרי, שתיקת המספר בכל הנוגע ליום הכיפורים זועקת. למשל, בשני הפרקים המתארים את הקמת בית המקדש בימי שלמה (מלכים א׳ ח׳, ס״ה; דברי הימים ב׳ ז׳, ט׳) נכתב שחגיגות הקמת המקדש נמשכו שבועיים — שבוע לפני חג הסוכות ושבוע אחריו. כלומר, על פי הכתוב החגיגות נמשכו גם ביום הכיפורים, החל בתקופה זו, חמישה ימים לפני סוכות. הייתכן?
ובימי גלות בבל, כשיחזקאל מתאר את החגים והמועדים שיציינו שבי ציון בבית המקדש, הוא כותב על צמד ימים שבהם יטהרו הכוהנים את המקדש — האחד בראש חודש ניסן והשני בראש חודש תשרי (יחזקאל מ״ה, י״ח־כ׳). אבל למה שיחזקאל ינקוב במועד מיוחד לטהר בו את המקדש תשעה ימים לפני יום כיפור, שבעצמו נועד לטהר את המקדש מטומאה?
גם שבי ציון לא הכירו את יום הכיפורים. על פי הכתוב בספר עזרא (ג׳, א׳־ו׳), הם הגיעו לירושלים בראש חודש תשרי ובילו את השבועיים הראשונים בהקמת המזבח, פעולה שהסתיימה בסוכות. הסופר המקראי אינו אומר מילה על יום כיפור. גם אחרי שבית המקדש השני הוקם, בשנה השישית למלכות דריוש מלך פרס (עזרא ו׳, ט״ו), כלומר ב–516 לפני הספירה, לא השתנה המצב. כשעזרא הסופר הגיע לירושלים (קביעת התאריך בעייתית, אבל ייתכן שמדובר ב–457 לפני הספירה) נכתב: ״וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת־הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ־־בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ (נחמיה ח׳, ג׳).
בהמשך נכתב שלמחרת ״נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל־הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל־עֶזְרָא, הַסֹּפֵר־־וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ (נחמיה ח׳, י״ג־י״ד). עוד מספר הפרק על העם המתכונן לחג הסוכות וחוגג אותו כפי שכתוב בתורה. שוב אין יום הכיפורים מוזכר, אף על פי שהפסוקים המתארים כיצד לחגוג את חג הסוכות (ויקרא כ״ג, ל״ג־ל״ה) נמצאים בתורה (כפי שאנחנו מכירים אותה היום) מיד אחרי אלו המתארים את יום הכיפורים (ויקרא כ״ג, כ״ג־ל״ב). אין אלא להניח שפסוקים אלו לא היו בספר התורה של עזרא.
יש גם לנו תיש
יום הכיפורים, אם כן, לא יכול היה להיווסד לפני החצי השני של המאה החמישית לפני הספירה, ואולי אף מאוחר יותר. האם אפשר ללמוד מי ייסד אותו, מתי ומאיזו סיבה? כדי לעשות זאת עלינו לבחון לעומק את הפסוקים המקראיים המתארים את יום הכיפורים, שכן אלו כנראה הוספו על ידי מייסדי המועד כדי להצדיקו. בראשם ויקרא ט״ז, שכן שתי התוספות האחרות (ויקרא כ״ג; במדבר כ״ט) מבוססות עליו. בשני המקרים מדובר ברשימות חגים, שלהן הוסף תיאור קצר של יום הכיפורים במקומו לפני חג הסוכות, על ידי סופרים שכנראה חשבו שנשמט בטעות או שהרגישו לא בנוח עם החוסר.
רוב פרק ט"ז בויקרא (פסוקים ב׳־כ״ח) הוא תיאור של טקס שאהרון אחי משה מבצע במשכן בסיני. זהו טקס שנועד לטהר את המקדש מטומאה, שבו אהרון רוחץ את עצמו, לובש בגדים מיוחדים, שורף קטורת, שוחט איל ועורך הגרלה בין שני תיישים (שְׂעִירִים בלשון המקרא): אחד מהם משולח אל המדבר, בעוד השני נשחט ודמו, יחד עם דמו של פר שנשחט גם כן, מותז באופן טקסי בקודש הקודשים ועל המזבח. חוקרי מקרא מזהים סימנים רבים לכך שפסוקים אלו לא נכתבו בידי הסופרים שכתבו את שאר ספר ויקרא. הטקס מתואר בפירוט רב, באופן חריג לכל שאר התנ״ך. גם המונחים המשמשים בפסוקים אלו אינם אלו המשמשים בשאר התיאורים של המשכן. למשל, מה שמכונה בדרך כלל במקרא ״קודש הקודשים״, מכונה בפרק זה פשוט ״הַקֹּדֶשׁ״. דוגמה נוספת היא השימוש במונח ״פֶּשַׁע״ (ט״ז, ט״ז), שאינו מופיע בשום מקום אחר בספר ויקרא.
חוץ מהבדלים סגנוניים אלה, הטקס עצמו חריג בנוף המקראי. בשום מקום אחר בתנ״ך אין טקס הדומה לשילוח ה״שעיר לעזאזל״, העברת חטאי עם ישראל לתיש ושליחתו ״לַעֲזָאזֵל״. קיימים כמה פירושים לשם זה, אך הסביר ביותר הוא שמדובר בסוג של אלוהות. הדבר ברור מההקבלה בינו לבין אלוהים בפסוק ח׳: ״גּוֹרָל אֶחָד לַה׳, וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל״. בספרים חיצוניים מופיעה אלוהות זו בשם עזזאל, אולי ״אל בעל עוז״, יש המזהים אותו עם אל המוות הכנעני מוֹת. במקרא קיימים אזכורים של אלים חוץ מאלוהים, אך בשום מקום הם אינם לוקחים חלק בטקס דתי.
טקס זה אמנם חריג בתנ״ך, אך לא במזרח הקדום. בין היתר נמצאו עדויות לטקסי טיהור דומים בעיר המדינה אֶבְּלָה (לא רחוק מהעיר הסורית חאלב של ימינו) מהמאה ה–24 לפני הספירה. ״אנחנו מטהרים את המוזוליאום לפני כניסת קוּרָה ובַּרַמַה, תיש, צמיד כסף [על] צוואר התיש, לכיוון עֲרָבַת אֲלִינִי אנחנו נותנים לה ללכת״, נכתב בכתובת שנמצאה במקדש בעיר זו. גם בעיר המדינה אוּגָרִית (מצפון לעיר הסורית לטקיה של ימינו) נמצאו עדויות לטקס דומה שנערך במאה ה–13 לפני הספירה. אוגרית היתה חלק מהמרחב הכנעני, שאלו השתייכו ישראל ויהודה. בבבל אמנם אין מתוארים טקסים שבהם משולח תיש, אך בראש השנה הבבלי, אַכִּתֻ, שחל בניסן, היה טקס לטיהור המקדש שכלל שחיטת כבש ומריחת דמו ברחבי המקדש. לטקס זה קראו כֻּפֻּרֻ.
אין אנחנו יודעים מה הוא המקור של אותו טקס מוזר שמהווה את הבסיס לויקרא ט״ז, אך עורך כלשהו, קרוב לוודאי כוהן במקדש בירושלים, שתל אותו בלבו של ספר ויקרא וחיבר אותו לנרטיב של הספר על ידי הוספת פסוק מקשר: ״וַיְדַבֵּר ה', אֶל־מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־ה', וַיָּמֻתוּ״ (ויקרא ט״ז, א׳). פסוק זה קשר את הטקס למתואר בפרק י׳ (ככל הנראה פרקים י״א־ט״ו הוספו בשלב מאוחר יותר), שבו נכתב שאלוהים שרף חיים את שני בני אהרון, נָדָב וַאֲבִיהוּא, במשכן, מפני שהם השתמשו לצורך פולחן ב״אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י׳, א׳).
אותו עורך לא הוסיף את הטקס ללא סיבה. כך עולה בבירור מחמשת הפסוקים שהוסיף אחרי תיאור הטקס, שהראשון בהם הוא: ״וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל־מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ־־הָאֶזְרָח, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם״ (ויקרא ט״ז, כ״ט). המטרה היתה לכונן טקס שנתי, שאת תכליתו מונה הסופר במפורש בפסוק הבא: ״בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ״ (ויקרא ט״ז, כ״ט).
זהו יום הכופר
האם ניתן לזהות מי הוסיף את הפסוקים הללו לתורה ויסד את יום הכיפורים? כאמור, המועד האפשרי המוקדם ביותר הוא סוף המאה החמישית לפני הספירה, שכן עזרא לא מכיר את המועד, והמאוחר הוא במאה השלישית לפני הספירה, שכן במאה זאת תורגמה התורה ליוונית, ויום הכיפורים מוזכר בתרגום השבעים. אף שמדובר בחלון של 200 שנים, נראה לי שהדברים קרו ממש בתחילת התקופה, שכן באותם ימים היו פעילים בארץ ישראל שני בתי מקדש — המקדש היהודי בירושלים והשומרוני בהר גריזים. ככל שאנחנו מתקדמים עם השנים, הפכו שתי הקהילות ליותר ויותר מובחנות והאפשרות שטקס דתי חדש ייחנך במקדש אחד ויאומץ בשני היתה סבירה פחות. מכיוון שיום הכיפורים מצוין הן על ידי היהודים והן על ידי השומרונים, מוטב להניח שהדברים קרו בתחילת התקופה הזו ממש.
זוהי הסברה שלי: בשנת מלכותו ה–20 של אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא הראשון (444 לפני הספירה) מלך פרס, מונה נחמיה, סריס בחצר המלך, להיות מושל על יהודה (נחמיה ב׳, א׳־ט׳). כשהגיע לירושלים גילה שהיהודים אינם שומרים על בידול כפי שנהגו בבבל, ומתחתנים עם בני הארץ. אפילו בנו של הכוהן הגדול יְהוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב התחתן עם אשה שומרונית, בתו של מושל שומרון, סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, אויבו המושבע של נחמיה והאיש שעמד מאחורי הניסון להתנקש בו (נחמיה ו׳ ,י׳־י״ג). נחמיה מספר שסילק את אותו בן: ״וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי; וָאַבְרִיחֵהוּ, מֵעָלָי״ (נחמיה י״ג, כ״ח).
אותו בן כנראה היה יֵשׁוּעַ בֶּן יְהוֹיָדָע, המוכר לנו מ״קדמוניות היהודים״ של יוסף בן מתתיהו, יוספוס. הוא כנראה היה הבכור והיה צפוי לרשת את אביו ולהתמנות לכהונה הגדולה, אבל נחמיה מינה תחתיו את אחיו יוֹחָנָן. עם מות נחמיה (בערך ב–413 לפני הספירה) מינה מלך פרס החדש, דריווש השני, את הפרסי בָּגוֹהִי כמחליפו. על פי יוספוס, בגוהי התכוון למנות את ישוע לכוהן גדול במקום אחיו. יוספוס מספר שיוחנן שמע על התוכנית, התעמת עם אחיו בבית המקדש והרג אותו.
כששמע בגוהי על שאירע מיהר אל בית המקדש. ״העזתם לבצע (מעשה) רצח בבית־מקדשכם?״ ("קדמוניות היהודים" מאת יוספוס פלביוס, תירגם מיוונית: אברהם שליט) קרא בעודו נכנס למתחם האסור לגויים. הנוכחים הפצירו בו שלא ייכנס, שכן נוכחותו תטמא את המקדש, אך הוא לא הקשיב להם. "כלום אינני טהור מזה שרצח בבית־המקדש?" אמר ונכנס.
יוספוס פלביוס לא מספר לנו איך התמודד יוחנן הכוהן עם הטומאה שיצר בבית המקדש, אך יש להניח שהיה עליו לערוך טקס מיוחד לטיהורו. אם טקס כזה לא היה בכתובים, עליו היה ליצור כזה. ייתכן מאוד שאחרי הרצח חיפשו יוחנן הכוהן הגדול וכוהניו טקס מתאים לטהר בו את המקדש, ומשלא מצאו כזה בספר התורה חיפשו בכתבים אחרים ומצאו את הטקס המתואר בויקרא ט״ז. הם שתלו אותו במקומו הנוכחי וקשרו אותו לסיפור מותם של נדב ואביהו בני אהרון בבית המקדש — מותם של שני אחים כוהנים במשכן כנגד רצח של כוהן בידי אחיו במקדש.
ייתכן שבתחילה שימש טקס זה כטקס חירום בלבד ורק בשלב מאוחר יותר הוספו לפרק ט״ז חמשת הפסוקים האחרונים שהפכו אותו למאורע שנתי. אין אנחנו יודעים למה נבחר עשרה בתשרי כמועד השנתי שבו יצוין המועד. אולי רצו הכוהנים לקשר בין המועד החדש העוסק בכיפור חטאים לחג הקדום יותר המוזכר בויקרא כ״ה, זה שנקרא ״יום הכיפורים״ מלשון ״כופר״, משום שבו שוחררו העבדים ונשמטו החובות כל עשר שנים, חג שכנראה איבד מתוקפו בלאו הכי. ייתכן שהרצון לחקות את הבבלים ולקבוע טקס טיהור לתחילת השנה נוסח הכֻּפֻּרֻ סייע להחלטה.
את הדברים ניתן לתארך בקירוב לסוף המאה החמישית לפני הספירה, שכן באי יֵב בדרום מצרים נמצאו העתקים של מכתבים מאת יהודי מצרי בשם יְדוֹנַיָּה, שכתב ב–408 לפני הספירה לבוגהי, ליוחנן ולשני בנים של סנבלט בבקשה שיעזרו לו להקים מחדש את המקדש היהודי שהוחרב שם. מכתבים אלה גם מאמתים חלקית את דבריו של יוספוס, המקור היחיד שיש בידינו המתאר את רצח ישוע, שכן מהתנ״ך לא היה יכול ללמוד על שמותיהם של בוגהי ויוחנן הכוהן. בוגהי אינו נזכר בתנ"ך כלל ויוחנן נקרא בו בטעות ״יונתן״ (נחמיה י״ב, י״א).
לאחר מות יוחנן החליף אותו בנו יַדּוּעַ (נחמיה י״ב, י״א). לפי יוספוס, סנבלט מינה את אחיו מנשה להיות הכוהן הגדול במקדש השומרוני בהר גריזים. אם נכונים הדברים, מנשה היה יכול לקחת את יום הכיפורים איתו להר גריזים יחד עם כתבי הקודש המזכירים את המועד.
אם שחזור זה נכון, ויום הכיפורים אכן נחנך על ידי יוחנן הכוהן, הרי שאת יום הכיפורים במתכונת זו ציינו במשך כ–470 שנים עד שהוחרב בית המקדש על ידי הרומאים. אחרי החורבן היו התנאים צריכים להמציא מחדש את יום הכיפורים ולהתאים אותו למציאות חסרת מקדש. אז התחיל להתעצב יום הכיפורים כפי שהוא מוכר לנו היום.
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2726285
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה