"גיבשתי לי תיאוריה. מטבע הדברים שהתנגדות הערבים לעליה יהודית תמצא מפעם לפעם את פורקנה בהתפרצויות כאלה. נגזר עלינו לחיות במצב של לוחמה מתמדת עם הערבים, ואין מנוס מקורבנות דמים. יתכן וזהו מצב בלתי רצוי, אך כזאת היא המציאות. אם אנו חפצים להמשיך בעבודתנו בארץ ישראל בניגוד לרצון הערבים, נהיה מוכרחים להביא בחשבון קורבנות כאלה".
ארתור רופין (1876-1943), מראשי הציונות, שהחל דרכו בשמאל הפוליטי וסיים בימין, עם פרוץ האנתיפאדה הערבית האלימה של 1936, (שכונתה אצלנו "המאורעות"). באותו יום נערכה התקפה ערבית פראית על תושבים ועוברי אורח ביפו, שגרמה לרציחת 16 יהודים ושלושה ערבים.

1.      לאחר שבוע ה"נכבה", שנבנה בפייסבוק, עלו ההזייה והדמיון הפלסטיניים בכל המזרח התיכון למדרגה מסוכנת. תחנות רדיו פלסטיניות מיו"ש, מעזה או מלבנון מכינות את ההמונים "לשיבה הגדולה", שבה "יסולק כל זכר לקיום הציוני בפלסטין" (שמעתי אתמול במשך כמה שעות, בתחנות רדיו אחדות). תופי המלחמה וההסתה מכים בימים אלה ללא הרף, לאחר מה שנתפס כהצלחה גדולה ביום הנכבה, וה"פליטים" נקראים להתכונן לצעדה הגדולה לעבר פלסטין, באינטרנט, בפייסבוק, בטוקבקים, ברדיו, ובמיסגדים, והקמת מדינה פלסטינית רק מלבה את ההסתה. האוויר דחוס.
מחדל צבאי שערורייתי ישראלי שבו פלסטינים הצליחו לחדור למדינה (ולא משנה שזו היתה פרובוקציה של אסד) נתפס כתקדים. הוא מוכיח לדעת הקיצונים שישראל חלשה, ושתירתע לפתוח באש על המוני מסתננים שיפלשו בבת אחת לתחומה. ההזייה הזו היתה קיימת תמיד, אך משטרים ערביים בלמו אותה, ועכשיו בעידן פייסבוק וחולשה ישראלית ואמריקנית, יש תחושה שאי אפשר לעצור את מימושה.  

 
עליכם לשחוט את היהודים במו ידיכם, כמו ששחטנו אותם בחברון 1929, נזכרת בערגה הפלסטינית הזקנה, שואפת הנקם. זהו וידאו מגבול ירדן-ישראל, משבוע הנכבה, 13 במאי 2011. את היהודים אכן ירצו לשחוט במו ידיהם. על דיר יאסין מדבר כל העולם, אך על שחיטת יהודי חברון 1929 איש אינו יודע. ילדות יהודיות נשרפו אז בחיים, בהנאה רבה. תודה לממר"י על הוידאו, שחושף איך הם באמת חושבים.

2.      הנחת הפלסטינים היא שישראל מבודדת בעולם, שארצות הברית בעלת בריתה היחידה מסתייגת ממנה, שהחברה הפנימית בישראל מסוכסכת, מפולגת ולכן מושתקת, ושהתקשורת הישראלית תשמש להם תיבת תהודה אדירה, אם תפרוץ אלימות. הפלסטינים שמעו את אובמה מברך בנאומו על מהפכות התחריר של ההמונים, והם יכולים לראות בכך עידוד גם להם, תוך הגבלת זכותה של ישראל להתנגד לכך. הפלסטינים גם מעריכים שבג"ץ, ארגונים אזרחיים או ארגוני זכויות אדם הצליחו לסרס מבפנים את המערכת הביטחונית הישראלית, והם רואים בדמוקרטיה שלנו חולשה. מסיתים ערבים עושים במדינה כבתוך שלהם ביום הנכבה, והמדינה אינה מגיבה, אפילו ביפו שבמרכז המדינה, וביפו פרצה אינתיפאדת 1936.

ההוכחה היתה מבחינתם באירועים שבהם חששו מפקדים צבאיים לירות, והמשטרה פחדה להתערב, פן יעמדו בפני ועדת חקירה; פן יודחו בידי התקשורת. ההרתעה שנוצרה בשתי המלחמות האחרונות, בלבנון ובעזה, פחות רלבנטית: המשטרים, דהיינו חיזבאללה וחמאס עדיין מורתעים, אך לא כך ההמונים, שהופכים בעידן הפייסבוק לכוח חדש בפני עצמו.
העולם הערבי עסוק בענייניו בעידן הזעזועים, אך הפלסטינים רוכבים על כך בסוג של טרמפ הזוי.

3.     משמעות הדבר היא צורך להחלפה מהירה של דיסקט בישראל, מכזה המכוון להסדרים ולפשרות, במסגרת של חברה אזרחית, לכזה המבין שאנחנו עלולים לעמוד תוך זמן קצר בפני מלחמה, שתהיה שונה מכל קודמותיה, ושבה יהיו גזרות רבות, ודילמות קשות. אם הדיסקט בהנהגה לא יוחלף, ויונחל לציבור, אנו עלולים לעמוד בפני איום ממשי. אפילו אם לא יקרה דבר בסופו של דבר, החלפת הדיסקט תציג את ישראל כחזקה וכערוכה יותר, ולכן כמרתיעה.

4.      הנשיא אובמה בנאומו דווקא חיסל סיכוי למשא ומתן מדיני ממשי: הוא דורש מהפלסטינים מדינה מפורזת, חילופי שטחים בכמות לא מוגדרת, הוא איזכר מדינה יהודית, התעלם מירושלים והפליטים, מוכן להסדרי ביטחון ישראליים, מתנגד להכרזה החד צדדית על מדינה פלסטינית באו"ם, מתנגד לכפיית הסדר על ישראל, מבקש הבהרות על השותפות עם חמאס, והוא אפילו לא גינה את ההתנחלויות. אין סיכוי שפלסטיני אחד יקבל תנאים אלה. מהבחינה הזו אובמה דווקא ניסה ללכת לעבר ישראל, ואילו הישגים ישראליים דיפלומטיים, אך אם אין משא ומתן כלל, עבור מה הם נחוצים?
רעיון לקברניטים: אם מדובר על חילופי שטחים, ועל מדינה יהודית, אזי הרעיון של גושי ההתנחלויות שיתחלפו עם המשולש (אום אלפאחם וסביבותיה) שנוסף אלינו בשנת 1949, הגיוני מאוד. זה הזמן להעלות את הרעיון הזה.
5.     הצד הפלסטיני החליט להתעלם מאובמה ומנאומו, כשם שאסד מתעלם ממנו, וממשיך לשחוט. הפלסטינים ירוצו לאו"ם, וינסו לקבל מדינה למרות התנגדות אמריקנית. ההיפך, בצעד הזה הם ינסו לבודד את האמריקנים, והזנב יכשכש בכלב. הם רואים את אובמה כחלש, והיחס אליו בהתאם. ישראל זקוקה לו כאופן אקטיבי, כדי לבלום תהליכים; הפלסטינים אינם זקוקים לו כלל. הם ממש מתריסים כלפיו, אך את הכעס הוא אולי יוציא על ישראל, בת הברית האמיתית האחרונה, שעוד נותרה לו במזרח התיכון.

6.      האם אנחנו מוכנים למלחמה פלסטינית מן הגבולות, שעלולה להצית מלחמה כוללת יותר? להלן כמה מן הצעדים הנדרשים עכשיו במהירות:

* אנו זקוקים למידע ולמודיעין טוב, דבר שלא היה בזמן המשט הטורקי, למשל, או יום "הנכבה". כך גם לגבי משט המוני חדש, שהטורקים מארגנים, או פרובוקציות שעוד יגיעו לגבולותינו.

* חשיבה אחרת מול המוני מסתננים אזרחיים: שימוש במסוקים וירי של חומרים בלתי הורגים, אך מרתיעים. יוזמה במקום תגובה.

* את גדר הביטחון, זו שבג"ץ השאיר עד היום פתוחה, חייבים לסגור ככל האפשר.

* יש להקים מנגנוני הגנה אזרחית עם אלפי מתנדבים, שיוכלו להתפרס על הגבולות כקו הגנה שני לאחר צה"ל.

* ההתנחלויות חייבות להבין שהן עלולות להימצא באיום, ועליהן להיערך בהתאם, עם נשק וציוד צבאי הגנתי, כך גם לגבי ישובי גבול.

* את מעברי הגבול עם הרשות יש לסגור, כדי שיהיו גבול ולא מעבר. הליכת הפתח לחמאס מצדיקה זאת. את התשלום הכספי לרשות חובה להפסיק, הרי הוא נובע מהסכמי אוסלו, אך הפלסטינים, שבהסכמים התחייבו להלחם בטרור, דווקא חברו עם הטרור. אי אפשר גם להחריב את ההסכמים וגם לדרוש ליהנות מפריים.

* יש להפנות אזהרות שקטות אך תקיפות למנהיגי סוריה, לבנון וחיזבאללה, שהרשאה שלהם לעשרות אלפי פלסטינים להתקדם לעבר ישראל תגרור פעולה ישראלית נגדם. קיימת חובה להכניס את הפלסטינים שמחוץ לגבולות המדינה כחלק מן ההרתעה הקיימת מול ציר הרשע.

* אזהרה דומה תועבר לאבו מאזן ולחמאס, שאם תתפתח מלחמה, הם לא יישארו על כנם, משום שישראל לא תוכל להרשות זאת לעצמה, כאלמנט הגנתי.  אבו מאזן לא מעוניין בעימות עם ישראל, כדי להוכיח שהוא ראוי למדינה, אך שליטתו על השטח שלו נמצאת בספק רב, בוודאי לא על חמאס או על פלסטינים מלבנון או מסוריה. סכנת מהומות גדולה לאבו מאזן לא פחות מלישראל.

* אלפי שוטרים נוספים חייבים להתווסף למערך מיוחד להגנת פנים המדינה, ומערך הגיוס הצבאי צריך להתכונן כבר עכשיו.

* כשם שמנחם בגין התעלה על שנאות פוליטיות והצטרף לממשלה ערב מלחמת ששת הימים, כך חייבת קדימה לנהוג עכשיו. יש רגעים הגדולים משאיפות אישיות. הפלסטינים הבינו זאת, עם אחדות מזוייפת, אך זו עדיפה מבחינתם מן האיבה הקודמת. ומה איתנו? ראש הממשלה נתניהו פועל לבד. הערבים נגדו, אובמה נגדו, ואם הוא מסתכל אחורה, לעורף שלו, גם שם התקשורת נגדו. כך זה לא יכול להימשך.

לפני שתמשיכו במאמר, אני קורא לכולם להירשם ולהצטרף אל הבסיס למעורבות האינטרנטית שלנו, לדף קוראי ג'יפלאנט בפייסבוק.

 
7.      יש להגיע להבנות חשאיות עם שלטונות מצרים וירדן, שישמשו גורם מייצב. גם להם אין אינטרס בעימות איזורי כולל, ואין להם אהדה גדולה לפלסטינים. עליהם להבין שבטחון ישראל הוא גם ביטחונם, ויש להניח שהם יבינו. הם לא מעוניינים בהסלמה, שתצית את הרוחות גם אצלם. ועם זאת, יש להיערך לאפשרות של נפילת הבית ההאשמי בירדן ולבחירות אסלאמיות במצרים.

8.      במשך שנים לא חששתי להזהיר מפני התוצאות ההרסניות של המשפטיזציה, כלומר שלטונו המוחלט של בג"ץ. כך נזרע הפחד בצה"ל, במשטרה, ובמערכת הביטחונית והאזרחית, שתמיד יש מישהו שלבסוף יחליט מעליהם. זה הזמן להחליף דיסקט, ומהר. צבא לא אמור להיות הומאני, צבא בכל מקום נועד להרוג. כן, צריך אומץ לעצור את הסחף המשפטני, אך אם לא ייעשה כך עכשיו, נשלם מחיר כבד. ארצות הברית אינה פחות דמוקרטית מישראל, והיא נזהרת מפני סירוס גופי השלטון שלה בידי המשפטנים כמו מאש.

9.      מוזר: דווקא כאשר אובמה והקוורטט לוחצים על מו"מ מחודש, נראה שתם עידן נסיונות ההסכמים עם הפלסטינים שהחל באוסלו. הפלסטינים של פתח, מגובים בחמאס, מסרבים. גם הכוונות לפתות ולהרדים אותם בצורת שלום כלכלי - כשלו. כאשר נפגש דוד בן גוריון עם התאורטיקן הפלסטיני הבולט ג'ורג' אנטוניוס בשנת 1935 אמר לו זה: " אני מעדיף שהארץ תישאר שוממה עוד מאה שנים, עד שאנחנו הערבים נהיה מסוגלים לפתחה בעצמנו". כמו אז, גם היום, דוחים הערבים הפלסטינים שלום כלכלי עם ישראל. הם רוצים את הארץ כולה, בשלבים או בבת אחת, והם לא מסתירים את דעתם זו. בישראל התקיימה תקווה לוהטת לשלום, אוטופית, אידאלית, נאיבית. אנו שרים מאות שירי שלום, אך אפילו שיר שלום פלסטיני (או אפילו ערבי) אחד עם ישראל, איני מכיר.

10.  ועם כל זאת, ישראל חזקה, ונתוני הפתיחה שלה למלחמה אפשרית טובים מאוד. אנחנו עם בעל תושיה, חברה אמיצה למודת קרבות והתנדבות, ופשוט אין לנו לאן ללכת. מבחינתנו הרי זו מלחמה של להיות או לחדול. בסופו של דבר ננצח, אם תיכפה עלינו המלחמה, אך אם לא ניערך כבר עכשיו, המחיר עלול להיות קשה. אינני יודע מתי האלימות תפרוץ, אם בכלל. זה יכול להיות בספטמבר, לפני כן או אחרי, מדד האיומים הביטחוניים לחודש מאי כבר גבוה, וההיקף יכול להיות פלסטינים או אפילו גורמים ערביים נוספים, אך אנחנו נדע להתכונן ולנצח, משום שפשוט אין לנו ברירה.

"לא מתוך קפריזה אנחנו חוזרים לארץ הזאת. בשבילנו זאת שאלת קיום", הזהיר בן גוריון את המנהיגים הערבים עימם נפגש בשנות השלושים, ערב גלי האלימות הגדולים, שהולידו בסופו של דבר את אסונם של הערבים הפלסטינאים, "הנכבה". "באנו לכאן ונבוא לכאן, בין שיהיה הסכם ערבי-יהודי ובין שלא יהיה. מהומות לא יעצרונו".

 
נתן אלתרמן, בעיצומה של אנתיפאדת 1936-1939, והקמת כוח המגן העברי בידי יצחק שדה: "לא לשווא, אחי, חרשתָ ובניתָ, אין עָם אשר ייסוג מחפירות חייו".